"זה היה בית של יהודי״, אמר אחד מהאנשים שישבו בפינת רחוב שעולה צפונה, לכיוון השוק של צנעא המתפשט מהמרכז כמו כתם צבע צפוף ורעשני. חבורת הגברים הצעירים, בשנות העשרים או תחילת השלושים לחייהם, ישבו על סף עשוי אבן, שחבק פינה מתחת לבתי הלבנים האדומות. אורות הבתים האירו את חלונות הזכוכית המקושתים הצבעוניים באדום וירוק וכחול וצהוב, והירח, גדול ושמן, שפך אור צהבהב על העיר.
״בכל צנעא העתיקה גרו יהודים״, ענה אחד מהם, ״וכשהם עזבו – האימאם שמר עליהם והם מכרו את הבתים ואת כל הרכוש והעסקים, ורק אז עזבו״. מסגד נהריין (Nahrain), שכיפתו הלבנה הבהיקה באור ירקרק מעל לוואדי סיילה (Saila) המפריד בין שני חלקי צנעא, היה בית כנסת יהודי עד שהיהודים עזבו בין 1949 ל־1950. האימאם יחיא אהב את היהודים והגן עליהם, אבל הוא נרצח בהתנקשות. מותו ערער את הביטחון, וממשלת ישראל – בתיאום עם האנגלים שישבו בעדן ועם בנו של האימאם שהמשיך את דרכו של אביו – הוציאה את מבצע "על כנפי נשרים". כחמישים אלף מיהודי תימן הועלו לארץ והצטרפו לאלה שעלו עוד לפני הביל״ויים, ב־1881 ו־1882, ולאלה שעלו ברגל ב־1904 והקימו את כרם התימנים. עוד קבוצה של כמה מאות שנשארו ניצלה את שנות השקט שאחרי 1990, שבהן התאחדו דרום תימן המרקסיסטית עם צפון תימן הפחות נוקשה, ויצאו לארץ ולארצות הברית. נסעתי אל היהודים של תימן, כי תימן ויהודיה הם חיבור עתיק, מהעתיקים שיש. הם גם נחשבים לאחת משלוש העדות היהודיות: אשכנזים, ספרדים ויהודי תימן. כיס מבודד של כמה עשרות אלפים ששמרו על זהות אחרת ועל מנהגים משלהם.
הסונים והשיעים נלחמים, היהודים נמלטים הנחיתה היתה בלילה. שלוש בבוקר בעיר זרה. מימין התגלה באב אל־יאמן (שער תימן) – קשת בחומת העיר העתיקה – ואחריו צללה המונית לדרך שקועה, מעין תעלה שמשני צדיה חומות. מסביב בניינים בני חמש ושש קומות, בנייני לבנים אדומות עם שמונה ואולי עשרה מיני קשתות (מודגשות בלבן סמיך) וחלונות צבעוניים משובצים בתוכם, ודלתות עץ נמוכות עם משקופים כבדים ומנעולים מוצקים.
בחלק אחר של העיר, מול השגרירות האמריקאית הגדולה, נמצא בית המלון שבו שוכנו עשרות יהודים שהובאו לשם בסוף פברואר השנה במטוס מיוחד מסעדה (Sa'da). סעדה נמצאת כ־240 קילומטרים מצפון לצנעא, באזור השבטים השיעיים. היהודים הללו הם בני משפחה גדולה שנשארה שם לאחר שרוב יהודי צפון תימן עלו לארץ או השתקעו בארצות הברית.
בשנתיים האחרונות מתחוללת מלחמה עקובה מדם בין שבט אל־חאוטי השיעי ובין הממשלה בצנעא. רוב תושבי תימן הם סונים, אבל בצפון יושב שבט גדול ומרכזי השייך למיעוט השיעי ומונה כמיליון איש. הם נהנו במשך עשרות שנים מאוטונומיה, משום ששימשו חיץ בין המדינה התימנית ובין ערב הסעודית. אלא שבשנתיים האחרונות, בסיוע איראני וכווייתי, מנסים בני אל־חאוטי לקבוע תחום שיעי עצמאי. הממשלה התימנית טוענת שהעבירה את היהודים מסעדה מכיוון שאנשי אל־חאוטי איימו לפגוע בהם. אולי. המלחמה סביב סעדה מתנהלת בעיקר בשטח ההררי ופחות בעיר עצמה.
מדרום לאזור הקרבות, בכפרים ראידה (Raida) וחמר (Khamer), נמצאת קבוצת היהודים הגדולה האחרונה. בערב לפני שנסעתי אל היהודים של ראידה, צעדתי על הרחוב המתחבר עם כיכר תחריר ומשמש שוק. מוכר צעיר קרא לי מפתחה של חנות שמכרה כאפיות, גלביות ומטפחות. ליד הדלפק ישב איש שלפי מראהו עבר את גיל השישים. שאלתי אותו אם הוא זוכר את היהודים. ״היהודים הם אחינו״, אמר, ״והם חסרים לנו מאוד. הם היו הרופאים והאומנים, והמדינאים והיוצרים ואני מתגעגע אליהם״. אין שנאת יהודים בתימן. היהודים פה עתיקים כל כך, עצם מעצמות הארץ. ״יש יהודים בצנעא?״ שאלתי אותו. ״היו. בקַע – כל הקע היתה שכונה יהודית. אבל היום יש רק בחמר, בסעדה ובראידה״.
אלה של סעדה היו בצנעא. האיש במשרד התיירות סידר אישור לנסוע לראידה, והפנה אותי לאמין ממשרד התיירות שהסביר לי שהוא משרד תיירות פרטי של איש אחד כי המשכורת של עובד ציבור בתימן היא 150 דולר לחודש ואי אפשר להתפרנס מזה.
בכל מקום יש זיכרון יהודי נסענו בדרך צדדית, כי המחסום שעל הדרך הראשית צפונה לא הניח לנו לעבור למרות האישור. הכביש השומם התפתל בנוף הרמה הבזלתית שכפריה נתלו על הרי געש רדומים ופרצי בזלת, זכר להתפרצויות עתיקות. הארכיטקטורה התימנית מדברת בשפת המגדלים. במקומות אחרים בעולם בונים בתים של קומה או שתיים שמטפסים כמו עדר כבשים על צלעות ההרים. הכפר התימני הוא מגדלים־מגדלים שמצטופפים יחד ויוצרים מצוק על מצוק. ֿ אמרתי לאמין שאני יהודי שנוסע לחג הגדול של היהודים. הוא מצדו סיפר לי שהתחתן עכשיו עם אשתו השלישית. שהראשונה לא נתנה לו בנים. שהשנייה לא מצאה חן בעיניו, אבל אם היה מגרש אותה הוא היה צריך לשלם עבורה, ואם היא מבקשת להתגרש הוא משוחרר מקנסות ומזונות. הוא נתן לה לחזור לבית הוריה, וכשבא לקחת אותה אחרי כמה חודשים ההורים לא רצו שתחזור אליו, והוא היה פטור בלא כלום. עכשיו התחתן עם בת דודו, שאותה הכיר מאז שהיתה ילדה. הוא חשב שנשים לא צריכות לדעת לכתוב או לקרוא. שמוטב להן שישבו בבית. שצריך בתימן דמוקרטיה. ״איזה סוג של דמוקרטיה?״ שאלתי. ״חוק האיסלאם״, הוא אמר. ״על פי הקוראן״.
״זו עמרן (Amran)״, אמר אמין כשעצרנו ליד שער מקושת. בסמטאות העיר העתיקה הביטו בנו בחצי הפתעה. יש מעט תיירים בתימן, ואלה נוסעים מצנעא דרומה; הצפון הוא ארץ החטיפות, המקום שבו עוצרים תיירים באיומי נשק כדי להפעיל לחץ על הממשלה, או לנסות להוציא כופר תמורת שחרורם, ומושיבים אותם באחד הכפרים לכמה ימים. לכמה שבועות. כמה ימים לפני שהגעתי נרצח צרפתי שהתאסלם וישב ולמד קוראן בסעדה. אל־חאוטי פגעו בו מכיוון שהפך למוסלמי סוני. לא משהו אישי.
בתי החומר הנפלאים של עמרן, צחוק הילדים, הגברים מבני שלוש ועד מאה שכולם חוגרים את הג׳נביה – פגיון קצר ורחב. חצינו את מחסום הדרכים שמצפון לעמרן. אולי לא עצרו אותנו כי לא היינו אמורים להיות כאן. שדות ירוקים רחבים מתחת לשמים אפורים. כפר תלוי על פרץ בזלת ממערב לדרך. ״ראידה״, אמר אמין ואני ניסיתי לחפש את הכפר היהודי. הוא לא נראה שונה מהכפרים שלפניו. עברנו ערימות עצים שהכינו עושי הפחמים ושוק עם אנשים חמושים וערימות של ירקות ופירות (המנגואים נפלאים עכשיו, והאגסים והתפוחים). ועצרנו.
העברית שמרה עלינו על שער הברזל היה כתוב בעברית ״ברוכים הבאים״. מעבר לשער היתה גדר חומר חומה בהירה ובית בן שתי קומות. כשהרמתי את עיני ראיתי ראש מציץ מאשנב שלא היה גדול ממנו. ילד בן ארבע או חמש עם כיפה רחבה ושתי פאות וחיוך קונדסי נסוג לתוך החלון, הוציא את ראשו, שוב הביט בי ושוב חייך. דפקתי בדלת.
דניאל בן ה־12 פתח את הדלת. היו לו פנים עגלגלות ועיניים שחייכו מתחת למשקפיים. ״שלום עליכם״, אמרתי בעברית. התחלנו לדבר ערבית ועברנו לעברית. היה קצת מוזר לדבר עברית, אבל השכנים הביטו בנו בלי שום חשד. העברית היא שפתם של היהודים. ברור שיהודים מדברים עברית. ילדה קטנה פרצה מהבית האפלולי אל הסמטה המוארת. היא היתה לבושה בשמלה צבעונית וחבושה בכובע שביסי מחודד. היא צחקה צחוק מצלצל והציצה בי.
טיפסתי לתוך הבית. דניאל הוביל אותי לראות את ספרי התורה. אולי יש משהו בזה שאנחנו עם הספר. שהאותיות העתיקות שמרו אותנו. בגימטריה. בשפה שמורכבת מהאותיות. כמה מילים ושנינו ידענו שהמשפחה היהודית הזאת שאין לה גבולות, שהמציאה את העולמיות עוד לפני שמישהו חשב על גלובליות, היא המשפחה שלנו. דניאל הלך לפני ואיתו ששון העגלגל והחייכן שהביט בי קודם מהחלון, ואחרינו אסתרינה הקטנה והצחקנית. בקומה הראשונה רבץ הסבא, יעיש יוסף. לעברית שלו היה מבטא תימני כבד. זו של הילדים היתה עברית מודרנית, כמעט בלי מבטא.
טיפסנו לתוך חלון פנימי שהפריד בין מה שנראה כמו חדר ההסבה של הבית אל חדר שבפינתו פתח דניאל ארון קודש עם שני ספרי תורה. אחד היה של סבא שלו, ואת האחר השאיר אחד מאלה שנסעו לאמריקה או לארץ ישראל. הספרים לא נשמרו בבית הכנסת שהיה במבנה הצמוד, אלא בבית, קרוב לחדר השינה. אסתרינה המשיכה לצחוק ושאר הילדים (שלושה בנים וחמש בנות) הצטופפו והציצו בי. ״איפה אבא?״ יצאנו מהבית, הקפנו את שער הברזל. דניאל דפק על שער ברזל נוסף שהיה בסופה של הסמטה. אמו פתחה את השער ונבלעה במטבח, שהיה בו פתח שדרכו היה אפשר לראות אישה מבשלת על תנורי חומר ומכינה את סעודת החג.
מדרגות הוליכו מהחוץ אל מסדרון מוארך, וכשדניאל פתח את הדלת – עמדנו בבית הכנסת שהיה אולם אחד, לא מרוהט, עם ארון תורה בכותל שבכיוון ירושלים ודפים עם אותיות עבריות על הקיר וטליתות תלויות ומדף ארוך עם ספרים. מסביב לקירות, כדרך בתי הכנסת התימניים הישנים, היו כריות למתפללים. שאלתי את דניאל אם הוא יודע את הקושיות, והוא דקלם ״מה נשתנה הלילה הזה…״ בהגיה תימנית. הקושיות כאן מסתפקות בניגון התפילה, והן לא מעוטרות במנגינה כמו שמקובל מערבה מכאן.
בחוץ צעד שואב מים יהודי אל הבאר. שני תימנים חגורי ג׳נביות התקרבו לסבא יעיש יוסף ודיברו איתו. ״מי אלה?״ שאלתי. סעד תימני פאיז עבר על הכביש הראשי. פאיז הוא המורה לעברית. הוא עצר לרגע ובירך אותי בעברית. עמדתי על כביש באמצע תימן וניהלתי שיחה בעברית. לא עלה על דעתי שכך יתנהל העולם בערב פסח. למרות המספר המצומצם של היהודים, היה להם מעמד מיוחד, סוג של ביטחון ארצי שנובע מכך שנולדו פה והיו פה לפני מאות רבות. אמרתי לפאיז שאקפוץ לבית הכנסת שליד בית הספר אחר כך.
אמין אמר שאנחנו צריכים לנסוע למשטרה כי בדרך אל הבית היהודי הבא שאליו עמדנו לנסוע נחטפו אתמול שני זרים, ולא יודעים איפה הם. עשרה שוטרים מהמיליציה המקומית הצטרפו אלינו למסע, ואמין לחש לי שכשיגמרו ללוות אותנו כדאי שאשלם להם. הקפנו שדות ירוקים שהיו ממזרח לגרעין של ראידה, ועצרנו ליד בית מוקף חומה. כאן חיכו לנו על הדרך נערים יהודים מגודלי פאות. השמועה הקדימה אותנו. לחיי הנערים היו עגולות ונפוחות מגאת, שהוא המסד שעליו מונחת הנפש התימנית באשר היא. היהודים האלה היו שונים ממשפחת יוסף ושמונת ילדיה. כאן היה ביתו של סעיד חמאדי, יהודי תקיף שידו בכל. כשנכנסתי לסלון העצום שבקומה השנייה, כבר רבצו שם שוטרי הכפר, קנקני מים ומרקקות לפניהם, ולעסו גאת משקיות ניילון תפוחות.
סעיד חמאדי צבט גם הוא מעלי הגאת ואמר שיש לו משפחה באושיות ברחובות. שלפני עשר שנים היה בארץ לשלושה חודשים, ושיחזור אם יהיה לו כסף. לא נראה שחסר כסף בבית הזה. הוא ישב מתחת לתמונת נשיא תימן, עלי עבדאללה סלאח, וליד קערה שעליה כתוב ״ברוכים הבאים״, וביניהם היה תלוי קלצ׳ניקוב מושחם. ״זה מישראל״, אמר אחד הילדים שהיה שרוע לידי.
״איך קוראים לך?״ שאל סעיד חמאדי. ״צור״, עניתי. הוא רשם כשאייתתי לו. מהזהירים. מהמקושרים. הוא הוריד את הקלצ׳ניקוב השחום והציג בינינו. הוא היה גאה במקור הישראלי של הנשק הגנדרני. השוטרים המקומיים הביטו בו בהערכה. הנשק היה ישראלי, פולחן הנשק – תימני.
״תוכלו לעזור לנו במשהו?״ הוא שאל כשעליתי על הרכב. השארתי לו כמה אלפי ריאלים. מכל היהודים שפגשתי הוא נראה זה שממש לא צריך עזרה. אבל הוא רצה אותה. שתבוא. עכשיו. כל יום. כל היום.
הגשר לאמריקה נסענו לבית הכנסת השלישי של ראידה, בית הכנסת של פאיז. בפנים היו מסובים יותר ממניין יהודים עטופים בטליתות. השוטרים נדחקו לחצר אבל פאיז לא התייחס אליהם. בחצר עמד מיניבוס שעליו היה כתוב שהוא שייך לבית הספר על שם שבזי (קברו של רבי שלום שבזי היה בעיר תעיז שמדרום לצנעא, אבל מורה דרך תימני מתעיז אמר שלפני כמה שנים נבנה בית ספר על הקבר). ״קיבלנו את המיניבוס מהממשלה״, אמר פאיז. הממשלה אוהבת את היהודים. כאן היה המרכז של הסאטמרים, ובעיני הפוליטיקאים התימנים, היהודים הם הגשר לאמריקה. לשמור על היהודים – פירושו לשמור על צינור היחסים, המזומנים והסיוע.
שאלתי את פאיז אם היה בארץ. ״כשיבוא המשיח בעזרת השם ויקבץ את כל נדחי ישראל, אבוא לארץ״. הוא ייצג את הגישה הסאטמרית שאומרת שאין לעלות לארץ עד שיבוא המשיח ותגיע הגאולה. הסאטמרים שבו את יהודי תימן לפני כעשרים שנה, ומאז הם מסייעים ומייבאים את הנוער לניו יורק, ושם הם לומדים יידיש ואנגלית. בחסות הסאטמרים הנערים התימנים סובבים ברחובות ניו יורק ואוספים בבתי היהודים תרומות להצלת יהודי תימן. כמה מהם חוזרים לתימן. אחרים נשארים בארצות הברית של אמריקה. בית הכנסת הזה היה אשכנזי, אף שהשולחנות סודרו מסביב לקירות בדרך המזרחית. הסידור היה סאטמרי.
״אתה לא יכול לישון כאן״, אמר אמין. ״השוטרים אומרים שאתה חייב לחזור לצנעא״. היהודים נכנסו לבית הכנסת. השמש התגלגלה מערבה מרכס הבזלת שהכפר תלוי עליו. טיפסתי בחזרה אל בית הכנסת העתיק של משפחת יוסף. סבא יעיש, שלושת הנכדים הגדולים ועוד כמה זקנים מילאו מניין בבית הכנסת. ״חג שמח״, אמרתי לדניאל שחייך אלי ונישק את ידי בדרך התימנית. אתה מנשק את גב היד שלו – המנושק מנשק את גב ידך. גם סבא יעיש יוסף נישק את ידי. עברתי בין הישובים מבלי שעצרו מתפילת החג, מנשק ומנושק, והשוטרים מחכים בפתח בית הכנסת. גם ששון הקטן נישק את ידי בחיוך, ואני חשבתי על משפחת יוסף החמה והחייכנית שאני משאיר מאחורי בכפר שיש בו מאה ומשהו יהודים ושלושה בתי כנסת. בית הכנסת של משפחת יוסף נדמה לי כשריד היהודי האחרון של יהודי תימן, בפאות, בתפילה התימנית שנקראה בהסבה ובנשיקות המתוקות שליוו אותי על הכביש המאפיל.
תודה לחדשות ערוץ 2. |
נריה הגיב:
לפני כמה זמן זה צולם