מהפכנות, צבעוניות, יצרים עזים, אמנות אפית, נבואית, מבשרת, עצומה בגודלה ובעלת נוכחות טיטאנית, אהבה, תשוקה, תקוות גדולות ואכזבות איומות, רצון ליצור שינוי אישי, חברתי, לאומי, אחים בדם, לוחמים כתף אל כתף במלחמות ובמהפכות שהופכים לעתים לאויבים ושונאים גדולים – זה לא תיאור של הטלנובלה הבאה, אלא התחלת ההתחלות של תיאור החיים והאמנות המהפכנית של פרידה קאלו והגברים בני זמנה שזכו לכינוי "Los Tres Grandes", שלושת הכבירים: דייגו ריוורה, שהיה גם בעלה של קאלו, דויד אלפארו סיקיירוס וחוסה קלמנטה אורוסקו. אני עומדת בבית הכחול, Casa Azul, הבית שפרידה קאלו נולדה בו ב־1907, וגם נפטרה בו אחרי 47 שנים סוערות ואנרגטיות שהיו בעת ובעונה אחת גם מלאות כאב, מחלות ותאונות. הצבעוניות המאפיינת כל כך את החיים המקסיקניים, באוכל, בלבוש, במוזיקה ובחפצי היום־יום, נוכחת בעוצמה גם כאן. הבית, הנמצא בשכונת קויואקאן
(Coyoacán, שפירושו זאב הערבות), היה בית משפחת קאלו מאז ומתמיד. הבית צבוע בגוון מיוחד של כחול, מעין כחול-סגול, גוון פסיכדלי ומסתורי שנכנס לנשמה בעוצמה מכשפת ולא מרפה |
דייגו ריוורה קנה את הבית כשהתחתן עם פרידה. הזוג, הוא גדול ושמן בן 45 והיא קטנה וצנומה בת 22, נישא באוגוסט 1929 במה שתואר כ"חתונת הפיל והיונה". משפחת קאלו ירדה אז מנכסיה, ודייגו רכש בשבילם את הבית כדי שיוכלו להמשיך לגור בו.
נדיבותו של דייגו לא מנעה מהמשפחה להחרים אותו על שהיה קומוניסט, בוהמיין ורודף נשים. כשהיו הדודות הקתוליות החסודות של פרידה עוברות ברחוב, היו מפזרות מים קדושים על המדרכות הסמוכות לביתם של הזוג כדי שטומאת החיים הסוערים שלהם לא תדביק אנשים נוספים. האחיינים שהורשו להיפגש עם הדודה הקוסמופוליטית הצבעונית שאהבה לדבר גסויות ולקלל סיפרו, כמובן, שהיא היתה בת המשפחה האהובה והמעניינת ביותר שהיתה להם.
כחול נכנס לנשמה
הבית צבוע בגוון מיוחד של כחול, מעין כחול־סגול, גוון פסיכדלי ומסתורי שנכנס לנשמה בעוצמה מכשפת ולא מרפה. בכניסה מברכות אותך דמויות חודס
(Judas) גדולות, מתנשאות אל על, עשויות עיסת נייר וצבועות כתום עז. הדמויות האלה מזוהות עם חג המתים המקסיקני שחוגגים בנובמבר בזיקוקי דינור, בחגיגות רחוב ובביקוע דמויות שלדים ואחרות של עיסת נייר שממתקים פורצים מבטנן. נכנסתי דרך מעבר מקורה לתוך החצר הפנימית הרחבה, המוצלת והשקטה, הנפרדת מההמולה שבחוץ, ועברתי לתוך העולם של פרידה, כך קוראים לה המקסיקנים באהבה, בגעגוע, בגאווה, פרידה שלנו, פרידה. קאלו נפטרה כאן ב־13 ביולי 1954. ביולי 1958, שנה אחרי שנפטר ריוורה, נפתח הבית הכחול למבקרים כמוזיאון פרידה קאלו. הבית נשאר כמו שהיה עד רגעי חייה האחרונים, כולל הכלים שבמטבח, והוא נותן הרגשה שהאנשים שחיו בו עומדים לחזור בכל רגע או שמעולם לא עזבו.
הדיוקן האחרון שפרידה עסקה בו היה דיוקן של סטלין, והוא עדיין נמצא על כן הציור בחדר השינה, ליד מיטת האפריון שבה בילתה פרידה זמן כה רב מחייה בשל בעיות בריאות קשות שנבעו ממחלת פוליו שתקפה אותה בילדותה ותאונת דרכים שקרעה אותה לגזרים בגיל העשרה. גבסים שקיבעו את גופה מוצגים לציבור. הם מעוטרים בסמלים קומוניסטיים ובציורים.
קאלו התהדרה בבגדים צבעוניים שכללו חצאיות בעלות מוטיבים אינדיאניים. יש שחושבים כי פרידה תמכה באינדיאנים של מקסיקו ומצביעים על לבושה כהוכחה. לאמיתו של דבר פרידה השתמשה בחצאיות הרחבות הארוכות ובצעיפים הגדולים כדי להסתיר את רגלה הימנית הנכה ואחר כך כדי לטשטש את המכשירים שעטו הרופאים על גופה כדי להקל מעט את כאביה. פרידה יצרה את דמותה מתוך מודעות גמורה להשפעתה על סביבתה ולרושם שהיא מותירה. מבחינה זו היתה שחקנית כל שנותיה. חלק מבגדיה ותכשיטיה הצבעוניים ובעלי הנוכחות מוצגים בבית, וכן אוסף מרשים של 18 מציוריה. קומוניסטים אדוקים
מאז יציאתו של הסרט על אודות חייה של פרידה קאלו לאקרנים יש כאן זרימה בלתי פוסקת של תיירים, בעיקר אמריקאים. הם מעריצים אותה על היותה אשה עצמאית ומרשימה שהגיעה להישגים אמנותיים, יצרה שפה משל עצמה והיתה מפורסמת עוד בחייה.
 | "שתי הפרידות". דיוקן עצמי כפול של פרידה קאלו. קאלו יצרה את דמותה מתוך מודעות גמורה להשפעתה על סביבתה ולרושם שהיא מותירה. מבחינה זו היתה שחקנית כל שנותיה |
פרידה היתה נערצת על גברים רבים, ביניהם פבלו פיקאסו ואנדרה ברטון, וניהלה רומנים מחוץ לנישואיה, עם גברים ונשים כאחד, ביניהם לא אחר מאשר לאון טרוצקי, שנמלט לכאן בסיועם של ריוורה וקאלו אחרי שגורש מרוסיה של סטלין. טרוצקי גר עם אשתו בבית הכחול, ולאחר מכן עבר לבית אחר בשכונת קויואקאן, ושם נרצח בידי מתנקש.
הבית הזה פתוח למבקרים, גם הוא בנוי בסגנון ההאסיינדה, עם חומה וגן. הוא קטן וצפוף יותר מהבית הכחול, אבל גם בו נעים להתהלך. יראו לכם בין השאר את סימני היריות בקיר הבית מנסיון ההתנקשות הראשון בטרוצקי, שהוביל לא אחר מאשר אלפארו סיקיירוס, עמיתו של ריוורה בהנהגת תנועת ציורי הקיר.
טרוצקי ניצל מההתנקשות הראשונה, אבל נרצח בהתנקשות השנייה מידי קומוניסט מקומי תומך סטלין שהפיל בקסמיו את אחת המשרתות בבית והשתמש בה כדי להיכנס ולרצוח את טרוצקי בסכין. כדאי לצאת אל הגן המוצל, השקט והנעים, ללכת ליד קברו של טרוצקי בחצר הבית, מתחת לאבן גדולה שמתנוססים עליה המגל והפטיש, להרהר באידיאולוגיות אופטימיות ומבטיחות שנראות רציונליות, נמשכות בהתלהטות יצרים ונגמרות ברציחות.
רוב התיירים האמריקאים, כנראה מתוך הפרנויה העמוקה שלהם מקומוניזם באשר הוא, כמעט לא מתייחסים למרכיב הקומוניסטי בחייה של פרידה. הקומוניזם היה מרכיב חשוב ומרכזי בחייה ובין הגורמים שאיחדו אותה עם דייגו ריוורה ועם המהפכנות המקסיקנית. אדם שמרשה לעצמו לצאת מגבולות המותר והראוי בחברה שהוא חי בה בתחום אחד של חייו, לא מן הנמנע שיעשה כן גם בתחומים אחרים של חייו, ואכן אצל פרידה הדברים התבטאו הן בסגנון הציור שלה והן באורח חייה, כמו אצל רבים מבני דורה.
הם העזו לקרוא תיגר על סדר החיים במקסיקו, על שיטת הממשל, על מה שמוגדר כמקובל ובלתי מקובל ועל מה שנחשב ראוי מבחינה אמנותית.
ריוורה עבד גם בארצות הברית וצייר ציורי קיר בניו יורק, בדטרויט ובסן פרנסיסקו. במרכז רוקפלר בניו יורק נהרס אחד מציורי הקיר של ריוורה שנה אחת בלבד אחרי שסיים אותו האמן, ב־1933, משגילו מזמיניו כי שולבו בו פניו של ולדימיר לנין. סינדיקט ציירים במקסיקו סיטי
כשפגשה פרידה את דייגו לראשונה ב־1922 הוא כבר היה דמות מפורסמת במקסיקו.
ב־1907 הוא נסע לאירופה, ושם למד ועבד עם טובי האמנים של אותה תקופה, כולל פיקאסו, בראק, קליי, מונדריאן וסזאן.
תחילת המאה העשרים היתה תקופת שפל בתולדות מקסיקו. במדינה שלט זה שלושים שנה הרודן פורפיריו דיאס, שריכז את כלל הכוח ומשאבי הארץ בידיו ובידי עושי דברו. חוסר צדק קיצוני שלט בכל. עולם הציור במקסיקו גם הוא הגיע לשפל. יש אומרים שבשום מקום בעולם, אפילו לא באנגליה הוויקטוריאנית, לא יותר הוא צייר קריקטורות לעיתון מחתרתי שפעל נגד השלטון.
האופי הקריקטוריסטי של עבודותיו המוקדמות ניכר בציורי הקיר שלו (למשל בתיאור המעמדות הגבוהים). ב־1919 נסע גם הוא לאירופה, וב־1921 פגש את ריוורה בפריז. כשחזרו השניים למקסיקו באותה שנה, כשנראה שהמהפכה התבססה ויהיה להם חופש מסוים לקדם את רעיונותיהם, הם הקימו את סינדיקט הציירים עם חוסה קלמנטה אורוסקו וחיברו את המניפסט הקורא ליצירת ציורי קיר ציבוריים בעלי מסר חברתי.
זו היתה תחילתה של תנועת ציורי הקיר שהיתה פעילה יותר מעשרים שנה במקסיקו. קבוצה שלמה של ציירים צעירים התקבצה סביבם וביחד יצרו ציורי קיר בעשרות בנייני ציבור גדולים בעיר ומחוצה לה. הפעילות הקולקטיבית התאפשרה בשל שר החינוך של אותו זמן, חוסה וסקונסלוס, שהאמין כי אזרחי מקסיקו ילמדו על ההיסטוריה שלהם מציורי הקיר (כמו שהיה נהוג בחברה האינדיאנית), ולכן שיתף פעולה עם אנשי הסינדיקט והקצה להם בנייני ציבור שעליהם יכלו לצייר את הציורים המונומנטליים שלהם.
 | ציורי הקיר במחנה של המורדים הסאפאטיסטים. אמנות ציורי הקיר היא אמנות עממית וחיה, והיא כלי ביטוי לאמירה פוליטית וחברתית | צילום: נדב נויהוז |
רעננות בת יותר ממאה
במהלך הפעילות הענפה של תנועת ציורי הקיר הוקצו לאמניה עשרות בניינים במקסיקו סיטי ובמקומות אחרים. רבים מהבניינים פתוחים למבקרים ואפשר לסייר בהם. רובם ככולם בניינים ענקיים מרשימים בממדיהם, ואפשר לראות את הדמיון ביניהם ובין מבני האצטקים והמאיה בתכנון וגם בהרגשה שהם משרים. הגרנדיוזיות חזקה ברובם מהפונקציונליות שהם אמורים למלא. הציורים גדולים,  | ציור של דייגו ריוורה בארמון הלאומי. ריוורה נסע ב-1907 לאירופה, שם עבד ולמד עם אמנים כמו פיקסו, בראק, קליי, מונדריאן וסזאן
צילום: דרור כץ |
בעלי עוצמה, כובשים את כל חלל הראייה והלב.
הבניין הראשון שהוקצה לסינדיקט היה ה־Preparatory College National, הפרפה
(Prepa), שבו למדה באותו הזמן פרידה קאלו. העבודה התחילה ב־1922, ושלושת מנהיגי הסינדיקט, ריוורה, סיקיירוס ואורוסקו, שילבו כוחות באוסף גדול ומרשים של ציורי קיר במקום, הפתוח למבקרים.
הנושאים מגובשים היטב כבר בעבודה הראשונה המשלבת באופן הרמטי מהפכנות פוליטית עם מהפכנות אמנותית, שהיתה מרהיבה בוודאי לתחילת המאה העשרים. הדהים אותי כיצד האמנות הזו שומרת על רעננותה ועל כוחה גם בעינינו כמטיילים מתוחכמים של המאה ה־21, כמעט מאה שנים אחר כך.
בארמון האמנויות היפות שבלב העיר הדבר חזק במיוחד. חלק מהמוזיאון מוקדש לאמנות בת זמננו, ואנחנו עוברים באולמות ענקיים ספוני שיש בהם תצוגות עכשוויות. כשיצאתי אל האולם המרכזי, המקיף את גרמי המדרגות העצומים, ונחשפתי לציורי הקיר של ריוורה ואורוסקו, הוכיתי תדהמה, שיכרון, כישוף. הרגשתי קטנה אל מול היצירות הענקיות: האנשים המצוירים גדולים מאיתנו, ענקיים, מתנשאים מעלינו. התנועה, הדינמיות, תחושת ההכרח ההיסטורי, האינטנסיביות של ההתרחשויות על הקירות – כל אלה מותירים אותנו מרוגשים.
היצירות והיוצרים, התהליך האמנותי והשפעותיו יצרו כאן משהו שכל אחד מתחבר אליו, מרגיש שכל זה רלוונטי לו באופן אישי, יוצר תגובה שהיא אישית קונקרטית לחלוטין, וכל זה בעברו האחר של העולם. |
