הנווד של שנות השישים של המאה הקודמת, שממנו צמח התרמילאי של היום, התכלב עד הסוף. הוא חי מתקציב של דולר ביום, ישן על רצפת מנזרים, נע בטרמפים וכמעט שלא פגש אנשים כמוהו. התרמילאי של פעם נסע בלי לוח זמנים מתוכנן, לתקופה ארוכה, והתקשר הביתה פעם בשנה. חמישים שנה עברו מאז החלה תופעת הנדידה ההמונית עם התרמיל. היום יש תרמילאים רבים יותר, ותופעת התרמילאות אינה הומוגנית עוד. היא מורכבת מאנשים בגילים שונים שבאים מכל מיני לאומים, מגדרים, מעמדות ורקעים. מספר התרמילאים הגדל והמִגוון הרחב שלהם משנים את פני התרמילאות של היום. המונח העברי "תרמילאי" – שהומצא באמצע שנות השמונים על ידי מערכת "מסע אחר" כתרגום ל"Backpacker" האנגלי – הוא היום עמום, רחב וכוללני יותר מתמיד. הוא כולל בתוכו — ובה בעת גם אינו כולל – מטיילים זרוקים, אחרים שמעדיפים טיולים נוחים יותר, מתנדבים, עובדים ועוד תת־סוגים אחרים. לאחרונה התקיים בבנגקוק כנס של איגוד חוקרי התיירות (ATLAS) שהוקדש לתופעת התרמילאות. כעשרים אנתרופולוגים, סוציולוגים וגיאוגרפים שרטטו שם את דמותו של התרמילאי החדש.
בעקבים על החוףאחד הממצאים הבולטים שגילו חוקרי תיירות בשנים האחרונות הוא פער ניכר בין האידיאולוגיה של התרמילאים ובין הפרקטיקה שלהם. התרמילאים מספרים לחוקרים ולהורים בבית שהם נועזים, עצמאיים, מסתכנים ומתכלבים, אבל למעשה רבים מהם נעים בשביל מסומן עם עוד מאות תרמילאים אחרים, מגיעים לאותן המובלעות, אוכלים פנקייק בננה־שוקולד, עושים מסאז'ים וקצת ספורט אתגרי, מעשנים, שותים ואפילו מהמרים. טרקים הם עושים מעט מאוד. אחד החוקרים סיפר כי באזור חופי נטול חשמל עם בתי הארחה בסיסיים ביותר במובלעת תרמילאים באיי פרנתיאן שבמלזיה הוא פגש תרמילאיות שהתהלכו על החוף במיטב בגדי המעצבים ובעקבי סטילטו. את התרמילאי של ימינו מכנים באנגלית "Flashpacker" — תרמילאי נוצץ. זהו זן של תרמילאים סטייליסטים שצץ בשנים האחרונות, שדורש נוחות מרבית ומקצה לכך גם תקציב נכבד. בסקר שעשה בשנת 2005 מדריך המטיילים הפופולרי "לונלי פלנט" בקרב 27 אלף תרמילאים עלה שיותר ממחציתם (59 אחוזים) מטיילים בתקציב בינוני עד גבוה. תרמילאים רבים יותר ויותר לוקחים עימם לטיול טלפונים ניידים ומחשבי פאלם, וגילם הממוצע לפי אותו הסקר — 32. בניגוד לצעירים מהם, להם יש אמצעים לטייל בנוחות. זן הפוך של תרמילאי עכשווי, שכונה בכנס "Slackpacker" (תרמילאי רשלן), כולל אנשים שמעדיפים תקציב נמוך דווקא, ובכללם משפחות שמעדיפות נופש אקטיבי במקום בטן־גב. זן זה דומה לתרמילאי של פעם, והוא יסתפק במיטה קשה עם פשפשים רק כדי לחסוך קצת כסף. לא רוצים הלם תרבותיעל פי רוב המחקרים והסקרים, המטרה הראשונה של תרמילאים עכשוויים היא לפגוש תרמילאים אחרים. בזה הם בדרך כלל מצליחים. הם מקימים בכל העולם מובלעות עירוניות או כפריות שמשמשות בסיס ליציאה לטרקים ומקום להתיישבות ארוכת טווח. דוגמאות: בונדיי ביץ' באוסטרליה, גואה בהודו, קו־סמוי ופאי בתאילנד, אילת בישראל. כמה מהמובלעות הללו הן על טהרת לאום אחד, ומכונות בהתאם. רבים מהישראלים שמעו על חוף תל אביב שבגואה, אבל לא על שוודיה הקטנה — חוף בתאילנד שכולו על טהרת השוודים. מובלעות התרמילאים מציעות מקום לישון, לאכול ולבלות, ובעיקר רשת חברתית ענפה להחלפת מידע ולמפגשים חברתיים. לתרמילאים ששוהים בהן יש קשר מועט עם העולם החיצון, והם מתנהלים לרוב במשק סגור. המובלעות ממזערות עד מעלימות את מה שפעם היה חלק מרכזי מהחוויה התרמילאית – ה"הלם התרבותי". הן ממזערות קשיים וסיכונים שתרמילאים עלולים להיתקל בהם. חוקרים כינו אותן "בית רחוק מהבית". במובלעות הללו יש תמיד קפה־אינטרנט, מסעדות, הוסטלים, סוכנויות נסיעות, קורסים וחוגים ושלל פעילויות ספורטיביות, רוחניות ותרבותיות; "קלאב מד לעניים" כיניתי אותן במחקר הדוקטורט שלי על תרמילאים ישראלים בהודו. דוגמה להתפתחות מואצת של מובלעת תרמילאית הציג בכנס פרופ' אריק כהן מישראל, מחלוצי חוקרי התיירות בעולם. המובלעת שחקר — פאי בתאילנד — הציעה לתרמילאים בסוף שנות השמונים של המאה שעברה ארבעה בתי הארחה בלבד; בשנת 2000 קפץ המספר לחמישים, בשנת 2001 הוא הגיע ל־63, ובשנת 2004 עבר את המאה. כמה מהעסקים המקומיים במובלעות הללו מוקמים ומנוהלים על ידי תיירים שהתיישבו במקום או נישאו למקומיים. מובלעת תרמילאית אחרת היא סידני שבאוסטרליה. לפני עשרים שנה לא היתה בה ולו אכסניית תרמילאים אחת, היום היא מתברכת בכ־120.
שלח לי SMS כשתגיעהגורם המרכזי המשפיע על השינוי שעוברת תופעת התרמילאות הוא בראש ובראשונה התפתחות הטכנולוגיה, ובעיקר האינטרנט. הקפה־אינטרנט שאפשר למצוא היום בכל מובלעת הוא מקום המפגש, התקשורת וההתעדכנות של התרמילאים החדשים. לא עוד גלויה נשכחת או מכתב אחת לזמן מה. התרמילאים של שנות האלפיים נכנסים כמעט מדי יום לקפה־אינטרנט, שולחים דואר אלקטרוני (ומצרפים לעתים תמונות שהורידו מהמצלמה הדיגיטלית), מנהלים צ'אטים, מורידים קובצי מוזיקה לנגן שלהם, צורבים דיסקים וכותבים בלוגים. למרות השימוש הנרחב באינטרנט בזמן הטיול, מהמחקר עלה כי הוא אינו משמש בידי התרמילאי מקור מידע מרכזי לפני הטיול אלא הופך לכזה בעיקר במהלכו. רוב התרמילאים, מתברר, עדיין מעדיפים לאסוף מידע על יעדי הטיול ממכרים ומחברים. ה"לונלי פלנט", שמכונה "התנ"ך של התרמילאים", הוא מקור מידע מרכזי לתרמילאים. לפי המחקרים, 60־84 אחוזים מהם לוקחים אותו עימם. בכנס סוּפר שביל גייטס הציע לטוני וילר, מייסדה ובעליה של הוצאת ספרי "לונלי פלנט", חמישים מיליון דולר תמורתה, אך נתקל בסירוב. הודות לאינטרנט, שמאפשר קשר רציף של התרמילאים עם מדינת האם, עם מאגרי מידע ועם תרמילאים אחרים, התרמילאות היא כיום דרך טיול נוחה הרבה יותר מבעבר. התקשורת היומיומית עם כל העולם (ועם הבית) הלכה והעלימה את האלמנט האסקפיסטי של הטיול, ועימו את תחושת האתגר, הסיכון, האינדיבידואליזם, קריאת התיגר על דרך החיים המערבית והבחינה העצמית — שאפיינו מאוד את התרמילאות של פעם. בלי פרעושים, בבקשהאחת המטרות המרכזיות של רוב התרמילאים של ימינו היא עדיין הרפתקנות וגילוי מחוזות חדשים ורחוקים, אלא שרובם מעדיפים לעשות זאת בנוחות מרבית. הפלאש־פקר משלב התכלבות עם יוקרה, הרפתקנות עם נוחות, חיסכון עם בזבזנות. הוא לא יוותר על טרק הרפתקני, בתנאי שבלילה יחזור למזגן ולחיבור לאינטרנט. במהדורת ה"לונלי פלנט" הראשונה על דרום־מזרח אסיה, שראתה אור בשנת 1975, הומלץ לתרמילאים של אז לחפש מקום לינה על רצפת אחת המסעדות בפוקט שבתאילנד תמורת שלושה באט ללילה. הדור החדש של התרמילאים אינו מסתפק ברצפה או אפילו במיטה מפורעשת וקשת־מזרן בחדר אפל ועלוב. הוא דורש תמורה לכספו (הרב), מגורים נאותים למשל. הדרישה גרמה להתפתחות בתי הארחה מזן חדש: בחדרי האכסניות העכשוויות, למשל ברשת ההוסטלים ההודית IndiOne, שמיועדת לתרמילאים, כבר אין דורמיטוריס. בכל חדר יש טלוויזיה בכבלים, אינטרנט אלחוטי ומיזוג אוויר. חדר עולה שם כעשרים דולר לאדם. הוסטלים דומים אפשר למצוא היום באוסטרליה ובניו זילנד, וכולם מיועדים לתרמילאים. הנוודים של פעם נדדו בלי מסלול ובלי לוח זמנים מוגדר. היום התרמילאים מסודרים הרבה יותר, והם נעים באותם המסלולים אל אותם היעדים. תשעים אחוזים מהתרמילאים באוסטרליה למשל יגיעו בשלב זה או אחר לסידני, ושמונים אחוזים מהם – למלבורן. רובם מטיילים בתנועה שמכונה אצלנו "הגל"; כמו דגים בזרם הם נעים במסלולים דומים המותאמים לעונות השנה, למנהגי התרמילאים, לאירועים התיירותיים, לחגים ולחגיגות. בד בבד עם התפתחות "הגל" התפתחו גם אמצעי התחבורה של התרמילאי. אם בראשית תופעת התרמילאות נע הנווד הממוצע בטרמפים, ואחר כך נעזר גם באוטובוסים וברכבות, הרי שהיום יש תרמילאים שמתניידים באופניים, באוטו שכור או קנוי (כמו בניו זילנד), בוואן (מקובל באוסטרליה ובאירופה, אך הולך ומאבד ממרכזיותו בשל מידת ההרפתקנות הגבוהה שהוא דורש), בטיסת פנים או באוטובוס מיוחד לתרמילאים שעובר בכל היעדים הפופולריים (Kiwi Experience בניו זילנד, BazBus בדרום אפריקה).
משבר אמצע החיים |
 | הרוחנית |
אתה תרמילאי או מקומי?
רוב התרמילאים בעולם הם מערביים, בעיקר מאמריקה הצפונית, מאוסטרליה, מניו זילנד ומצפון אירופה, אך בשנים האחרונות ניכר גידול ניכר בכמות התרמילאים האסייתים. תרמילאות אסייתית היא תופעה חדשה בעיקר משום שמדובר לרוב בחברות שמרניות, מסורתיות וסגורות, שלעתים הגבילו את התופעה באופן רשמי וחוקי. תרמילאות קוריאנית למשל החלה רק בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה, אחרי שהוסרה ההגבלה החוקית האחרונה בקוריאה על טיולים בחו"ל למטרת הנאה.
לתרמילאים מאסיה – יפנים, קוריאנים, סינגפורים ואחרים — יש מאפיינים דומים: רובם גברים, הם מעדיפים לטייל בקבוצות, מרבים לצלם ולהתמקח על מחירים (חוץ מהיפנים, שנחשבים פראיירים) ונחשפים מעט מאוד לסביבה החיצונית. מחקרים הסבירו שאופי הטיול האסייתי נובע מאופייה הקולקטיבי והסגור של חברתם ומהתכונה הלאומית שכונתה בספרות "Uncertainty Avoidance" — הימנעות ממצבים שיש בהם אי ודאות.
במחקרים אופיינו התרמילאים הישראלים באופן דומה לתרמילאים האסייתים. תופעת התרמילאות הישראלית מתאפיינת בדרך כלל במטיילים צעירים מחבריהם האירופאים. הם מתנהלים באופן קולקטיבי הרבה יותר מהם, מסתגרים בתוך עצמם מבחינה תרבותית וחברתית, ובניגוד למטיילים מערביים, אין הם מעוניינים להכיר תרמילאים מלאומים אחרים.
נוכח הִתרבות התת־סוגים של התרמילאים בימינו, חוקרי תיירות תוהים אם הגיע הזמן לבטל את המושג "תרמילאות". הם מציעים שלל שמות אלטרנטיביים לתרמילאים החדשים ומנסים לנחש מתי יושלם תהליך התקרבותה של תופעת התרמילאות לתיירות ההמונית עד להתמזגות מלאה בין השתיים. פלא שה"לונלי פלנט" הכריז לא מזמן שהתרמילאי מת?