אנגליה: איזור האגמים הקסומים

מרלין המדריכה הובילה את קבוצת המטיילים, ואני ביניהם, אל ראש גבעה שטוחה, הצופה אל עבר אגם אלזווטר (Ullswater). אור נוגה של שעת בין ערביים השתקף במים. "כאן טייל המשורר וויליאם וורדסוורת עם אחותו דורותי", סיפרה מרלין, "וכאן קיבל את ההשראה לכתיבת השיר 'נרקיסים'". קולה נקטע לרגע ברוח הערביים שניעורה, ויצרה גלים קטנים על פני האגם. היא עלעלה בדפיו של ספר מרופט, והחלה לקרוא בקול:

"שוֹטַטְתִי כְעָנָן, גַלְמוּד,
אֲשֶר יָשוּט לוֹ בִגְבָהָיו,
וְהִנֵה פִתְאוֹם רָאִיתִי גְדוּד,
הֲמוֹן שֶל נַרְקִיסֵי זָהָב.
עַל חוֹף אָגָם, בְצֵל עֵצִים,
בַרוּחַ מְרַקְדִים־דָצִים…"

קטע מהשיר "נרקיסים" (Daffodils) מאת וויליאם וורדסוורת.
תרגום: ראובן צור, מתוך "החליל והקוקיה" (הקיבוץ המאוחד, 1993)

אף כי לא יכולתי לראות את הנרקיסים, דמיינתי אותם בעיני רוחי מרקדים וצוהלים בין הסלעים מכוסי האזוב שעל שפת האגם. מרלין המשיכה לקרוא את השיר, אך אני הפסקתי לעקוב אחר המלים, התיישבתי על הקרקע ונשאבתי אל תוך האווירה הרומנטית המשכרת של מחוז האגמים (Lake District). השמש השוקעת האירה בשארית כוחותיה את פסגת בראונהיל (Brownhill) המסולעת שהזדקרה מולנו, ואת מרבדי הדשא שכיסו את הגבעות שלמרגלותיה. מספר כבשים רעו בין הגבעות, ונראו כמו כדורי צמר גפן מתגלגלים בים של ירוק. חלמתי בהקיץ.
"אדוני, אדוני", קראה אלי המדריכה והחזירה אותי אל המציאות, "אנו עומדים לחזור לאוטובוס". קמתי מיד והסמקתי. רוב אנשי הקבוצה החלו כבר לפסוע במורד הגבעה. "חלמתי קצת", גמגמתי בהתנצלות, ומרלין חייכה בהבנה. "אי אפשר שלא ללכת שבי אחר קסמו של המקום", היא אמרה, והמשיכה, "וזהו בדיוק מה שקרה לוורדסוורת עצמו".
ואכן, מעטים הם המבקרים במחוז האגמים שאינם מוקסמים מן הפסטורליות של הגבעות המתגלגלות, המנוקדות באגמים כחולים. מכל העולם מגיעים התיירים למחוז המרוחק הזה, הנמצא בקצה הצפון־מערבי של אנגליה, כדי למצוא את שלוות האגמים ואת מקורותיה של השירה הרומנטית.

אגם גראסמיר. הציב את הטבע במרכז, תוך מתן תשומת לב לכל עלעל ולכל עב בשמים צילום : אוהד ארזי

שכרון הטבע
הרעיון לבקר במחוז האגמים האנגלי צמח אצלי מתוך קריאה בשירתו של וויליאם וורדסוורת, ומתוך התעניינות באיזון העדין שבין הטבע לאדם בשיריו. רגישותו הבלתי רגילה של וורדסוורת לטבע סקרנה אותי, ורציתי לראות במו עיני את המקום שהשפיע כל כך על המשורר. החלטתי על כן לנצל את שהותי במנצ'סטר לנסיעה אל מחוז האגמים, שנמצא במרחק שעתיים נסיעה ברכב לכיוון צפון־מערב, סמוך לגבול סקוטלנד. כמעט מיד לאחר שיוצאים ממנצ'סטר, הנוף העירוני מתחלף בזה המאפיין את חבל קאמבריה (Cumbria) – מרחבים פתוחים ואדמות חקלאיות. בשלב מסוים הנוף משתנה שוב, והופך להררי יותר. האגם הראשון מסמל את הכניסה למחוז האגמים, בקצה חבל קאמבריה.
השם "מחוז האגמים" נובע מהעובדה שבטווח של עשרות קילומטרים בודדים נמצאים 16 אגמים גדולים, ביניהם אגם ווינדרמיר (Windermere), הגדול באגמי אנגליה. במחוז אף נמצאת הפסגה הגבוהה באנגליה, סקפל פייק (Scafell Pike), המתנשאת לגובה של 977 מטר, ויותר ממאתיים פסגות שמגיעות לגובה של יותר מ־300 מטר — הישג לא מבוטל בקנה מידה אנגלי. ההרים במחוז האגמים, אגב, אינם נקראים כלל הרים (Mountains) בפי המקומיים, אלא Fells — שיבוש של מלה נורדית קדומה שמשמעותה הר או גבעה.
הנוף של מחוז האגמים עורר בי תחושה מוכרת. שירתו של וורדסוורת ניבטה מכל עבר — החל בשדות המוריקים, דרך ההרים, האגמים וכלה בטל על הפרחים. זכרתי כי קריאה בשיריו יצרה אצלי את הרושם כי הוא שוטט כסהרורי ביערות ובהרים של מחוז האגמים, שיכור מעוצמתו של הטבע. הטבע דיבר אליו ישירות, והוא השיב בשמו. מתוך שיריו מצטייר וורדסוורת כפייטן שהציב את הטבע במרכז, תוך מתן תשומת לב לכל גבעול, לכל עלעל ולכל עב בשמים. וכך, בחיפוש אחר השילוב המושלם הזה, שבין הטבע ובין האדם, הגעתי אל מחוז האגמים.

ממהפכן לרומנטיקן
המשורר וויליאם וורדסוורת נולד בשנת 1770 בעיירה קוקרמאות (Cockermouth), בחלקו הצפוני של מחוז האגמים. הוריו נפטרו בגיל צעיר, דבר שקירב אותו מאוד לאחותו האהובה והנוירוטית, דורותי. מאז היתה ילדה, נקשרה דורותי לטבע, ורגישותה אליו שימשה השראה לוורדסוורת בתחילת דרכו כמשורר. האחים בילו את רוב שנותיהם יחדיו, וגם לאחר שהתחתן וויליאם וחזר להתגורר במחוז האגמים, המשיכה דורותי להתגורר עימו.
לאחר שסיים את לימודיו בקיימברידג' ב־1790, נסע וורדסוורת לטייל ברגל בצרפת ובשווייץ, והושפע עמוקות מהאווירה בצרפת שלאחר המהפכה. חשיפתו לרעיונות המהפכה הצרפתית ולגישתם של הסופרים הצרפתיים, שנתנו ביטוי לרגשות סוערים תוך פריצת מגבלותיה של החוקיות האסתטית, שבו את לבו והשפיעו רבות על כתיבתו. עם שובו לאנגליה, חבר למשורר סמואל טיילור קולרידג', וב־1798 פרסמו השניים אסופת שירים בשם "בלדות ליריות" (Lyrical Ballads), שסללה את הדרך לתנועה הרומנטית בשירה האנגלית.
התנועה הרומנטית היתה תנועה עולמית ששילבה בין פילוסופיה לאמנות, במטרה להגדיר מחדש את האופן שבו הפרט והחברה תופסים את עצמם ואת

עולמם. ניתן לראות את התפתחות התנועה הרומנטית כתגובת נגד לחיים המודרניים, התבוניים והמדעיים של אירופה הנאורה. האמנים הרומנטים ביקשו לבטא את עצמם באופן פשוט ובלתי אמצעי, תוך הדגשת הטבע, הרגש וערכים אוניברסליים של חירות ואינדיבידואליזם. רבים רואים בפרסום "בלדות ליריות" על ידי וורדסוורת וקולרידג' את יריית הפתיחה של התנועה הרומנטית הספרותית, שהציתה את דמיונם של אמנים רבים ברחבי העולם, ביניהם וויליאם בלייק, לורד ביירן, ויקטור הוגו, אלכסנדר פושקין, ראלף וולדו אמרסון ואחרים.
ב־1799 חזר וורדסוורת להתגורר במחוז האגמים ובחר בחיים פשוטים, הרחק מלונדון הבורגנית, על פי מיטב המסורת הרומנטית. בשנים הבאות שקע וורדסוורת בכתיבה, תוך שיצירתו מתמקדת בטבע ובנושאים ארציים, כמו חיי הכפר, ילדים ועוני. בעוד משוררים אחרים בני דורו כתבו על אודות תפארת העבר בסגנון מליצי, וורדסוורת השתמש במלים פשוטות ובסגנון כתיבה אישי. בתקופה זו סיים לכתוב את "המבוא" (The Prelude) – פואמה פילוסופית ואוטוביוגרפית ארוכה, שנחשבת ליצירתו החשובה ביותר ושפורסמה רק לאחר מותו.
ככל שעברו השנים הפך וורדסוורת לשמרן ומסורתי יותר בדעותיו הפוליטיות, ועל כך זכה לביקורת חריפה מצד קולגות ומבקרים. הוא מונה למשורר החצר בשנת 1843, ונפטר במחוז האגמים בשנת 1850, מבלי שכתב שורה אחת עבור המלך.

מטפסים באזור אגם בארטרמיר, הנמצא בצפון-מערב המחוז. לא ניתן שלא להתפעל מן המראה המרשים של פסגות חשופות וגאיות עמוקים, מדרונות אלפיניים ואוכפים תלולים. צילום : אוהד ארזי

דמעה מול האגם
בתקופה שוורדסוורת החל לבסס את מעמדו כמשורר החשוב ביותר באנגליה, התקבצה סביבו קבוצה של משוררים הידועה בשם "משוררי האגמים", ביניהם ידידו הוותיק סמואל טיילור קולרידג'. כבר אז יצרו תיאורי הטבע עניין בשיריהם של משוררי האגמים מן המחוז המבודד, והולידו גל קטן של תיירות, אשר נהפך לבסוף לגיזת זהב אמיתית – מחוז האגמים הוכרז כפארק לאומי בשנת 1951, ומבקרים בו כיום 12 מיליון תיירים בשנה.
וורדסוורת עצמו פרסם בשנת 1810 מדריך טיולים למחוז האגמים, בשם "תיאור של נוף האגמים בצפון אנגליה", אך בוודאי לא ניחש שעם השנים תתפתח "תיירות של שירים" במחוז זה. ביתו הכפרי של וורדסוורת הפך למוזיאון בפיקוח רשות הגנים הלאומיים ובכל קיץ עולים אליו לרגל רבבות של פייטנים, משוררים וחובבי שירה, צעירים ומבוגרים כאחד. פרנסי האזור, שאימצו פתרונות מקוריים למשיכת תיירים נוספים, החלו להציע סיורים בעקבות מורשתם של משוררי האגמים ואירועי קריאה פומבית של שירה, בתשלום כמובן. כמעט בכל אגם ניתן למצוא מישהו יושב ומדפדף בספר שירים. במהלך הביקור שלי באזור פגשתי תיירים מסתתרים ביער ומדקלמים דברי שירה, נחים בכרי הדשא עם ספר על ברכיהם, או מוחים דמעה אל מול שקיעה על פני האגם, וכתביו של וורדסוורת בידם.
אף אני הצטרפתי לקבוצת תיירים אנגלים לסיור בביתו הצנוע של המשורר הדגול. הקשבתי בעניין להסברים על אודות כלי המטבח והתעמקתי באיור של כלבו האהוב, אך לא ממש הבנתי על מה המהומה. נראה שהייתי היחידי, שכן כל שאר התיירים התרשמו עמוקות ממחלקי הקרח של וורדסוורת, מתנור ההסקה ומשאר האביזרים שבביתו.

ההר הוליד גבעה
כדי לא להרגיש יוצא דופן, קניתי לי כבר ביומי השני במחוז האגמים את הגרסה המקוצרת של "כל כתבי וורדסוורת", והתחלתי להסתובב איתה במופגן. לבשתי סוודר עם טלאים חומים על המרפקים, ומילאתי את כיסי בעטים. ברומא התנהג כרומאי — במחוז האגמים התנהג כמשורר.
כדי לשחזר את החוויות שחווה וורדסוורת במחוז האגמים, החלטתי לצאת אל המרחבים הירוקים עצמם. כנקודת התחלה, בחרתי בטיול באזור אגם באטרמיר (Buttermere, "אגם החמאה"), אשר נמצא ב

אגם ווינדרמיר, הגדול באגמי אנגליה. השם "מחוז האגמים" נובע מהעובדה שבטווח של עשרות קילומטרים בודדים נמצאים 16 אגמים גדולים | צילום : אוהד ארזי

פינה הצפון־ מערבית של המחוז. נאמר כבר כי עבור מטפסי הרים רציניים, הטיפוס על פסגה במחוז האגמים מהווה בקושי "חימום" לרגליים, שכן גם ההרים הגבוהים ביותר באזור כולו אינם אלא גבעות שטוחות בקנה מידה בינלאומי. ועם זאת, כשהבטתי אחורנית אל עבר אגם באטרמיר מן "הפסגה האדומה" (Red Pike), בסיומו של טיפוס מפרך, לא יכולתי שלא להתפעל מן המראה הדרמטי. מכל עבר הקיפו אותי פסגות חשופות וגאיות עמוקים, מדרונות אלפיניים ואוכפים תלולים.
כאשר יצאתי לטיפוס, רק שעתיים לפני כן, השמש היתה קיצית וחמימה. אך בעודי משקיף מראש ההר ומתכנן את מסלול החזרה, החלו להצטבר עננים מאיימים מסביב לפסגה ומעל לאגם. השמים התקדרו כהרף עין, ואווירת הקיץ הקלילה נעלמה כלא היתה. התקרבתי אל קבוצת מטיילים שנחו על הפסגה והצביעו על השמים, ושאלתי, "אתם חושבים שעומד לרדת גשם?". תחילה לא קלטתי את תשובתם, אולי בשל המבטא האנגלי־צפוני הכבד שלהם, ואולי בגלל הרוח. לבסוף הבנתי את דבריהם: "אם אתה רואה את ההרים במחוז האגמים, סימן שעומד לרדת גשם. אם אתה לא רואה אותם — סימן שהגשם כבר יורד". ניסיתי לשאול מה קורה אם אתה לא רואה את ההר, אלא נמצא עליו, אך הם לא הבינו את השאלה (בגלל הרוח, כמובן). התשובה, בכל מקרה, לא איחרה לבוא.

הרים, גשם ושירה
מאוחר יותר, כאשר ישבתי באכסניה והמתנתי שבגדי יתייבשו, חשבתי שוב על הגשם, ועל הקשר שלו למחוז האגמים ולוורדסוורת המשורר. אין ספק שההרים והאגמים קשורים קשר הדוק בגשם ובקור האופייניים למחוז האגמים, שכן תוואי האזור עוצב בעיקר על ידי תהליכי התקרחות ושחיקה בעידן הקרח האחרון. כאשר הקרחונים נסוגו לבסוף, נוצרו נהרות אשר שחקו בסלע עמקים רחבים, שהפכו לבסוף לאגמים. גם וורדסוורת עצמו קשור לגשם, שכן דווקא מזג האוויר ההפכפך הוא מן הדברים שהקסימו אותו כאן. הקשר בין מים לשמים ובין גשם לאדמה משמש בשיריו כלי לביטוי מחשבות, רגשות ותחושות אנושיות.
כשישבתי בטרקלין האכסניה מול האח הבוערת והאזנתי לגשם התופף בחלון, חשבתי לעצמי כי אי אפשר להתעלם מכך שמזג האוויר העגמומי מעורר את היצר לכתוב. אולי זה היה הדבר שדחף את וורדסוורת מבלי משים ליצור זרם חדש בשירה, בשעה שישב בביתו הקט והקשיב, ממש כמוני, לרוח השורקת ולגשם הדופק. או אולי היו אלה דווקא הנופים השקטים של מחוז האגמים, בעלי הממד הדרמטי החבוי, שעוררו בו את כשרון הכתיבה. בין אם יהיה זה מזג האוויר, או הנוף, או השלווה הפסטורלית, לא יכולתי כבר לחכות לרגע שבו קסמו הרומנטי של מחוז האגמים יתחיל להשפיע גם עלי.