את ההתנסות הזאת יזכרו חניתה הלוי וניצה שפירא עוד זמן רב. הן ישבו בסירה עם עוד עשרה תרמילאים צעירים, כולם ישראלים, והרפטינג על הגנגס התחיל. וכך מספרת הלוי, תרמילאית בת 67: "הצעירים ישבו על דפנות הסירה, משוטים בידיהם. אותי, שהצהרתי מיד שאני מבוגרת מכדי לחתור, הושיבו באמצע. כשהגענו למפל הגועש הראשון בנהר ציווה עלי המדריך לשכב בחרטום עם הפנים קדימה כדי לייצב את הסירה. נשכבתי, ידי פרושות לצדדים ובולטות מחוץ לסירה. מובן שנרטבתי כהוגן, אבל צלחנו את המפל בהצלחה, וכל הצעירים מחאו לי כפיים".
במפל הגועש הבא היתה זאת שפירא שנשכבה בחרטום כדי לייצב את הסירה, וגם היא זכתה לתשואות סוערות. אחרי המפל התשיעי התחיל לרדת גשם זלעפות, וכל התרמילאים שעל הסירה ירדו לחוף ורצו לחפש מחסה. "את יודעת איזה אדרנלין זה היה?" הן צוחקות. "אחר כך, כשחזרנו לאכסנייה ברישיקש שבצפון הודו, שבה שהינו עם כל התרמילאים, על רקע הגנגס הזורם למטה והרי ההימלאיה במרחק, כולם אמרו שבזכות הסבתות הסירה לא התהפכה".
"מאמא, בת כמה את?"
הלוי, שפירא ומרגלית מולנר־גויטיין, עיתונאיות וסבתות מאזור השרון, יצאו בפברואר השנה למסע של חמישה שבועות בהודו כתרמילאיות עצמאיות. "יצאנו להכיר את הנוף האנושי והתרבותי בהודו, ובעיקר נשים מכל הגילים והמעמדות, מתוך רצון להבין את המנטליות המקומית. התגלגלנו בדרכים עם המקומיים ונסענו אך ורק בתחבורה ציבורית: ברכבות לינה, באוטובוסים
"התרמילאים המבוגרים זקוקים פחות לקולקטיב, והטיול שלהם אינדיבידואלי יותר. בלי ההגנה של הקבוצה הם עצמאיים יותר
וגם מתערבבים יותר באוכלוסייה המקומית", אומרת דריה מעוז |
מקומיים עם תאי שינה, ואפילו בריקשות. לרוב לנו בגסט־האוסים עם תרמילאים מכל העולם, רובם צעירים", אומרת מולנר־גויטיין.
העובדה ששוטטו כתרמילאיות אִפשרה להן לחוות את המסע בדרך בלתי אמצעית, להישאב לקליידוסקופ הצבעוני המדהים ששמו הודו, ולחזור משם בריאות, מאושרות וטעונות באנרגיות חדשות, כדבריהן. "תרמילאי זה טייל שלא נוסע בקבוצה מאורגנת, לא הולך עם העדר ולא ישן במלונות חמישה כוכבים", מנסה שפירא להגדיר. "הוא מוכן ללון באכסניות ולהיכנס לכוכים שמי שאינם תרמילאים יגידו עליהם 'איחס'. הוא מנסה את האוכל הכי מקומי ונוסע במחלקה השנייה ברכבת. הוא מסתובב עם מדריך של הלונלי פלנט ביד ומחפש את המלון הכי טוב במחיר הכי זול".
מולנר־גויטיין ושפירא לא מסגירות את גילן. שפירא: "גילינו שהתרמילאות היא הלך רוח יותר משהיא עניין של גיל. גם אם נהג הריקשה מסתובב אחורה ושואל 'מאמא, בת כמה את', לא צריך להתרגש – הם שואלים גם את הצעירים. ראינו שכמה מהצעירים שפגשנו, שנדדו בדבוקות מגסט־האוס אחד לאחר, התחככו במקומיים רק בימים שעשו כביסה. אנחנו באנו בכוונה ליצור מגע, ונדמה לי שבכך חווינו את הודו בעוצמה גדולה יותר. כל חיי חלמתי להיות תרמילאית. לפני כמה שנים התחלתי להגשים את מה שהדור שלנו פִספס". מולנר־גויטיין מחדדת את הדברים: "הגיל הכרונולוגי אינו רלוונטי. לבני חמישים, וגם לבני שבעים ששומרים על כושר, יש כיום כל הסיכויים לעשות יותר מאנשים צעירים שחיים לא נכון". והלוי מוסיפה: "נולדתי בתקופת חומה ומגדל. במונחי תרמילאות אני 'ענתיקה', אבל זה לא מפריע לי לתכנן כבר היום את הטיול הבא לדרום אמריקה, כתרמילאית עצמאית כמובן".
נסחפים ברוח הניו־אייג'
תרמילאות המבוגרים כחול־לבן התפתחה מאוד בשנים האחרונות. ואף על פי שלרבים ברור כי מדובר בתופעה, קשה לאמוד את היקפה, בין היתר משום שקשה להגדיר מיהו "תרמילאי". האם תרמילאי הוא רק מי שצועד בטרקים עם תרמיל ענקי על גבו? ומי שנזרק עם החבר'ה בגסט־האוס בגואה, גם הוא
 |
ישראלים בקרחון פוקסגלייזר שבמערב האי הדרומי בניו זילנד, טיול של חמש עד שבע שעות בערך. הרבה תרמילאים ישראלים מבוגרים יוצאים היום לטרקים הרפתקניים. בתמונה: דב גלזנטל צילומים: דב גלזנטל ועדה לוי |
תרמילאי? וכמה זמן צריך טייל להקדיש למסע כדי שייחשב תרמילאי?
"אולי אנחנו צריכים להגדיר לעצמנו גם מיהו מבוגר", מוסיף למבוכה פרופסור עוז אלמוג מהחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. "פעם היה ברור שיש נערים ונערות ויש הורים מבוגרים. עניין ההגדרה הדורית עבר בשנים האחרונות מהפך, וכיום הוא גמיש הרבה יותר, ממש כפי שהמושג 'תרמילאי' נעשה מטושטש יותר".
אלמוג מצביע על נתון מעניין. "לא מעט תרמילאים ישראלים צעירים מעדיפים כיום טיולים ברכב שטח, ואילו המבוגרים, שגדלו על התרבות הצברית וחרשו את הארץ ברגליים, ממשיכים במסורת של מסעות רגליים בטרקים שונים בעולם, עד כמה שהם מסוגלים לכך גופנית".
"לא מעט מהמבוגרים היוצאים כיום למסעות רחוקים עם תרמיל על השכם נסחפים ברוח הניו־אייג' ונוסעים לגלות את עצמם", מוסיף אלמוג. "העלייה במספר מקרי הגירושין, למשל, גם בקרב מבוגרים בני חמישים ומעלה, גורמת לעלייה במספר המבוגרים היוצאים למסעות הקרויים רוחניים כדרך להירפא ממשברים אישיים".
"התרמילאות הבוגרת היא לעתים הרפתקנית יותר", אומרת דריה מעוז, מחברת הספר "הודו תאהב אותי" (הוצאת כתר), שסיימה לאחרונה עבודת דוקטורט על תרמילאים ישראלים בהודו. "בשנים האחרונות טיולי הצעירים להודו הם בבחינת הליכה בתלם, ואין בהם כל אקט מרדני, ואילו עבור המבוגרים טיול תרמילאים בהודו הוא נורמטיבי פחות, קונפורמיסטי פחות ונועז יותר.
"הצעירים נודדים לרוב בדבוקות ומחפשים את המובלעות הישראליות עם הצ'יפס, המלוואח ושלמה ארצי. המבוגרים לעומתם זקוקים פחות לקולקטיב, והטיול שלהם אינדיבידואלי יותר. בלי ההגנה של הקבוצה הם עצמאיים יותר וגם מתערבבים יותר באוכלוסייה המקומית. ומכיוון שנפשם שקטה יותר, הם מתבוננים פנימה ומוכנים יותר לשינויים", אומרת מעוז.
מה דוחף בני חמישים ומעלה לעשות את מה שמוגדר כטיול תרמילאות?
"בניגוד למה שנדמה לנו, התופעה אינה חדשה כל כך. היא החלה באירופה וארצות הברית כבר בשנות השישים של המאה הקודמת, עם הנוודים
(drifters) שנדדו ממקום למקום כאקט של מרדנות אנטי ממסדית. פרופ' אריק כהן מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית תיאר את הנווד של שנות השישים כטייל אירופאי צעיר ובעל תקציב נמוך, אחד שישן ברחוב או על רצפה במקדש, שנוטל סיכונים ולא הולך בשבילים מסומנים. עד מהרה נטבע המונח תרמילאי (backpacker), ובד בבד עם התיירות ההמונית התפתחה התרמילאות כפי שאנחנו מכירים כיום. רוב התרמילאים של היום הם ממוסדים, אך במקום ללון במלון חמישה כוכבים הם לנים בגסט־האוס. הם אוכלים במסעדות זולות יחסית, ובמקום לגמוא מרחקים בקניונים או במוזיאונים הם חוקרים תרבויות או מחפשים מסלולים אתגריים בטבע".
טרק בגיל 73
מעוז חקרה כארבעים תרמילאים, המבוגרת שבהם בת 77. את דיוקנם של התרמילאים הישראלים המבוגרים משרטטת מעוז כך: "הם בני מעמד בינוני עד בינוני־גבוה, לרוב ממוצא אשכנזי, קרייריסטים ובעלי מקצועות חופשיים כמו
בן אשר: "כבר השלמתי עם
העובדה שאני לא קולומבוס… אבל זאת דרך נפלאה לשמור על נעורים ועל רוח צעירה" |
עורכי דין, רופאים, מנהלים ואנשי אקדמיה, ויש בהם גם אנשים מעולם הבידור".
מה הם ממדי התופעה?
"אין על כך מספרים מדויקים. באומדן לגמרי לא מחייב הייתי אומרת שכשמונים אחוזים מכלל התרמילאים הישראלים הם צעירים אחרי צבא, כ־15 אחוזים מהם בני שלושים ומשהו, וכחמישה אחוזים בני חמישים ומעלה", היא אומרת. "תרמילאים מבוגרים רבים עושים כיום טרקים תובעניים. תרמילאי בן 73 ששוחחתי עימו עשה במשך 13 ימים טרק ממנאלי לדהרמסלה שבהודו, טרק שצעירים רבים מתייאשים ממנו ופורשים באמצע. בגיל שבעים יש פתאום נטייה להוכיח שאתה מסוגל לאתגרים שנתפסו עד לא מזמן כעניין לצעירים בלבד. ואז התרמילאי המבוגר חושב לעצמו בסיפוק: אם אני נראה צעיר ועושה טרק של צעירים, אני באמת צעיר. אכן יש פה חזרה לנעורים.
"התגובות דווקא חיוביות מאוד, ויש בהן המון הערכה", מחייכת מעוז. "אדם בן שישים, שסיפר לי שטייל עם ארבעה צעירים במשך כחודש וחצי, התוודה באוזני שאפילו עם ילדיו לא הצליח ליצור קשרים כאלה. ומנגד גם הילדים
 |
דוד בן אשר, גמלאי בן 66 מהוד השרון, מכנה את עצמו "תיקאי" במקום תרמילאי. במשך ארבעה חודשים נדד בווייטנאם, בתאילנד, בלאוס, בקמבודיה ובמיאנמר |
עצמם, שגדלו ובגרו, נמלאים הערכה להורים התרמילאים שלהם, על שלא נס ליחם. זה בהחלט תורם לאגו שלהם".
"תופעת התרמילאים המבוגרים מישראל, שמגיעים לכאן בזוגות או לבדם, צברה תאוצה בארבע השנים האחרונות", מאשר הרב חזקי ליפשיץ, רב ומפעיל בית חב"ד בקטמנדו, בירת נפאל. "אם לפני חמש שנים מבוגרים ישראלים בני שישים ומעלה באו לכאן רק לצורכי עבודה וניצלו את שהייתם כאן גם לטיולים בשטח", הוא אומר, "כיום הם מגיעים לכאן במיוחד כדי לטייל".
עם זאת אין מדובר בהמונים. ליפשיץ אומד את מספרם של התרמילאים המבוגרים מישראל (בני שישים ומעלה) בכמה עשרות בשנה. הוא גם עושה הבחנה בין אבות ואמהות שמגיעים לנפאל כדי להתאחד עם ילדיהם או בין קבוצות של מבוגרים המגיעות לימים אחדים – ובין אלה שבאים להתנסות בתרמילאות לשמה. ליפשיץ מצביע על נקודה משעשעת: "אמנם מספר התרמילאים הצעירים הישראלים הוא אדיר ביחס לאותה קבוצת גיל מכל המדינות ביחד, אך בקרב התרמילאים המבוגרים היחס הוא הפוך. מספרם של התרמילאים המבוגרים האירופאים שמגיעים לעשות טרקים בנפאל עולה בהרבה על מספר בני גילם מישראל. אולי הדבר נעוץ במסורת האירופית בת מאות השנים, מסורת של טיולים רגליים שבועיים באלפים או בפירנאים, שממשיכים אותה בכל גיל.
"תרמילאי הוא לאו דווקא מי שהולך ימים שלמים עם תרמיל כבד על הגב", מסביר ליפשיץ. "תרמילאי הוא מי שרוצה להתנתק מהציביליזציה ומוכן לוותר לשם כך לכמה שבועות, או לכמה חודשים, על הנוחיות שהורגל בה בחיי היומיום שלו".
כמו צעיר, אבל זהיר
אל"מ (בדימוס) דוד בן אשר, גימלאי בן 66 מהוד השרון, מאמן כדורעף ומשורר, מכנה את עצמו "תיקאי". את תרמיל הגב הכבד החליף בתיק עם גלגלים ויצא לבדו לטיול בדרום־מזרח אסיה. "כשהצעירים שלנו, עם המוצ'ילה על הגב, ראו אותי עם התיק המתנייע, הם אמרו לי 'אתה חכם'. הסברתי להם שאני צריך להיזהר מפני שברים, כאבי גב ומרעין בישין אחרים, כי לאדם מבוגר המטייל לבד רק אלוהים יכול לעזור במצב כזה".
במשך ארבעה חודשים נדד בן אשר בתאילנד, בווייטנאם, במיאנמר, בלאוס ובקמבודיה, פגש מקומיים, התיידד עם תרמילאים ישראלים צעירים, שט בסירה על הנהר מקונג, קפץ למים עם כולם, הלך בטרקים בג'ונגל, סייר באינסוף מקדשים, שט בקיאקים, התעופף עם חבל כמו טרזן ורקד במסיבת פול מון בחוף קו פנגן שבתאילנד. "לא התחזיתי לצעיר, אך לפעמים נהגתי כמותם", הוא מחייך. אבל בקמבודיה, כשהצעירים שפגש ויתרו על המקדשים של אנגקור וואט ובלי לחשוב פעמיים שעטו היישר למסיבת הפול מון הבאה, הוא הלך כמכושף בין הפגודות. "רצתי לעבר כל פגודה חשובה, כאילו, ואולי בצדק, בשבילי זהו הטיול האחרון בקמבודיה. הם רצו יותר פאן, ולי כבר לא היתה הסבלנות להיזרק על חוף כלשהו לשבועיים".
בן אשר עשה לו כללי ברזל: "גם אם אתה מטייל לבדך, והבדידות לפעמים לא קלה, לעולם אל תתעלק על הצעירים הישראלים, שכן אתה עלול להיות לסרח עודף. ואל תחסוך בכסף. קנה את כל הציוד הדרוש, מהסנדלים הכי טובים שעולים הון ועד כילה, ווקמן ואולר איכותי. הֱיֶה לארג' עם עצמך. אתה יכול להרשות לעצמך לילה במלון מפנק שעולה שם בין עשרים לשלושים דולר. היכנס למסעדות הכי טובות, בלי בושה, והתענג על האוכל. קח טקסי וסע לטיול פרטי, וחפש את הטוקטוק הכי טוב כשצריך. דבר עם נזירים, חקור את הבודהיזם שלהם. תמיד עמוד על המִקח, כי האנשים החביבים האלה יודעים גם לעבוד עליך בעיניים. פרגן לעצמך מסאז' משובח בכל מקום, ואפילו אל תהיה נזיר, אבל היה זהיר. כבר השלמתי עם המחשבה שאני לא קולומבוס ולא בנימין מטודלה. אני לא הולך לגלות את העולם, כי ממילא כבר לא נשאר הרבה לגלות. אבל גם המקומות שכבר טיילו בהם מזמנים עוד המון הרפתקאות, ולמי ששומר על כושר זאת דרך נפלאה לשמור על נעורים ועל רוח צעירה".
יתרונות הגיל
הטייל הוותיק והסופר ספי בן־יוסף רואה בתופעת התרמילאות בגיל מבוגר חלק מהסגידה לתרבות הנעורים והפנאי. "יש מבוגרים שהם תרמילאים להלכה יותר משהם תרמילאים למעשה", הוא עוקץ. "פגשתי תרמילאים מבוגרים שמנסים לעשות זאת בדרכם של הצעירים, ומקצתם נראים פתטיים. עם זאת, ראיתי רבים אחרים שיצאו לטיולים אתגריים לא רק כדי להדהים אלא גם כי הם מתעניינים באמת. יתרונותיו של הגיל באים לידי ביטוי בדיוק בקטע הזה: מכיוון שהם מכירים יותר, יכולת הקליטה והסינון שלהם טובה יותר".
"בשבילי לפחות זוהי הפעם הראשונה בחיים שאני מרגישה חופשייה לגמרי לעשות מה שאני רוצה", אמרה לי ידידה בת שישים ומשהו שזה עתה חזרה מטיול של שנה בעולם. "ילדי גדלו והם עצמאיים, הורי נפטרו, אנחנו מבוססים כלכלית, ופתאום יש מין תחושת חופש, אולי כמו זו שחווים היום הצעירים אחרי הצבא ולפני החיים האמיתיים. ההבדל הוא שאנחנו בני שישים ולא יכולים וגם לא רוצים לעשות את הדברים בדרכם. אנחנו רוצים לעשותם בדרכנו.
"בני הדור שלנו לא נהנו מהחופש המוחלט של הצעירים של היום. נכנסנו למעגל העבודה והחיים מוקדם מאוד. מי הרשה אז לעצמו לדחות את הכל? אבל המסקנה שלנו היא שלא היינו יכולים לעשות את המסע בתנאי טיילים צעירים. מבוגרים רבים שפגשנו קיצרו את מסעותיהם המתוכננים מפני שהיו מותשים מהתנאים הקשים.
"אז אני באמת מבדילה בין התשוקה לחופש ולמסע בלי גבולות של זמן – מסע שמאפשר להיות במקומות רבים, ולהכיר לעומק אנשים ותרבויות – ובין החיפוש אחר הנעורים האבודים".
