תמר גולן, האישה בלבן

בבוקר יום חמישי הגיעה הודעה במייל: תמר גולן, אהובת נפשי, שמה קץ לכאביה בעיר מולדתה חיפה. אנו, בבית בנגורה, הוכינו תדהמה. זה זמן רב שתכננו ביקור אצלה, וחיכינו שיוטב לה מעט. הפעם האחרונה שנפגשנו היתה בפתיחת שנת הלימודים באוניברסיטה. כבכל שנה, גם השנה תמר הזמינה אותנו להסביר על התיפוף האפריקאי ולהדגים את המקצבים המיוחדים. היא אהבה את הנגינה של סבולה, והיתה יכולה להקשיב לו במשך שעות.

היכרנו בשנת 2003, כשהתקשרתי לומר לה שהיא נפלאה. היה זה אחרי שקראתי את ספריה "אפריקה אפריקה" ו"לבן שחור, שחור לבן". חשתי חיבור עמוק אליה, ואהבתה לאפריקה והחוויות העצומות שלה שם מילאו אותי סקרנות. כששמעתי שהיא חזרה מפריז והתיישבה בקיבוץ להב, יצרתי קשר. מאז ועד יום מותה שמרנו על קשר יומיומי במיילים ובטלפון, להקת בנגורה השתתפה והופיעה בכל החגיגות והמסיבות שתמר הכינה למען אפריקה. האירוח שלה היה תמיד מלכותי ונדיב, לשהות בחברתה היה כמו להיות בנוכחות מלאך קסום, כולה בלבן וראשה להבה – תלתלים בצבע אדום לוהט. גם ביתה בלהב היה מרוהט בלבן, וחברי הקיבוץ התייחסו אליה כאל מלכה.

בשנת 2006 חגגנו יחד איתה את השקת ספרה "גורילות ודיפלומטיה". האולם היה מלא מפה לפה, ובין הדברים של חברי הפנאל הופענו אנחנו בקטעי מחול ותיפוף. בסוף 2008 תמר יסדה באוניברסיטת בן גוריון את מרכז אפריקה. לאירוע הפתיחה הגדול הגיעו שגרירים אפריקאים ואמנים מכל העולם, כולל אלפא בלונדי שקרא לה "אמא". תמר היתה מאושרת ויפה, וכשהתחבקנו היא אמרה לי "תזכרי שהיית פה". אני זוכרת כל מילה וכל צליל.

תמר גולן היתה לי חברת נפש, והיא הדריכה אותי בתחומים שונים. על הדרך בה רבים תופסים את הריקוד האפריקאי, אמרה כך: "זהו קו השם דגש על מוחצנות ותנועתיות תזזיתית, שיש בו מן המושך לאדם הלבן, במקום על המעגליות הרכה, ההפנמה והזרימה מבפנים, שהן לבו של המחול המסורתי האפריקאי. כאדם לבן שחי באפריקה שנים רבות, ולא הגיע אליה מפעם לפעם לשהות קצרה, למדתי להעריץ את הדרך המיוחדת שבה האדם השחור מבטא את עצמו, את הסבל שהוא מנת חלקו מאז עידן העבדות ועד עצם ימינו אלה. בוודאי הזדמן לך להתבונן במסכות ופסלים אפריקאיים עתיקים. כמעט שלא תמצאי שם צחוק, חיוך או אפילו עליזות. האדם השחור אינו מפזז בעליזות חסרת דאגה. בכל פעם שאני רואה אנשים לבנים מדלגים ומקפצים בשמחה, חסר לי העומק, המימד הנוסף הזה, המייחד את הריקוד האפריקאי האמיתי".

באותה הזדמנות תמר התייחסה לתקרית לא נעימה שבה מצאנו את עצמנו במאסר בתחנת המשטרה בבנג'ול בשנת 2008. "התקרית העצובה שהיתה לכם בגבול גמביה וסנגל באה עליכם בהפתעה גמורה, משום שאתם, בתמימותכם ואולי בבערותכם, לא הבנתם מה פירושו של הגבול הזה. לא הכרתם את ההיסטוריה, לא התעניינתם בה. אתם באתם, טהורים ותמימים, וחשתם כי האשימו אתכם לשווא, כי לא רצו להאמין בכוונות הטובות שלכם. הרצון הטוב, האמיתי והכן ביותר אינו פותר אתכם מההכרח להכיר את המשקעים העמוקים ביחסי הלבן והשחור באפריקה, ואת ההיבטים ההיסטוריים הקשורים למקום בו אינכם אלא אורחים מזדמנים". כך היתה תמר – יודעת הכל ולפעמים מכאיבה, אך תמיד אמיתית ואמיצה.

בהלווייתה נוכחו שגרירים מרחבי אפריקה, סטודנטים, בדואים, שותפים לפעילות במחסום ווטש, חברים מהקיבוץ, ואפילו יקיר דה רוטשילד הגיע במיוחד מפריז. אנשים רבים ספדו לה, כולם סיפרו על נשמת הלהבה של תמר, על נועזותה ואופייה הנמרץ, על העשייה הבלתי נדלית עד יומה האחרון. לאחר התכנסות וטקס קצר ליוונו אותה לחלקה ליד הוריה, ושם, לאחר הספדים נוספים, ניגנו לה בתופים. אנשים עברו על פני הקבר הטרי וכל אחד הניח עליו פרח לבן.

תמר גולן הלכה לעולמה שבעת סבל, מצפונית ללא פשרות, עקשנית, נהדרת. אישה לוחמת, אידיאליסטית, מורה ומחנכת – סערה אנושית שלא נרגעת ותמיד דבקה באמונתה ובעשייתה. אישה נדירה, קשוחה, נפלאה וחדה.

___

הכותבת, רחל בנגורה, הקימה, ביחד עם בעלה האפריקאי סבולה, את להקת "בנגורה" לתיפוף וריקוד אפריקאי. בבית בנגורה שבכרכור מתקיימים שיעורי תיפוף, סדנאות, ימי עיון ולימוד. פרטים נוספים באתר האינטרנט של הלהקה