כאשר עצרה הרכבת בחלם היתה כבר שעת דמדומים מאוחרת והבניין של תחנת הרכבת הקטנה נראה כגוש גדול, כהה וחסר תווים. סיפורי האגדות והמעשיות על העיר חלם וחכמיה לא עזבו אותי לרגע בכל מהלך הנסיעה הארוכה ברכבת מוורשה והמפגש הצפוי עם המציאות גירה את סקרנותי. לאחר כארבע שעות נסיעה עמדנו לצאת מהעולם ההזוי של הפולקלור היהודי ולהיכנס לעיר חלם עצמה. תחנת הרכבת של חלם היתה מקום טוב להתחיל בו את המסע. ההווי היהודי עמוס סיפורים על שני יהודים הנוסעים ברכבת, עולים או יורדים ממנה, אולם התחנה היתה כמעט ריקה מאנשים. מעט החלמאים שירדו עימנו מהרכבת נחפזו במהירות לדרכם, מותירים אותנו בודדים ברחבה הגדולה. מולנו, על קיר בניין התחנה, היה שלט גדול שנשא את השם בלועזית: CHELM. הגענו לחלם.
חלם, מקום מושבם המפורסם של חבורת הכסילים המצחיקה והמפורסמת ביותר בפולקלור היהודי, זו המכונה חכמי חלם, היא עיר אמיתית. העיר, ששימשה מקור למאות רבות של סיפורים ומעשיות יהודיים ברחבי העולם וחכמיה הפכו למושג נרדף למעשי איוולת וסכלות, היא עיר קטנה במזרח פולין, לא הרחק מהגבול עם אוקראינה. תולדותיה של העיר, כמו ערים פולניות רבות, מזוהות במידה רבה עם ההיסטוריה הטראגית של יהודי אירופה המזרחית במלחמת העולם השנייה. על פי מקורות שונים, הגיעו יהודים לעיר כבר במחצית המאה ה־15 והתערו בה במהלך השנים. בשליש הראשון של המאה העשרים היוו יהודי חלם חלק ניכר מאוכלוסיית העיר, מה שהתבטא ברחובות ובאזורים שלמים שהתגוררה בהם אוכלוסייה יהודית והתקיים בהם אורח חיים יהודי לכל דבר. ערב המלחמה גרו בעיר כ־15 אלף יהודים, כמחצית מאוכלוסיית חלם. רובה ככולה של האוכלוסייה היהודית הושמד במחנות הריכוז הנאציים ורק כמה עשרות, אולי כמה מאות, הצליחו לברוח בדרכים שונות, בעיקר לאוקראינה.
עם חלמאים מודרניםהעיר חלם משתרעת על שטח של כ־36 קילומטרים רבועים ליד פלג של נהר הבוּג (Bug) העובר מזרחית לעיר ומסמן את הגבול עם אוקראינה – כ־17 קילומטר מהעיר. השם "חלם" נגזר משפה סלאבית עתיקה ופירושו גבעה. הגבעה של חלם, או כפי שמכונה בפי התושבים ה"גורקה", היא ללא ספק האתר הבולט בעיר. הגורקה שמככבת ברבים מסיפורי חלם היא גבעה קטנה וציורית המתנשאת לגובה של 236 מטר. על ראשה של הגבעה בנויה כנסייה מהמאה ה־18 בסגנון הבארוק על שם הבתולה מריה והיא מוקפת מבנים, חלקם עתיקים, לרבות מנזר.
מיקומה של חלם, על אחד מנתיבי המסחר המרכזיים באירופה המזרחית של ימי הביניים, נתיב שעבר מוורשה דרך לובלין לקובל (Kowel) ורחוק יותר לקייב, הקנה לה חשיבות רבה והביא לכך שכבר במאה העשירית נבנו במקום מצודות אסטרטגיות שהקנו לשליטיהן שליטה במקום. בשנת 1233 קיבלה חלם זכויות של עיר וזמן מה אחר כך, בשנת 1377, עברה לגבולות פולין. מאז עברה חלם טלטלות רבות. מלחמות וכובשים שהגיעו מארצות שונות הרסו את העיר פעם אחר פעם. ביולי 1944 הוכרזה בחלם הרפובליקה הפולנית. בשנת 1975 הוקם באופן רשמי מחוז חלם. בשנים האחרונות מנסים פרנסי העיר לבסס את מעמדה הכלכלי על ידי משיכת משקיעים זרים. על פי ההסדרים שיש לפולין בשוק האירופאי, תהווה העיר בשנה הבאה את נקודת הגבול המזרחי של השוק האירופאי, ונקודת מעבר חשובה לייצוא ולייבוא עם מדינות ברית המועצות לשעבר.
למה דווקא חלם? |
 |
| זוג חלמאים בבאר המים המפורסמת שבלב העיר העתיקה של חלם |
כמה ערי טיפשים
פרופ' דב נוי מהאוניברסיטה העברית בירושלים, היום בגמלאות, הוא מומחה לפולקלור יהודי. על פי נוי, המקורות של סיפורי חלם מתחילים אי שם במאה ה־17. הסיפורים עברו בעל פה עד שהועלו על הכתב בשנות העשרים של המאה העשרים. ערי כסילים, אומר לי פרופ' נוי, אינן דבר יוצא דופן.
חוקר פולקלור אמריקאי בשם ד"ר פיליפ פרידמן מתאר במאמר על תולדות היהודים בחלם את מה שידוע לנו על המקורות לסיפורי חלם. כיצד הופיעו "חכמי חלם" דווקא בעיר שיצא לה שם של עיר מכובדת הידועה בלמדנות המופלגת של יהודיה ורבניה? שואל פרידמן. התשובה אינה ברורה. על פי פרידמן, נראה כי סיפורי חלם שייכים לאוסף של מעשיות מבדחות בינלאומיות שהודבקו במשך הדורות לעיר חלם, לאחר שיוחסו לערים אחרות.
כבר ביוון העתיקה נודעה העיר אבדירה (Abdera) כעיר הטיפשים. המציאות, קובע פרידמן, מוכיחה שזו שטות גמורה ומהעיר אבדירה יצאו כמה אנשים חכמים במיוחד, ביניהם הפילוסוף היווני דמוקריטוס. מקום נודע יותר בטיפשותו היה גותהם (Gotham), כפר אנגלי שנודע כמקום מושבם של כסילים. תהילתם המפוקפקת של בני גותהם יצאה למרחוק במאה ה־16 עם פרסומו של ספר מצחיק המתאר את טיפשותם של בני גותהם ונשא את השם "סיפורי גותהם".
אולם המקור לסיפורי חלם על פי פרידמן היה כנראה דווקא בגרמניה שנודעה בעבר בכמה וכמה ערי כסילים. המפורסמת בהן היתה העיר שילדברג. בשנת 1558 כתב גרמני בשם האנס זאקס, שנודע כסנדלר המשורר, מחזה משעשע על איכרים גרמנים.
רבים מסיפורי הטיפשים המופיעים שם הופיעו אחר כך, לטענת פרידמן, במעשיות על חכמי חלם. מתי זה קרה? לא ברור. במאה ה־19 עדיין היו כמה קהילות יהודיות נוספות שנודעו כערי טיפשים, למשל הקהילה היהודית הגדולה בפוזנן (Poznan), אבל בשלב מסוים כל הסיפורים התרכזו בחלם. בשנת 1867 הופיע בווינה, לראשונה בכתב, ספר בן 32 עמודים שנקרא "צחוק ובדיחות קלות". אחד מפרקי הספר נקרא "החוכמה והשנינות של עיר מסוימת H", ורימז ברורות על העיר חלם.
 |
| הכנה לחורף. פחם הוא אמצעי חימום בולט בעיר |
פגישה עם הנשיא
ביום ראשון, יום החופש שלו, קיבל אותנו בלשכתו בהתראה קצרה "נשיא חלם", כריסטוף גראבצ'וק. מר גראבצ'וק הוא ראש העיר של חלם אבל המלווים שלנו סיפרו לנו כי כך מכנים אותו בעיר. העובדה כי לחלם, עיר בינונית בגודלה, יש נשיא, מעוררת אצלנו את "אפקט חלם" אולם הפגישה עימו מגלה לנו איש נעים ונמרץ שעושה הכל על מנת להנעים את ביקורנו בעיר.
גראבצ'וק עצמו היה בזמנו מאמן נבחרת המתאבקים של פולין באולימפיאדה והוביל אותה למדליית זהב. כעת הוא מבקש להצעיד את העיר אל המאה ה־21. עניין לא פשוט. חלם היא עיר קטנה והמרחק מהבירה ורשה, יותר מ־300 קילומטר, הופך אותה לעיר פרובינציאלית שתושביה, במיוחד הצעירים בהם, חולמים לצאת החוצה אל העולם הגדול. בחלם, נכון להיום, יש אבטלה קשה, שמגיעה לשיעור של יותר מעשרים אחוז. גראבצ'וק מדבר על שורה של מפעלים חדשים שיוקמו בעיר וחבילה של הטבות למשקיעים זרים. "איך אתה רוצה להביא תיירים לעיר?", אני שואל אותו, "בחדרי הקבלה במלונות של העיר הרי לא מדברים אנגלית". "אנחנו מכירים את הבעיה", הוא משיב לי, "ועושים הכל כדי שהצעירים בבתי הספר ילמדו אנגלית. קשה למצוא מורים לאנגלית. בחלם יש דמוקרטיה", הוא מוסיף בחיוך, "ואנחנו לא יכולים להכריח אף אחד".
 |
| האשנב הנמוך בקיוסק מצריך את הקונה להתכופף | צילום: עמי בן-בסט |
סופר חשוב מהעיר ורשה
לילה אחד ביקשנו מנהג המונית שחנה ב"תחנה" ליד המלון שלנו להביא אותנו ל־Gesia, אחד הפאבים הידועים של חלם. הפאב עומד, לדברי לובזבסקי, במקום שלפני המלחמה היה שייך למשפחת קופפר היהודית. אבל לא צריך ללכת רחוק. רחוב לובלסקה, בו נמצא הפאב, היה בעבר הרחוב היהודי החשוב של העיר.
ברחוב הזה בילה חלק גדול מימי הנערות שלו מרדכי פומרנץ, שנולד בחלם וחי בה שלושים שנה עד שברח מהעיר במהלך השנה הראשונה של המלחמה. כיום הוא חי ברחובות. בשבת לקראת ערב, מספר פומרנץ, בן 94, היה הרחוב הופך למעין מדרחוב ססגוני שהיה מתמלא יהודים לבושים בבגדי השבת שלהם שהיו מהלכים אנה ואנה. "מה עם החכמים של חלם?", אני שואל אותו. "כשהיינו צעירים שמענו את הסיפורים המצחיקים ההם", הוא אומר לי אחרי שתיקה קלה. ניכר היה שהמזיגה שאני עושה בין התקופה האפלה ההיא ובין אותם סיפורי מעשיות מבדחים אינה נעימה לו.
מי שכן מדבר איתי על כך הוא חיים לינדר, חלמאי לשעבר שחי כיום בארץ לאחר שהצליח לברוח מחלם בשנת 1939. "אתה יודע", הוא אומר לי, "יש לי תשובה בשבילך מדוע התחילו הסיפורים בחלם. שמענו את הסיפור הזה כשהיינו ילדים. לפני שנים רבות בעיר חלם היתה תכונה גדולה. מפה לאוזן עברה השמועה שמגיע לעיר סופר חשוב מהעיר ורשה, בן למשפחת קיפניס המפורסמת. העיר חלם נערכה לקראת הביקור ואף הוכן אולם. אלא שמשהו קרה בתיאום של לוחות הזמנים וכאשר מר קיפניס הגיע סוף־סוף אל האולם, הוא מצאוֹ ריק לחלוטין. החלמאים חיכו לו ביום אחר".
 |
| הכניסה לבית הקברות היהודי, שנהרס על ידי הנאצים ושוחזר בעזרת תרומות |
כל הדרכים מובילות לחלם
בבוקר שלמחרת יצאנו מחוץ לעיר דחוסים במכוניתו הקטנה של תומס סקיבינסקי, צעיר מקומי חביב שהתלווה אלינו במהלך הביקור. היעד היה פארק גדול צפון־מזרחית לעיר, לא הרחק מנהר בוג. הסביבה של חלם שופעת חורשות, פארקים, אזורי ביצות ואדמת כבול המשמשים משכן לצמחים ולבעלי חיים ייחודיים. בדרך עברנו על פני כמה עיירות וכפרים ציוריים שטבלו בשפע זהוב של עלי שלכת. כ־13 קילומטר דרום־מערבית לחלם נמצאת העיירה רייביץ (Rejowiec). לפני מלחמת העולם השנייה רוב אוכלוסייתה, כ־95 אחוז מתושבי העיירה, היו יהודים.
טובה וקס, שהוריה ברחו מרייביץ בשנת 1939, מספרת שחלם היתה הבירה של כל יהודי האזור. במשך השנים, אומרת וקס, דבק בעיירה הפתגם "שקט כמו ברייביץ" ("שטיל ווי אין רייביץ"), כנראה בגלל העובדה שיהודי חלם היו נמרצים וסואנים מהרגיל. עם בוא השבת היו היהודים נוהרים ברגל לחלם וזו הסיבה שרחובה הראשי של העיירה נקרא "הדרך לחלם".
 |
| בתי העיר. "כל הדרכים מובילות לחלם, וכל העולם בבואה גדולה של חלם" |
בוקר אחד אחזה בשלומיאל תאוות הנדודים והוא צרר תרמיל קטן ויצא לדרך. "היה רחוב בחלם ושמו רחוב ורשה ושלומיאל היה סבור כי הוא מוליך היישר לעיר הגדולה. בעודו מהלך בתוך העיירה עצרו בו כמה שכנים… מה תעשה בוורשה, שאלו. ענה שלומיאל: ומה אני עושה בחלם? שום דבר". כך מתחילה אחת המעשיות היותר נודעות בסיפורי חלם. כידוע ההלך הנועז מתבלבל בכיוון, שב על עקבותיו ומסיים את מסעו ההירואי בחלם.
שלומיאל מסרב להאמין שחזר לעירו מכורתו, למרות מאמצי השכנוע של החברים והשכנים ואפילו אשתו. המעשה החלמאי הקלאסי הזה מופיע בכמה מקורות, ביניהם בסיפורים שליקט וסיפר הסופר יצחק בשביס זינגר ("שלומיאל איש חלם ועוד סיפורים", בתרגום צבי ארד ובהוצאת עם עובד).
סיפור המעשה של בשביס זינגר מסתיים במעין משל קיומי: "מפעם לפעם שוב עלה חשקו של שלומיאל לצאת למסעות, אלא שלא עצר כוח לקום ולעשות. מה טעם ייצא אדם למסע, אם אין המסע מוליך לשום מקום? תכופות, כשישב לבדו והרהר בדרכי העולם המשונות, היה מתבלבל יותר ויותר ומתחיל לפזם, בינו לבין עצמו:
"היוצאים את חלם
סופם להגיע לחלם.
הנשארים בחלם
ודאי שהם בחלם.
כל הדרכים מוליכות לחלם
וכל העולם בבואה גדולה של חלם".
תודת הכותב ל־Thomaz Skibinski על עזרתו בהכנת הכתבה