לפני הכל, זו הקלה לא קטנה לגלות שניו יורק עומדת על תילה אחרי כל הפרעות, הפוגרומים והמעשים המגונים שביצעו בה לאורך הדורות כמה אורחים לא רצויים, מקינג קונג וגודזילה ועד המטאור של "פגיעה קטלנית". לפנטזיות ההוליוודיות של בוראי סרטי האסונות הגדולים יש צורה מוגדרת ובעיקר – כתובת ברורה: קודם נהרוס את הבית הלבן ואז נפרק את ניו יורק. אבל למרבה המזל והשמחה, ניו יורק, כאמור, עוד איתנו ובידינו, וכולה מסע קסם קולנועי. הפרומו לסרט "מנהטן" של וודי אלן. שיר אהבה בשחור-לבן לניו יורק לפחות במוחי, כל שיטוט בעיר מלווה בפסקול צלולואיד אסוציאטיבי. זה מתחיל, כמובן, ב"רפסודיה בכחול" של גרשווין, הרקע ל"מנהטן", שיר האהבה המושלם של וודי אלן למכורתו היחידה, וממשיך ב"ניו יורק, ניו יורק, איזו עיר נפלאה", שיר הפתיחה החגיגי של "On The Town", מיוזיקל הכרך הקלאסי מאת ליאונרד ברנשטיין (הצד הבהיר יותר של "סיפור הפרברים"). פרנק סינטרה וג'ין קלי, בתפקידי מלחים בחופשה בת 24 שעות בעיר הפלאות, מסתערים על היעד ברעבתנות. נהגת מונית חרמנית ומקסימה מתנדבת להסיע אותם לאן שיחפצו, ובכל מונית צהובה שאני לוקח מאז, אני מתפלל למצוא אותה, את ברונהילדה החד פעמית. שנים אחרי "On The Town", שר פרנק סינטרה הימנון אחר של העיר, הלא הוא "ניו יורק, ניו יורק" ("אני רוצה להתעורר בעיר שלעולם אינה נרדמת"), שאותו ביצעה במקור לייזה מינלי בסרט בעל אותו שם, של מרטין סקורסיזי, מתעד הרחובות הזועמים. רוברט דה נירו שיחק שם נגן סקסופון, מהדורה הרבה יותר סימפטית של טרוויס, הפסיכופט מ"נהג מונית", שבמשך הרבה שנים סיפק להרבה אנשים סיבה טובה להימנע מנסיעה במוניות צהובות באשר הן.
ואת המנגינה הזו אי אפשר להפסיק. בכל פעם שאני חולף על פני "טיפאני'ס" בשדרה החמישית, אני שומע את אודרי הפבורן מפזמת "Moon River" על אדן חלון מפויח, כשטרומן קפוטה נושף בעורפה. כשעליתי לראשונה על המעבורת המובילה לפסל החירות, לא יכולתי שלא לשמוע את "Let The River Run", השיר זוכה האוסקר של קרלי סיימון, שפתח, בתמונה דומה, את "נערה עובדת". ותיכף יבואו ההיפים המוסיקליים מ"שיער", ולירוי ג'ונסון מ"תהילה" יעצור את התנועה בטיימס סקוור, כשיעוף בפירואטים השמיימה בין הרמזורים. והתחנה הבאה גריניץ' וילג'. והנה סנטרל פארק, שבו התרוצצו רוברט רדפורד וג'יין פונדה הצעירים והיפים כל כך בסרטו של הניו יורקי המושבע ניל סיימון, "יחפים בפארק". ובזכות סיימון, גם "מלון פלאזה" בשבילי הוא קודם כל שם של סרט. "להיות בניו יורק זה כמו להיות בתוך סרט" היא אחת הקלישאות העתיקות ביותר והנכונות ביותר. העיר היא אתר הסרטה אחד גדול ובלתי פוסק, וכל גל קטן בחופי הכרך – כשם סרטו המהולל של איליה קזאן, בכיכובו של מרלון ברנדו הצעיר, המתרחש על המזחים הפוטוגניים של ברוקלין – נושא לכל אחד איזו מזכרת קולנועית בשחור־לבן או בצבעי טכניקולור, בלחש או בדולבי סטריאו. כל סמטה, כל מרפסת וכל דיינר (ולא רק הדיינר האגדי של "סיינפלד", ששוחזר בכלל באולפן בלוס אנג'לס) כבר הונצחו באיזה סרט, או שנדמה לנו שהונצחו, ואם טרם הונצחו, הם עוד יונצחו. בניו יורק תמיד מרגישים בבית, כי אפשר להיות סמוכים ובטוחים: או שהיינו בסרט הזה, או שנהיה.
קירותיו של הדֶלי המפורסם של כץ בלואר איסט סייד עמוסים בתמונות של רגעים קולנועיים גדולים שצולמו שם, מסצנת זיוף האורגזמה הפומבי של מג ראיין ב"כשהארי פגש את סאלי" ועד הקריזות של אל פצ'ינו ב"דוני ברסקו". בכל פעם שמזמינים רביולי ברובע איטליה הקטנה, הלב נכסף לאיזה סנדק מאפיה בכיר שיקפוץ עלינו באקדח שלוף. כל נסיעה בסאבוויי עלולה להזכיר את אימת הפצצות של "מת לחיות 3", אבל הנחמה היא שביציאה, מעל לאחד מפתחי האוורור, תתנפנף החצאית הלבנה של מרילין מונרו, כמו ב"חטא על סף ביתך". הנה בית הדירות שבו ילדה מיה פארו את בנו של השטן ב"תינוקה של רוזמרי", והנה המדרגות הברוקלינאיות שעליהן התבשלה, בחמסין של 40 מעלות בצל, הדרמה הגדולה של "עשה את הדבר הנכון" של ספייק לי. ובכל זאת, אם לניו יורק יש פנים, אלה פניו של וודי אלן. הוא ואלף נשותיו. כאן הוא רדף אחרי אנני הול, שם כמעט הלכו מכות חנה ואחיותיה, פה הוא עמד בתור לסרט השואה החביב עליו, שוב ב"אנני הול", כאן הוא הזמין מילקשייק למיוריאל המינגוויי ב"מנהטן", ובפינה הזאת ממש במוזיאון לאמנות מודרנית הוא שאל צעירה אלמונית ב"שחק אותה סם" מה היא עושה הערב, רק כדי לזכות בתשובה: "מתאבדת". "מה שאני אוהב בניו יורק", אמר וודי אלן בסרט התיעודי "וויילד מן בלוז", "זה שאפשר להזמין מרק וון טון ברווז בשלוש לפנות בוקר. לא שאני אוכל מרק וון טון ברווז בשלוש לפנות בוקר, אבל טוב לדעת שהאפשרות קיימת". מה שאני אוהב בלהזמין מרק וון טון ברווז בשלוש לפנות בוקר בניו יורק זאת הפנטזיה שוודי אלן יעבור שם בדיוק ויציע לי תפקיד ראשי, אפילו משני, בסרטו הבא. אני לא עוצר את נשימתי, אבל טוב לדעת שהאפשרות קיימת. |
כל סמטה, כל מרפסת וכל דיינר בניו יורק כבר הונצחו באיזה סרט, ואם טרם הונצחו, הם עוד יונצחו. מסע קסם קולנועי ברחובות העיר עם פרנק סינטרה וג'ין קלי, מרטין סקורסיזי ורוברט דה נירו, רוברט רדפורד וג'יין פונדה, הארי, סאלי, אל פצ'ינו וכמובן - וודי אלן ואלף נשותיו עודכן 3.1.22 |
לאן נעלמו הכוכבים?
Array
(
[country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 651
[name] => ארצות הברית
[slug] => %d7%90%d7%a8%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 651
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 650
[count] => 768
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [area] => WP_Term Object
(
[term_id] => 658
[name] => ניו יורק
[slug] => %d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 658
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 651
[count] => 174
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 650
[name] => צפון אמריקה
[slug] => north-america
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 650
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 865
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )