רומא בעקבות מיכלאנג'לו – האיש שפיסל את העיר

כשנולד מיכלאנג'לו בואונרוטי ב־1475,  הוא נמסר למינקת באַרֵצוֹ
(Arezzo), איזור שחיו בו חוצבי אבן ופסלים. פעם הוא אמר לג'ורג'ו וזארי, הביוגרף הפיורנטיני שלו, בנימת צחוק: "ג'ורג'ו, אם יש בכשרוני שמץ של טוב, אין זה אלא משום שנולדתי באוויר הצח של מחוזכם אַרֵצוֹ. ינקתי עם חלב מינקתי את המִפסלת והפטיש שבהם אני עושה את דמויותי".
מיכלאנג'לו, איש רנסאנס שעסק באדריכלות, ציור ושירה, ראה את עצמו תמיד ומעל הכל כפַסָל. כפר הולדתו, קפרזה (Caprese), היה בשליטת פירנצה. בעיניו הוא היה בְּנה של פירנצה, והוא גם חזר אליה מדי כמה שנים, אבל המקום שבו גאוניותו וכשרונו פרצו במלוא תפארתם והשאירו את חותמם על פני האמנות מאז ועד היום היה דווקא רומא.

מיכלאנג'לו והעיר הגדולה
אל רומא, העיר הגדולה שכל האמנים נשאו את עיניהם אליה, הגיע מיכלאנג'לו בשנת 1496. את הפייטה (Pietà, חֶמלה), המוצבת בכנסיית סן פייטרו
(San Pietro) שבוותיקן, פיסל מיכלאנג'לו והוא עוד לא בן 25. בפניה של מריה ניכרת החמלה על בנה המת. קפלי לבושה בולטים במיוחד, וגופו של ישו, רפוי וחשוף ברובו, אחוז בזרועותיה. בשנת 1972 ניסה מטורף

מרקוס אאורליוס בפיאצה דל קמפידוליו. הכיכר היא פרי תכנונו של מיכאלאנג'לו ונחשבת למופת אדריכלי צילום: אמיר קידר

לפגוע בפסל ואז הוחלט להקים סביבו מחיצה של זכוכית משוריינת.
בכניסה לכנסיית סן פייטרו נשמעות לא אחת קריאות התפעלות. ממדי הכנסייה אכן מדהימים: שטח האולם כ־15 אלף מטר רבוע והוא יכול להכיל כשישים אלף איש. מיכלאנג'לו תכנן את הכיפה המדהימה, המתנוססת לגובה 132 מטר וחצי ונישאת על ארבע אוֹמנות אדירות, אך בנייתה הסתיימה רק לאחר מותו עם שינויים הנדסיים מסוימים.
מגג הכנסייה אפשר לצפות על כיפתה ואגפיה. בבסיס הכיפה ישנה כתובת בלטינית, המופיעה בכנסיות קתוליות רבות, גם בארץ, וזו לשונה: "אתה פטרוס, ועל הסלע הזה אבנה את כנסייתי ובידך אתן את מפתחות מלכות השמים". לבעלי הכושר כדאי לטפס את 330 המדרגות התלולות וללכת בגוף נטוי במעבר הצר שבין הכיפה הפנימית והחיצונית. הנוף ממרומי הכיפה מרהיב: גני הוותיקן, כיכר סן פייטרו ורומא כולה.
17 שנים עבד מיכלאנג'לו בבניית סן פייטרו, ולמרות הקושי לעבוד עימו (הוא נודע באופיו האקסצנטרי), ניסו כל הזמן האפיפיורים של רומא, משפחת מדיצ'י ששלטה בפירנצה ורבים אחרים לקרב אותו אליהם ולהטיל עליו משימה אמנותית חדשה. מהביוגרפיה שלו לא ברור אם אחרי כל העבודות שהיה מחויב להן הוא הצליח לנהל חיים פרטיים.

לשחרר את הדמות הכלואה
בשנת 1501 חזר לפירנצה לתקופה לא ארוכה שהספיקה להטביע את חותמו גם שם בפסל דוד, אחד הפסלים המפורסמים בעולם. אחרי ארבע שנים שבה רומא וקראה לו: כשהיה בן שלושים, הוזמן על ידי האפיפיור יוליוס השני לתכנן ולפסל עבורו מצבת קבר עוד בחייו. המפעל היומרני, שתוכנן לכלול ארבעים פסלים, הפך לקללתו של האמן המיוסר ונמשך לסירוגין ארבעים שנה, שבהן נחתמו חמישה חוזים ועוצבו פסלים שלא הושלמו מעולם.
התוצאה הסופית, הצנועה יחסית, מוצבת בכנסיית סן פייטרו אין וינקולי
(San Pietro in Vincoli, פטרוס הקדוש בכבלים): במונומנט עם גומחות הציב מיכלאנג'לו את פסל משה, ומאחוריו את דמויותיהן של לאה ורחל.
בניגוד לליאונרדו דה וינצ'י, טען מיכלאנג'לו שהפיסול, ולא הציור, הוא הנעלה שבאמנויות, ולא אחת אמר שהוא מגלף באבן כדי לשחרר את הדמות הכלואה בה. ואיזו דמות השתחררה! משה יושב כשרגל שמאל שלו משוכה לאחור, ונראה כי הוא עומד לקום. יד ימינו אוחזת בלוחות הברית ובזקנו. יד שמאל שלו חשופה וכל שריר וגיד בולטים.
כמו ברוב פסליו, גם כאן בולט הידע של מיכלאנג'לו באנטומיה, שצבר בלילות בלי שינה בנתיחת מתים ושהיה למרכיב חשוב בעבודתו. הקרניים המבצבצות מראשו של משה אינן מעשה שטן אלא תוצאת התרגום השגוי מעברית לפסוק "קרן עור פני משה" (שמות ל"ד 35).
עמדתי דקות ארוכות, כמו רבים אחרים, מול היצירה המרהיבה וחשבתי עד כמה היטיב מיכלאנג'לו להבין את משה ואת משאה הכבד של המנהיגות.

מהבריאה ועד יום הדין
במוזיאון הוותיקן, בקצה מבוכים אינסופיים, נמצאת הקאפלה הסיסטינית
(Cappella Sistina), שהוקמה על ידי האפיפיור סיקסטוס הרביעי בסוף המאה ה־15. ארבעים מטר אורכה, רוחבה 21 מטר והיא מתנשאת לגובה של 13 מטר. נדירים הימים שבהם האולם אינו מלא עד אפס מקום במבקרים

כיפת סן פייטרו. 17 שנים מחייו השקיע מיכאלאנג'לו בבניית הבזיליקה. הוא תכנן את הכיפה המדהימה, אך בנייתה הסתיימה רק לאחר מותו | צילום: ברוך גיאן

שעיניהם נשואות מעלה, לבחון את עשרות הדמויות הצבעוניות שצייר מיכלאנג'לו על תקרת הקאפלה.
קשה שלא להתפעל מיצירה גדולה זו המעטרת את האולם שבו מתכנסים הקרדינלים כדי לבחור אפיפיור חדש. היה זה נסיונו היחיד של מיכלאנג'לו לצייר פרסקו. הוא עצמו התקין את הפיגומים הגבוהים, וצייר לאטו את אחד מציורי הקיר המרהיבים בעולם. בניגוד למסופר, הוא לא עשה זאת בשכיבה, אלא בעמידה מפרכת. ארבע שנות עבודה שהחלו ב־1508 באו לסיומן.
במרכז הפרסקו סצנת בריאתו של אדם המפורסמת, ובצדה בריאת חווה, החטא הקדמון והגירוש מגן העדן ותיאור השתכרותו של נח. בצדי הקאפלה מופיעות דמויותיהן של הסיבילות, אותן נביאות אליליות מיתולוגיות, וכן דמויותיהם של נביאי ישראל.
22 שנה לאחר תום הפרויקט הוסיף מיכלאנג'לו את ציור יום הדין בקיר המזבח. במרכז הציור ישו השופט ביום הדין, מימינו של ישו הצדיקים העולים לגן עדן ומשמאלו הרשעים הנופלים לשאול. בין דמויות הקדושים מופיע ברתולומיאו, שעורו הופשט מעליו, ועל עורו צייר מיכלאנג'לו את דיוקנו העצמי.
יצירותיו של האמן זכו כמעט תמיד לאהדה גורפת, אך היה גם יוצא מן הכלל.
ב־1521 יצר מיכלאנג'לו פסל שעורר ביקורת: "ישו העירום נושא את הצלב"
(di Cristo Resurrezione), המתאר את תחייתו של ישו. הפסל המדובר מוצב בכנסיית סנטה מריה סופרה מינרווה
(Santa Maria Sopra Minerva) שליד הפנתיאון. המבקרים טענו כי ישו נראה שם יותר כמו אל יווני צעיר מאשר כמו משיח שקם לתחייה. הצייר סבסטיאנו דל פיומבו אף הגדיל ואמר על יצירה זו, לאו דווקא בנימה ביקורתית, כי ברכיו של ישו שוות את כל ארמונות רומא גם יחד.

מגיבוב בניינים לכיכר יפהפייה
פרט לכיפת סן פייטרו תכנן מיכלאנג'לו את השלב הסופי של אחד הארמונות הידועים ברומא: פלאצו פַרנֶזֶה (Palazzo Farnese). הארמון, שכיום שוכנת בו שגרירות צרפת, נחשב לאחד משיאי אדריכלות הרנסאנס. אם מביטים על צורתם המשתנה של החלונות מקומה לקומה ועל שער הכניסה המעוטר באבנים מסותתות, מבינים מדוע הפך הבניין למודל לחיקוי.
פיאצה דל קמפידוליו (Piazza del Campidoglio, כיכר הקפיטול), גם היא

משה. הקרניים המבצבצות מראשו של הפסל הן תוצאת תרגום שגוי מעברית צילום: טל גליק

פרי תכנונו של מיכלאנג'לו, נחשבת למופת אדריכלי. לפני שהתחיל את עבודתו בגבעת הקפיטול, היו בה ארמונות האוצרים והסנאטורים והסביבה נראתה משוללת כל סדר ואסתטיקה.
מיכלאנג'לו החליט לבנות מול פלאצו די קונסרבטורי
(Palazzo dei Conservatori,
ארמון האוצרים) ארמון חדש, שיעניק לאיזור את הארגון שהיה חסר בו ויצר בכך מעטפת מבנים סימטרית ואסתטית. בין המבנים שבמעטפת הוא תכנן את הרחבה המעוטרת בדגמים גיאומטריים והוסיף את גרם המדרגות הנוח לטיפוס. האיזור הפך מגיבוב בניינים לא מאורגן לאחת הכיכרות המיוחדות ברומא ובעולם כולו.
כיום ארמון הסנאטורים הוא מקום מושבו של ראש עיריית רומא, ואילו בארמון האוצרים ובארמון החדש שוכנים המוזיאונים הקפיטוליניים.
דרך נהדרת לראות את הכיכר היא להגיע אחרי שקיעת החמה ולהמתין להדלקת הפנסים. התאורה שנעשתה ביד אמן מבליטה את החלונות ואת הכרכובים של הבניינים המשופצים המקיפים את הכיכר, ופסל מרקוס אאורליוס הרוכב על סוסו (המקורי נמצא במוזיאון הקפיטוליני) מואר בתאורה מיוחדת על רקע מגדל השעון שבקצה הכיכר.
מיכלאנג'לו עבד שנים רבות תחת שרביטם של שבעה אפיפיורים שרצו לשמור אותו תחת ידם, כדי להגדיל ולרומם את שם הכנסייה ולא פחות מכך את שמם שלהם. ולא רק הם ביקשו את קרבתו: שמו הלך לפניו וגם פרנסואה מלך צרפת, הקיסר קרל החמישי, קוזימו דה מדיצ'י, הסניורייה של ונציה ואפילו הסולטן סולימאן המפואר רצו שיעבוד עבורם.
הוא נפטר ברומא ב־1564 בגיל 89, אך נטמן בפירנצה עירו, בכנסיית סנטה קרוצ'ה (Santa Croce), כשבצדו הפיזיקאי והאסטרונום גליליאו גליליי והמדינאי והסופר ניקולו מקיבאלי. בקבר נאה שתכנן ג'ורג'ו וזארי, הביוגרף שלו, מוצגות שלוש דמויות המסמלות את האדריכלות, הציור והפיסול, האמנויות שמיכלאנג'לו בכשרונו הגדול העניק להן משמעות חדשה.