מעניין לפעמים לעצור ולהתבונן בדברים, לחשוב על החפצים שאנחנו קונים ומכניסים אלינו הביתה, להסתכל על האובייקטים הדוממים שאנחנו מאמצים. מה מכל הדברים האלה נרצה לשמור עד מותנו, או, לכל היותר, להעביר – בחיבה ובאכפתיות – לאחרים? מה נתפש אצלנו כדבר שלא זורקים? מה הם הדברים שאינם זבל, ולא יהיו בעינינו זבל, לעולם?
אני משוטטת בדירתי, מעבירה מבט על הרהיטים ועל הקירות, מביטה במדפים, פותחת ארונות, בוחנת את תכולתם. אני מגלה כי מעטים הם הדברים שאוכל לומר עליהם בבטחה: "אלה לא יהיו לאשפה".
הנה: את הכיסא החום, שהיה פעם של סבא שלי, והוא מעוצב בפשטות נוחה מאין כמותה, לא ארצה לזרוק. אם יישבר, אתקן אותו. אם הריפוד יישחק, אחליף. הכיסא נשאר איתי. כל עוד אחיה, לא אזרוק גם את הארגז עם הרשימות, הפתקים, המכתבים והמחברות העמוסות במחשבות, בהתחלות של סיפורים, בהוראות שעה לעצמי. כמה מהניירות הצהיבו. מקצתם מתפוררים. אני אותם שומרת.
תמונה אחת, שצילמה אמי הצלמת, ובה זקן שוכב על ספסל בטיילת בתל אביב, אנצור ולא אזרוק גם אם אחליף את כל שאר התמונות שעל הקיר. התמונה יקרה לי. וכן, כמובן: לא אזרוק את הספרים שלי. כמה מהם אולי אמסור לחנות לספרים משומשים ברחוב אלנבי בתל אביב, בחשש ובתקווה, כמו שמוסרים חתול למשפחה אומנת. אבל את רוב הספרים אשאיר בידי. ספרים, נדמה לי, אין לזרוק לפח.>>>
פתאום משונה לחשוב על הדברים כך, כמאריכי ימים. זו מחשבה חריגה בתרבות שלנו, שבה נשחק זה כבר ערכם של המושגים "עמיד", "ישן" ו"ותיק". שמות התואר האלה נחשבים כיום מגרעות. אבד כלח על ערכם החיובי. פעם היינו שואפים להחזיק את המוצרים שרכשנו זמן רב ככל האפשר. חיפשנו מעיל ושעון ורדיו ונעליים שיישארו טובים "לכל החיים", ואהבנו אותם ככאלה. אבל זה היה פעם, לפני כמאה שנה ויותר, לפני
 |
הפסל "Weeeman" בבריטניה מייצג את כמות הפסולת האלקטרונית והתעשייתית שבריטי ממוצע יזרוק במהלך חחיו – גובהו יותר משבעה מטרים, משקלו 3.3 טונות, והוא עשוי מכונות כביסה, מקררים, טלוויזיות, שואבי אבק וטלפונים סלולריים. הפסל עוצב על ידי פול בונומיני, והוא נודד ברחבי בריטניה. ראשי התיבות של Weee הם:
Waste Electrical & Electronic Equipment. לפרטים נוספים:
www.weeeman.org |
שהממציא האמריקאי קינג קאמפ ג'ילט פיתח את סכין הגילוח החד־פעמי; לפני שחברת קימברלי קלארק האמריקאית התחילה לשווק את ממחטות הנייר והחיתולים החד־פעמיים שהחליפו את הממחטות והחיתולים מהבד. זה היה זמן רב לפני שרשת המזון המהיר מקדונלד'ס ביססה תעשייה שלמה והרגלי קניות ושיווק בינלאומיים על כוסות ואריזות וסכו"ם חד־פעמיים.
התרבות שבה אנחנו חיים מכונה בטעות "תרבות הצריכה". במידה רבה זו לשון נקייה, מייפה. כינוי מדויק יותר הוא: "תרבות הזבל". הזבל הוא לא תקלה. הוא לא סרח עודף או תופעת לוואי. הוא לא תוצר מקרי, מיותר, של פעילות יצרנית וצרכנית. זבל הוא הדבר עצמו. הוא הציר המרכזי. בלעדיו אי אפשר. הזבל הוא הדשן של הצמיחה הכלכלית. הזבל – ולא הכסף – הוא שמניע היום את העולם.
זהו העיקרון הפשוט המנחה את תרבות הצריכה: כמה שיותר נזרוק לפח, כך נקנה יותר. לו הייתי מבקשת לשמור את כל שאי פעם קניתי, ולא הייתי צריכה להחליף בחפצים חדשים; לו הייתי מסתפקת באחד מכל דבר, מתקנת את מה שמתקלקל, מתחזקת ושומרת — את המחשב, את האופניים, את הרהיטים, את הבגדים, את המקרר ואת שאר מוצרי הצריכה; לו הייתי נמנעת מלייצר אשפה, כלל לא הייתי משתתפת פעילה בתרבות הצריכה.
ואפשר לומר זאת כך: אם כולם יקנו רק את מה שהם צריכים ויקפידו לקנות רק מה שמחזיק מעמד במשך שנים רבות ככל האפשר – השיטה הכלכלית כולה תקרוס. בעצם, אנחנו חייבים לקנות חולצה שנשחקת אחרי ארבע כביסות, קלטות שמוחלפות בתקליטי ויניל, שבתורם מוחלפים בתקליטורים, נגני דיסקים שצריך להמיר במכשירי אייפוד, מחשבים שתוכנות ההפעלה שלהם מתיישנות. אנחנו חייבים לקנות את מה שנזרוק במהרה, כדי שנקנה מוצרים חדשים, שיחליפו את הישנים, ונמשיך לקנות ולקנות ולקנות. הדירות שלנו קטנות. תרבות הצריכה אינה יכולה להסתמך רק על דחף הצבירה. חובה להחליף. צריך לזרוק כדי לקנות. זו התורה כולה.
>>>
רבות מדובר על האתגרים הטכנולוגיים והאקולוגיים הכרוכים בזבל. אני מבקשת להתעכב לרגע על האתגר התרבותי: כיצד נעניק ערך לדברים בתרבות הזבל. אני חושבת, למשל, על כתיבה וקריאה. עיתון הופך לזבל בתוך יום. למגזין יש חיי מדף ארוכים קצת יותר. ספרים, בייחוד בכריכה קשה, מחזיקים בדרך כלל מעמד במשך שנים רבות, וערכם עולה בהתאם. את ספר הספרים, התנ"ך, אסור לזרוק לעולם.
במקרה הזה, של הכתיבה והקריאה, הרוח מכתיבה את היחס לחומר. התנ"ך, שכמו עיתון וספרים עשוי גם הוא נייר מתכלה, הוא לא זבל, ולא יהיה זבל; לא בגלל החומר שממנו הוא עשוי אלא כי יש הסכמה תרבותית על ערכו. ולחילופין: התנ"ך אינו זבל משום שהעיקרון הכלכלי של "להשתמש ולזרוק" מתבטל בכל הנוגע אליו. כלומר זה אפשרי. אפשר להעניק ערך לדברים למרות הנטייה להשליך אותם כלאחר יד.
ואפשר גם לחשוב על האופן שבו החומר (או החומרה) מעניק ערך לרוח. הנה, רשת האינטרנט מאפשרת להעניק ערך ומעמד אפילו לטקסטים עיתונאיים, כלומר המאמר בעיתון, המתפרסם באינטרנט, ייקרא גם שבועות וחודשים אחרי שנכתב. הוא אינו מתכלה בהכרח, חייו אינם חייבים להיות קצרים כחייו של נייר העיתון. מה שמחזיק מעמד באינטרנט הוא תוצר של הרוח האנושית: הוא מה שאנשים חושבים שראוי לשמור, להעלות, להפיץ. מהבחינה הזאת, הרשת מאפשרת לעקוף את השיטה.
ובכל זאת, נותרה בעיית הקשר שבין הרוח לחומר בתרבות הזבל. כאשר מייצרים דברים שנועדו לקנייה ולזריקה במהירות ובתכיפות, מייצרים לא רק זבל אלא גם עבודה קשה וזולה. מייצרים ניצול. העובדים נחשבים גם הם לזבל – טובים רק כל עוד הם נוחים ויעילים, ניתנים להשלכה ברגע שנמאס מהם. תרבות הזבל גם מורידה את ערך האומנות והמלאכה ומעדיפה על פניהן את האוטומציה והתעשייה. תהליכים זריזים וקצרי מועד עדיפים על תהליכים ממושכים ומעמיקים. הכל נעשה, כמדומה, שטוח. אי אפשר לעצור ולרקום קשר מחייב, ארוך טווח, משמעותי, עם הדבר, עם האדם, עם האחר. צריך, בקוצר רוח, להיפרד ולרכוש חדש.
תרבות הזבל משפיעה אפוא בוודאי גם על היחס שלנו לטבע. אם אין לנו כבוד לאריכות ימים של הדברים, גם קצרה רוחנו מאהבת הטבע השורד, המתפתח, הפורח, החי בקצב שלו, לעצמו, בלי שום תועלת לצריכה ולאשפה. וכך החיים שלנו נתפשים במונחים תועלתניים, עכשוויים, ואין מקום לחריגה ולהתעלות.
זהו אפוא האתגר הגדול: כיצד נמשיך להשתתף בחגיגה, לזרוק את כל הדברים שרכשנו, להחליפם בחדשים, להניע את גלגלי הצריכה, ובכל זאת נבטיח שמשהו יישמר. כדי שלא הכל בחיינו יהיה זבל, אולי כדאי, לפני הכל, להכיר בחשיבות העצומה של הזבל בחיינו. להעריך את הזבל, להעלות אותו על נס, להעניק לו משמעות.
תחקיר ואיסוף הנתונים והתכנים הנלווים לפרויקט: תמר נהרי 
