ארבעה מיליון גברים באים מדי שנה לתאילנד כדי לעשות סקס. "טיולי מין" לתאילנד הפכו בשנים האחרונות לאופנה סוחפת. גם בקרב אלה שמגיעים למדינה לטיול רגיל, בהם ישראלים רבים, תיירות הסקס היא חלק נורמטיבי מהחוויה. הם מבקרים במכוני מין ומועדונים לצד ביקור במקדשים, בארמונות ובשאר אטרקציות. אפילו תיירים מטיולים מאורגנים מגיעים למכונים כמו "מונה ליזה" או לברים כמו "קווין קאסל" בפטפונג (Patpong), רובע חיי הלילה בבנגקוק. אחד המראות הנפוצים ביותר בחופים של איי נופש פופולריים כמו פטאיה (Pattaya) או פוקט (Phuket) הוא נערות תאילנדיות צעירות, לעיתים צעירות מאוד, חבוקות בזרועותיהם של גברים מבוגרים, לעיתים מבוגרים מאוד. לקריאה נוספת:
תיירות המין בתאילנד היא תעשייה אדירה. לפי ההערכות המתונות ביותר, היא מזרימה לכלכלת המדינה לפחות 100 מיליון דולר בשנה. חוקרים אחרים טוענים כי הכלכלה הלא חוקית של המדינה – הימורים, זנות, סמים, הברחת נפט, סחר בעובדים וסחר בנשק – מגלגלת כמעט 20 אחוזים מהתוצר הלאומי הגולמי. קשה להעריך את מספר הזונות בתאילנד, בין היתר בשל הקשרים הסבוכים שבין תעשיית המין לשוטרים ולפוליטיקאים. לפי המשטרה התאילנדית מדובר בכ־200 אלף נשים. הערכה סבירה הרבה יותר היא כי בזנות עובדות לפחות שני מיליון נשים מתוך כ־60 מיליון אזרחי תאילנד. כמחצית מהן נושאות את נגיף ה־HIV, האחראי למחלת האיידס. לפי ההערכות, לפחות 35 אלף ילדים מתחת לגיל 15, בהם בני שש בלבד, מנוצלים בשוק הבשר במדינה. יותר ממחציתם כבר נדבקו באיידס. האווירה שסובבת את תעשיית המין, המשולבת בחופשה אקזוטית, הביאה למצב שבו התייר מרגיש שבתאילנד "זה בסדר". קשת הנימוקים ארוכה ומגוונת: "בתרבות התאילנדית זה מקובל; זאת העבודה שלה; בכפר מצבה היה הרבה יותר גרוע". במקרים רבים התיירים אינם יודעים כי ביקור אצל זונה הוא לא רק עברה על החוק, אלא גם שיתוף פעולה עם תעשייה של דיכוי נערות ושעבודן, ובמקרים רבים גם אילוצן לספק שירותי מין בכפייה ובאלימות. תפילות בשוק הבשרניצניה של אופנת טיולי המין במלחמת וייטנאם. החיילים האמריקאים שבאו לנפוש מהקרבות הפכו את פטאיה למרכז בילוי וזנות. עדויות של זונות מספרות שבכל זמן נתון היו שם כ־70 אלף חיילים בחופשה. גם כיום מגיעים חיילים אמריקאים לחופשות בתאילנד, וכשעוגנת ספינת צי לחופי פטאיה, צריך לגייס עוד כ־10,000 נשים כדי לספק את הביקוש. בשנות השישים של המאה ה־20 היתה נפוצה תופעת "האשה המושכרת". האשה כיבסה, ניקתה וסיפקה שירותי מין. "כל האלמנטים המשפילים היו כרוכים בחבילה אחת, בשילוב של שפחה וזונה", סיפרה אשה שעבדה אז בזנות בפטאיה. באותם ימים תמימים הנשים לא תפסו את עצמן כזונות, אלא כ"נשים משניות". פוליגמיה אמנם אסורה בתאילנד מאז 1935, אבל היא קיימת בפועל, והביטוי הנפוץ לכך הוא תופעת האשה המשנית ("מיה נוי"). לפי הבודהיזם, אין כל רע בפוליגמיה, כל עוד אין זו אשת איש אחר. הנשים התאילנדיות האמינו כי בתום המלחמה ייקחו אותן החיילים לארצות הברית על תקן "אשה משנית". כשהמלחמה הסתיימה הן מצאו את עצמן לבד. אחרי המלחמה הוצעו חופשות זולות תחת הכותרת "טיולי מין" גם לשוק הגרמני וההולנדי. בהמשך הצטרפו לגברים האמריקאים והאירופאים עמיתים ממלזיה, מטייוואן ומיפן, ותאילנד הפכה למרכז זנות עולמי.
אבל לא רק תיירים הולכים לזונות. בתרבות התאילנדית נתפס הסקס כבילוי גברי מקובל. לפי סקר של משרד הבריאות התאילנדי, 75 אחוזים מהגברים הולכים באופן קבוע לזונות, ו־47 אחוזים מהם חוו עם זונה את יחסי המין הראשונים שלהם. בסקר של אוניברסיטת צ'וללונגקורן (Chulalongkorn) נמצא שגברים שכבו, לפני נישואיהם, עם 30 נשים (זונות) בממוצע. נשים קיימו יחסים עם 0.03 גברים לפני הנישואים. עם זאת, תהיה זו טעות לראות בתאילנד "בית זונות אחד גדול". להיפך. זו מדינה שמרנית ודתית, שמהוגנות וכבוד הם הבסיס לתרבותה. בכל בר ומועדון שנערכות בו הופעות של ריקודי גוגו יש מזבח קטן, שכן רוב התאילנדים הם בודהיסטים אדוקים. לפני שאשה עולה להופיע, היא עושה מחווה של כבוד אל המזבח, בתפילה למזל טוב. התייר לא יבחין בקידת הקדוּשה. זנות ושוק של בשר לא מתחברים במחשבתו של הצופה לאשה מאמינה. בניגוד למה שחושבים רבים, הזנות בתאילנד אינה חוקית. איסור על סרסרות ועונש חמור על העסקת ילדים בזנות קיימים מ־1960, אך בפועל אין ענישה של ממש, בוודאי שלא ענישה כלפי הלקוחות. הפעם היחידה שבה הובא בעל בית זונות לדין היתה בעקבות שרפה שפרצה בבית זונות בפוקט ב־1984. הכבאים מצאו גופות שרופות של ילדות קטנות, שהיו כבולות בשלשלאות למיטות ברזל, כדי שלא יברחו. איש לא טרח לשחררן כשהשרפה פרצה. הדיון המשפטי ארך שבע שנים, ובסופו נאסרו בעלי המכון וצוו לשלם פיצויים למשפחות. כאמור, בניגוד לדעה הרווחת, החברה התאילנדית אינה מתירנית. נשים מתלבשות באורח צנוע, וההתערטלות, ובוודאי הפעילות המינית עצמה, קשה להן. ברגע שהנערה התקרבה אל עולם הזנות, היא הופכת טמאה בעיני החברה ובעיני עצמה. עובדות המין מספרות על תחושות של השפלה, פחד בפעם הראשונה וחשש מתמיד מאלימות. התרבות התאילנדית היא תרבות של סטנדרטים כפולים. המין נתפס כצורך, כפרס, כהתנהגות מצופה מגבר וכהוכחה נדרשת לגבריות. הנשים נדרשות להתחתן בתולות. אמרה עממית גורסת שלפני נישואיה צריכה האשה לפקוח שתי עיניים, אבל אחרי החתונה עליה לעצום עין אחת, שכן גברים נוהגים להתפרפר. בעבר נשים נחשבו לקניין להתפאר בו. הן הוצגו לראווה כפריטי קישוט, ועושרו ומעמדו של אדם נמדדו על פי מספר הנשים שברשותו. נשים גם הוחלפו כמחווה של פיוס ובריתות בין יריבים. לגבר היתה סמכות למכור את נשותיו ובנותיו על פי רצונו. למיקומן החברתי של נשים בתאילנד יש קשר הדוק להיסטוריה של מוסד הזנות, ותרבות זו של תפיסת האשה כקניין ממשיכה להשפיע על תאילנד גם היום. מעמדן של הנשים נתפס דרך הגישה הבודהיסטית, שלפיה להיוולד אשה פירושו שאדם לא עשה מספיק מעשים טובים בגלגול הקודם. כלומר, הקארמה שלה לא טובה. נשים נתפסות כמעוררות חשק וטמאות, ולכן נזירים פוחדים מהן. כך מאפשרת התרבות לגברים להביע תשוקה בלי לפגוע בקארמה שלהם, כי הנשים הן אלו שעוררו את תשוקתם. "זה רק הגוף שלי"פטפונג, מרכז חיי הלילה ותעשיית המין של בנגקוק. רקדניות גוגו בביקיני מתפתלות על הבמה, נכרכות סביב עמוד אלומיניום. כמות אדירה של גופות צעירים, ילדותיים אפילו, כמעט א־מיניים. עדת שתדלנים מנסה לפתות תיירים להיכנס לראות מופע, שבו אפשר לצפות בנשים שפותחות בקבוקים, יורות חיצים, שולפות סכיני גילוח, מצפצפות ואפילו מעשנות בעזרת אותו מקום בגופן שעטוף במיסטיפיקציה מיתולוגית. מי שמצליח להינתק מן העיסוק באיבר המיסטי ומתבונן בפניהן של הנשים המבצעות את הטריקים יגלה מחזה אחר. יש בנערות המופיעות משהו פתטי, עצוב. אף אחת מהן לא מחייכת. הן נראות עייפות, אדישות, משועממות. הן מספרות על חשיבה שמפצלת בין הגוף לנפש. "זה רק הגוף שלי", הן אומרות, "זה לא אני"; בדומה לדיווח שמוסרים אנשים שעברו עינויים גופניים.
התיירים מוזמנים להיכנס גם ל"הופעה חיה". אני נוטלת את החירות לתאר מופע כזה, כיוון שהתיאור הוא לחלוטין לא אירוטי. את המופע עורך זוג נשוי, שאת התינוק שלו ראיתי לפני כמה שנים, כשהביאו אותו למועדון. כנראה שלא מצאו לו שמרטף. הם מגיעים למופע על אופנוע מפואר או במכונית מפוארת, האשה תמיד נראית אדישה, כאילו זה עתה קמה משינה. היא יורדת מהאופנוע בשמלת בית רפויה וכפכפים זולים. הגבר, בריטואל קבוע, ניגש אל הבר, מסיר מעל צווארו שרשרת זהב כבדה עם איקון ענקי של בודהא, ונותן אותו לברמן למשמרת. הם נראים משועממים מאוד. ברור שהם לא נהנים. הזקפה של הגבר אינה מעידה על הנאה: הוא מושח את איבר המין במשחה בורמזית מיוחדת, כדי שיוכל לעבוד. הגבר מבצע מין אוראלי באשתו למשך עשר שניות, ואז האשה מבצעת מין אוראלי בבעלה לאותו משך זמן. במהלך זמן זה, הגבר מתבונן לעיתים במראות שמקיפות את הבמה ומסדר את שערו. הוא יודע שאיש לא מסתכל על הראש שלו. הזוג מבצע מין בכל תנוחה אפשרית. הגבר חודר לאשה פעמיים בכל תנוחה, באופן מכני לחלוטין. כשהזוג מפסיק, הברמן מוחא כפיים ומסמן שהמופע הסתיים. הזוג מתלבש, הגבר אוסף את השרשרת הענקית שלו והם עוברים למועדון אחר. כל ערב הם מופיעים שש, שבע או שמונה פעמים. לרעוב או לזנותלנו, בעולם המערבי, קשה לדמיין מצב של רעב. אבל בחוף הים של פטאיה אפשר לפגוש זונות המשחרות ללקוח כדי לאכול. יש בהן נשים כפריות, שנמכרו לענף, רבות מהן עוד בהיותן תינוקות, במסגרת מה שמכונה בשפה התאית "דוי קאיי" (Doy Keiw, "יבול ירוק"). משמעות הביטוי היא לקנות דבר לא בשל, משהו כמו "חתול בשק". זה מושג השאול מתחום החקלאות, והוא מתאר קנייה עם סיכון, לפני שיודעים איך יעלה היבול. גנגסטרים מגיעים לכפרים וקונים את הילדה מהוריה על תקן של "דוי קאיי". הם לא יודעים אם היא תגדל להיות מתאימה לזנות. בטווח הקצר ההורים העניים מרוצים: הבת נשארת בבית וחרפת הרעב הוסרה מעליהם לזמן מה. אבל אחרי כמה שנים עליהם להחזיר את החוב ולמסור את הבת. את הגלולה המרה ממתיקות הבנות שחוזרות לכפר בבגדים יפים ועם מוצרי צריכה, מה שמעודד בנות נוספות ללכת בעקבותיהן. יש בושה, מסבירים אנשי הכפר, אבל הכסף מכסה עליה. בונים למשפחה בית חדש, בהתכנסויות במקדש הכפר שומרים להורים מקומות בשורה הראשונה, ואז כבר אין בושה, יש כבוד. עבור חלק מן העובדות בזנות, המעשה הטוב שבתמיכה בהורים ובמשפחה חשוב יותר מהדרך שבה הן משיגות את הכסף. מחקרים מראים שזונות שולחות הביתה כשליש מהכנסתן, ומוסיפות על זה סכומים למקרים מיוחדים – מחלה של בן משפחה, שכר לימוד לאחד האחים. ממחקר שנערך בצפון תאילנד ב־1992, התברר כי 28 אחוזים בממוצע מההכנסות של כל המשפחות באיזור הגיעו מבנות שעבדו רחוק מהבית. האנתרופולוגית האמריקאית קליאו אודזר (Odzer) הקדישה את עבודת הדוקטורט שלה לזונות פטפונג. היא התלוותה אל זונות "מצליחות" לביקור בבתיהן, בכפרים שמהם באו. היא נוכחה לדעת כי בניגוד לסיפורים על הבתים שבנו המשפחות בזכותן, לא תמיד השתפרו כל כך חיי המשפחה הכפרית. אודזר ישנה בבקתה רוחשת חרקים, התרחצה במים עכורים ממקווה מים מקומי ואכלה אוכל דל ומלוכלך. נראה כי ה"עושר" שבו מדובר בסיפורי ההתעשרות שסובבים את התעשייה הוא יחסי: בחורה צעירה שיכולה לקנות ג'ינס אופנתי וחולצת מותג מרגישה עשירה, כיוון שקודם לא יכלה לקנות לעצמה דבר. אחת ההוכחות החותכות לדלותן החומרית היא העובדה שזונות נמנעות פעמים רבות מקבלת טיפול רפואי כשהן חולות, בשל עלות הביקור אצל הרופא ומחיר התרופות. סיפורה של מיטיהסחר בנשים בתאילנד נמשך כבר שנים. מחיר אשה הנמכרת לזנות – כמה מאות דולרים. בתולה נמכרת במחיר גבוה מעט יותר. נערות נמכרות על ידי משפחות עניות מקרב שבטי ההרים ומקבוצות אתניות נחשלות אחרות, לרוב מצפון־מזרח תאילנד. קבוצת נשים גדולה אחרת, שלפי הערכות מהווה היום כשליש מהעובדות בזנות, הגיעה מחוץ לתאילנד, בעיקר ממיאנמר (בורמה), מלאוס ומדרום סין. מעטות מהן ידעו שהעבודה הטובה שהבטיחו להן בארצן היא בעצם זנות. הסרסורים נותנים למשפחותיהן 800 דולר, סכום עתק שהופך לחוב של הנערה. אם היא תנסה לעזוב את בית הזונות, היא תיאסר על ידי המשטרה על שהייה לא חוקית בתאילנד. רבים מהלקוחות הם שוטרים, המשתפים פעולה עם בעלי בתי הזונות ועם סוחרי הנשים. הנערות לא מצליחות להחזיר את "חוב העבדות" שלהן מהעבודה בזנות, ואין להן שליטה על חישוב החבות שלהן, כי בעלי בתי הזונות פושטים על חדריהן וגוזלים את הטיפ שהן מקבלות מן הלקוחות. אם הן חולות, עליהן לשלם בעצמן עבור הטיפול הרפואי. 40 אחוזים מעובדות תעשיית המין (נשים, נערות וילדות) שנגנבות או מרוּמות לזנות ממיאנמר או מסין נגועות באיידס. רובן נדבקות לפני שהן מגיעות לגיל 20. סיפורה של מיטי, בת לשבט הרים מהקבוצה האתנית אקה, הופיע בינואר 1995 בעיתון "בנגקוק פוסט" תחת הכותרת "טרגדיה רגילה", והוא מאפשר הצצה לעולמן של נשים שהופכות לקניין סחיר: "כאשר הייתי בת 14 בא גבר סיני מכפר קרוב לבקש את אבי להינשא לי. הוא הסכים לשלם לאבי 5,000 בהט [ששוויים אז היה כ־200 דולר] ולדאוג להורי לעת זקנה. אבי, שהוא מכור לאופיום, אמר לי להינשא לאיש הסיני, תוך איום שאם אסרב הוא ישלח אותי לבית זונות. לא רציתי להינשא כיוון שהייתי צעירה, וחשבתי שאבי מתבדח. כאשר סירבתי, הוא מימש את האיום ולקח אותי לבית זונות בבנגקוק. נתנו לי מספר זיהוי, והיה עלי לקבל גברים כבר באותו היום. בדרך כלל היו שבעה עד עשרה גברים ביום, אבל לעיתים היו 20. "אחרי חודש חזר אבי כדי לבקש עוד כסף, ונתנו לו 500 בהט. לאחר חודש נוסף, כשנודע לאחותי הבכורה לאן נעלמתי, היא הגיעה עם אבי, לקחה אותי חזרה לכפר ואמרה לי לא לעזוב שוב לעולם. אבל אחרי שהיא חזרה לביתה, אבי לקח אותי שוב לבנגקוק, לבית זונות אחר. בעלת הבית שילמה לאבי 10,000 בהט. עבדתי שם שנה, אבל בעלת הבית אמרה שעדיין לא החזרתי לה את הכסף שהיא שילמה עבורי. "לאחר פשיטת משטרה נשלחתי לבית זונות אחר, ומשם ברחתי אל קרוב משפחה בבנגקוק כשרק בגדי עלי. קרוב המשפחה שלי השיג עבורי עבודה כמשרתת במשפחה סינית עבור 1,000 בהט בחודש, אבל הם התייחסו אלי כל כך רע, שברחתי משם לפני שהחודש הסתיים. חזרתי לצפון תאילנד, אל העיר צ'אנג ראי, שם פגשתי אשה מהשבט שלנו, והיא השיגה לי עבודה כמשרתת עבור אחותה. כעת אני מאושרת. אבל ב־20 בנובמבר נודע לי שאני נשאית של איידס. "לפני כשנתיים נאמר לנו לדרוש מהגברים להשתמש בקונדום. בתחילה זה היה תלוי בנו, אבל מאוחר יותר אמרו לנו שעלינו לחייב אותם. היו גברים ששילמו לנו יותר כדי לא להשתמש בהם. על איידס שמעתי לראשונה לפני כשלוש שנים בטלוויזיה. כל הנערות ידעו שאם הן יידבקו במחלה הן ימותו. הבנתי שאיידס מועבר דרך דם ויחסי מין לא בטוחים, אבל לא התחלתי להתעקש על השימוש בקונדומים עד לפני שנתיים. תמיד הייתי זהירה, אבל נערה אחרת מן הכפר שלי חשבה שזה טפשי להשתמש בקונדום אם אפשר להרוויח יותר כסף בלעדיו. היא מתה מאיידס לפני שנה". מאות סיפורים כאלה על מכירה, חטיפה, רמייה ואונס מתפרסמים בעיתונות ובספרים, והם נחשבים לטרגדיה כמעט טריוויאלית. ארגונים שמטפלים בנושא מכנים את התופעה "צורהמודרנית של עבדות", אלא שאין בתופעה שום דבר מודרני. זו פשוט עבדות. לזונות אין שליטה על חייהן ועל גופן. אם הן מנסות להתנגד, לא רק שאונסים אותן, אלא מונעים מהן אוכל. אין להן חופש לצאת מבית הזונות, וחלקן אף נכבלות בשלשלאות. לא תמיד נותנים להן להשתמש בקונדום, והן סובלות כאבים מפצעים שלא מחלימים כיוון שהן נדרשות לשרת יותר מדי לקוחות. אם נולדים להן ילדים, הם נחשבים לא חוקיים, ולעיתים הן נאלצות לחפש דרכים להיפטר מהם. תינוק יכול להילקח ואמו לא תדע מה עלה בגורלו, או שהיא תיזרק עימו לרחוב בלי אמצעי מחיה.
מסאז', איידס ובתוליםעל שלט במכון העיסוי צ'אופאיה 2 בבנגקוק כתוב Aids Free Zone ("איזור נקי מאיידס"). מי שמכיר את ענף הזיופים התאילנדי המפותח – משעונים, דרך בשמים ועד בגדי מעצבים – יודע שאין למהר לקנות את ההבטחה. אם אפשר לזייף את כל אלה, מה הבעיה לזייף אישור מרופא? במכון הזה ודומיו נכנסים הלקוחות לאולם חשוך למחצה, שלא מאפשר לנערות לראות אותם. על המדרגות יושבות לעיתים מאות זונות כשעל גופן מספרים. הלקוח מזמין אותן לפי המספר. המכון מציע מגוון רחב של מסאז'ים ושירותי מין, שהמפורסם בהם הוא ה"בודי־בודי מסאז'" – עיסוי המתבצע בעירום, גוף אל גוף, בעזרת חומר סיכה ועל מזרן מיוחד, וכולל גלישות על גוף הלקוח תוך שימוש באיבריה השונים של המעסה. המפגש הזה מסתיים בדרך כלל במין. כמה חברים טובים לחשו לי שהם הלכו רק כי "כולם הלכו", אבל לא נשארו עד הסוף. המחשבה שהמעסה היתה רק לפני עשרים דקות עם מישהו אחר דחתה אותם. דיווחים כאלה מושמעים לרוב בשקט. בחברה מאצ'ואיסטית כמו ישראל, גבר שחוזר מתאילנד ולא ביקר במוסד כזה נחשב כאילו הפסיד את חוויית תאילנד כולה, תוך התכחשות לעובדה שכמה מקרי הידבקות באיידס הגיעו לישראל מתאילנד. בין 1989 ל־1995 עברה תאילנד את גל ההדבקות המהיר ביותר בעולם, בשל מנהג הביקור אצל זונות. בשנים אלו נדבקו 600 אלף איש. כיום נושאים את הנגיף כמיליון איש, אך הערכה פסימית יותר מדברת על כחמישה מיליון. בכל שעה מתים בתאילנד שלושה אנשים מאיידס. יש בקרב האוכלוסיה נטייה להתעלם מן הסיכון שבמחלה, כיוון שלא מתים ממנה מיד, ומי שצריך להיאבק יום יום כדי לאכול לא רואה בה אויב. גורלה של זונה שנדבקה במחלה הוא מר. היא נאלצת לעזוב את מקום עבודתה, שכן יש אספקה שוטפת של נשים חדשות. בלית ברירה היא עוברת לעבוד כזונה במקום פחות טוב, שבו לא בודקים את הנשים. בין 30 ל־50 אחוזים מהזונות שפועלות בשוק המקומי נושאות את נגיף ה־HIV. החברה התאילנדית נוטה להאשים אותן במצבן, לא את הגברים המבקרים אצלן ומסרבים להשתמש בקונדום. בספרו "מלחמה בדם", מדווח כריס ביירר כי לרוב חולות האיידס בתאילנד היה רק בן זוג אחד כל חייהן – הבעל שלהן. ההתנהגות המסוכנת היחידה שנקטו היתה קיום יחסי מין לא מוגנים עם בעליהן. על אף שהן אלמנות איידס ואמהות המגדלות את ילדיהן לבד, החברה מנדה אותן. האיידס הביא אף להתרחבות הסחר בילדים. לקוחות מחפשים ילדות וילדים צעירים יותר ויותר, בשל ההנחה המוטעית שמהם אינם יכולים להידבק. ארגוני סיוע בתאילנד מעריכים שבין 200 ל־800 אלף ילדים מתחת לגיל 15 מנוצלים בשוק המין במזרח אסיה, וכי 50 עד 70 אחוזים מהילדים והילדות העוסקים בזנות הם נשאים. אלה שמצליחים להימנע מהידבקות באיידס הם דווקא עובדי המין המנוסים יותר, שיודעים להשתמש בקונדום ויש להם יכולת לנהל משא ומתן עם הלקוח ולחייב אותו להשתמש באמצעי מניעה. ברובע הסיני של בנגקוק נעולות ילדות בנות 9 עד 11 בבתי זונות מחתרתיים, הקשורים לרשת העולם התחתון. סינים רבים מאמינים שמין עם בתולה יאריך את חייהם. בתולים נמכרים ב־20 אלף בהט (כ־500 דולר), לעיתים בחצי מכך. אל המקומות הללו מגיעים בעיקר סינים, אבל גם פדופילים ממקומות אחרים. גם מתיירים רגילים לא נדיר לשמוע משפטים כמו "אני נשוי כבר 30 שנה, איפה אמצא הזדמנות לבלות עם צעירה יפהפייה? החוויה החזירה לי את נעורי האבודים". ומה לגבי נעוריה האבודים של הנערה? קורבנות הפמיניזם המערבימהו סוד הקסם של תעשיית המין בתאילנד? חוקרים מערביים שעסקו בנושא מציינים כי גברים רבים, שלא היו הולכים לזונה בארצם ואף היו רואים בכך הודאה משפילה כי אינם יכולים להשיג מין בדרך אחרת, מתגאים ב"כיבושיהם" כשמדובר בתאילנד, נהנים להתפאר במעלליהם ופועלים בתחושה של גאווה וחופש השמורים לבעלי זכות. ממחקרה של האנתרופולוגית קליאו אודזר עולה כי ההנאה המינית היא לא הדבר היחיד שהגברים מחפשים במרכזי המין. לא פחות משמעותית ממנה היא תחושת העליונות שהם חווים מבחינה מינית, כלכלית, מעמדית וגם גזעית. הם חזקים יותר, עשירים יותר ואי אפשר לדחות אותם או לסרב להם, בניגוד למצב בבית. אחד הדברים שקונים אותם הוא התחושה שבניגוד לנשים המערביות, את האשה התאילנדית הם יכולים לעצב כרצונם. את הכניעות הנשית התאילנדית, שנובעת למעשה מיחסים כלכליים לא שוויוניים, הם מתרגמים ל"נשיות אמיתית", כזו שלא הוכתמה בידי הפמיניזם המערבי. חוקרים שעוקבים אחר הנושא מציינים שפעמים רבות משתמשים תיירי המין בנשים התאילנדיות כמקור לנגח בו נשים מערביות, ש"איבדו את נשיותן", כביכול. במבט שטחי, הלקוחות צודקים. בקניית המוצר שהם יצרו, הם מוצאים שהוא ממלא את המפרט באופן מושלם. הם מתעלמים מן העובדה שזהו מוצר שהם קנו בכסף, ולזמן מוגבל. הזונות בתאילנד מספקות לא רק מין. הן גם מעניקות חיבה, חיבוקים ודיבורי הערצה ואהבה. ה"זוג" יוצא לאכול במסעדות, לעשות קניות, לעיתים נוסע ברחבי תאילנד, כאילו היתה זו חופשת אוהבים. היא מראה לו את ארצה, לפעמים אפילו לוקחת אותו לביתה שבכפר (וכך מממנת ביקור, שלעיתים אינו בהישג ידה). הגברים אינם טועים לגמרי. מדובר לא רק במפגש מיני, אלא באינטראקציה שמכילה פוטנציאל להרבה יותר. רבות מהנערות אכן מחפשות בן זוג שיפטור אותן מחיי הדחק והזנות, בידיעה שבארצן סיכוייהן למצוא בן זוג קטנים. פרופ' אריק כהן מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שחוקר את התיירות בתאילנד, מתאר את מנגנון יחסי החליפין הזה: האשה מציגה עצמה כאילו היא נמשכת לגבר, מציעה לבלות לילה במחיצתו ומשאירה לו להחליט על המחיר. כך מקבל התשלום אופי של מתנה. אם היא מבלה איתו תקופת זמן ממושכת, הסכום שהיא מבקשת מוצג כפיצוי על הכסף שהפסידה בכך שהיא לא עובדת בבר, או כתמיכה במשפחתה.
השיחה נפתחת בדרך כלל במחמאות על גבריותו, וכוללת תיאורים שאולי לא היו מתקבלים כמחמאה מאשה מערבית. אמירות כמו "אתה כל כך גדול" או "קינג קונג, אתה כל כך שעיר, מאוד גברי" הן חלק מהטכניקה הזו. הגבר, שעד כה חש מבוכה בשל גופו השעיר, חושב שבתרבות אחרת רמת השיעור שלו מעלה אותו בסולם הגבריות מעל לגבר התאילנדי חסר השיער, וכי הדבר מעיד על אונו הגברי. אחת הזונות שהתראיינה למחקר תיארה זאת כך: "אין גבר, הכי זקן, הכי מקומט, הכי מסריח, שלא מאמין שמגיעה לו אהבה. וזו החוכמה. אני בוחרת את המאפיין הכי דוחה שלו ואומרת לו שזה מה שאני מעריצה בו. הם לא מסוגלים לעמוד בזה, אין גבר שלא יימס מול מחמאה". הארנק הסקסי של הגברבמקרים רבים מציגה האשה את עצמה כצעירה יותר ממה שהיא באמת, אבל אם היא קטינה, היא תאמר לו שהיא בת 18. כך או כך, הוא יחוש מוחמא מ"חיזוריה" של אשה צעירה כל כך. גבר שספג חוויות של דחייה וביקורת מנשים מערביות נשבה בקלות בקסמה של צעירה יפהפייה ואקזוטית שמכירה בערכו. היא משדרת עדינות, ילדותיות, כבוד, כפיפות ומתיקות, ואז היא מבקשת שיזמין עבורה משקה כי זו חובתה לבר. הפנייה נעשית אל רגשותיו האביריים, והוא נענה ברצון. מרגע שנוצר קשר מתמשך, שיש בו מפגשים חוזרים ואולי נסיעה משותפת, מתחילה פעולת גיוס הכסף מן הלקוח. אין שום עכבות בדרך אל הכיס. הנשים הללו מיומנות מאוד ויודעות שהמלאכה צריכה להתבצע בעדינות. אסור לדרוש יותר מדי, אחרת הוא יחשוב שהן איתו רק בשביל הכסף. היא תבקש כסף לסיגריות, ותספר לו – אם ישאל – סיפור חיים מדוקלם, שישתנה מזמן לזמן ומלקוח ללקוח. פעם היא תספר שיש לה ילד אחד, ופעם שניים, היא אפילו תציג תמונות של התינוק האמיתי, או של תינוק של חברה, שהיא מחזיקה לצורך זה בארנקה. היא תמציא שיש לה יום הולדת, שיש לה הורה חולה או בן משפחה שזקוק לניתוח, בית שניזוק בשיטפון, אח שצריך לשלם עבורו שכר לימוד או חוב על אדמת המשפחה שמטיל מורא על קרוביה. היא תספר שאמה נפטרה, ומלבד האבל (שמגביר את רחמיו) יש הוצאות גדולות של הלוויה, שהחבר/לקוח עוזר לה לממן. תכסיסי הסחיטה הללו, שנשלפים על פי הצורך, הם הכרח מציאות עבור הזונה, ולעיתים גם סיפור אמיתי. יש מקרים שבהם גברים מתאהבים באמת בנערות, ולפעמים הם חווים מצוקה רגשית קשה בשל חוסר הבהירות אם הנערה היא חברתם או הזונה שלהם. קשה להם לדעת אם באמת יש לה רגשות כלפיהם, או שהאיבר הכי סקסי שלהם בעיניה הוא הארנק. אחדים מהמפגשים הללו אמנם מסתיימים בנישואים, וגברים רבים, מבוגרים וגם צעירים, שהביאו את נשותיהם התאילנדיות לארצותיהם, מאושרים בבחירה שעשו. לא כל המפגשים שמובילים לנישואים נעשים דרך הברים, ולא כל גבר שנושא לו אשה תאילנדית בהכרח נשא לו זונה לשעבר. בכל מקרה, הגברים המערביים מוקירים את מסירותן של הנשים התאילנדיות, את טיפולן, את המחויבות הגבוהה שלהן ואת מתן הכבוד או הכניעות שהן מפגינות. "במעשי החיזור של נשים אלה אחר הגבר המערבי מתהפכת נקודת המבט שרואה בזונות קורבנות חסרות ישע, למבט על נשים בעלות עוצמה, שיודעות כיצד לנצל את המצב שבו הן נתונות עד תומו", אומרת בת', אמריקאית שעבדה בארגון בשם "אמפאוור" (Empower). הארגון מנסה ליצור רשת תמיכה עבור הזונות, ויוזם פעולות על מנת להעלות את הערך העצמי שלהן וכדי לתת להן כלים למשא ומתן עם לקוחות ועם בעלי הברים. "מאמציהן מלאי גבורה, אם מביאים בחשבון את הסבל שעליהן לעבור ואת הדיכוי, האלימות והעוני שבהם הן חיות", אומרת בת'. "הן מגלות יצירתיות רבה ביחסיהן עם הלקוחות כדי לשפר את הכנסתן. לא קל להתמודד מדי יום עם זר שיכור, זקן, לעיתים מלוכלך, והכל עם חיוך שליו, כאילו רק לו חיכתה כל חייה". למרות התחכום, יש לזכור כי הסחר בילדות ובנשים הוא שוק של כפייה, שמקורו בניצול כלכלי ונפשי של עבודת נשים ומיניותן. זו בעיה מבנית של חברה, כי נשים צעירות מוצבות בתחתית המבנה החברתי. כחוליה החלשה בחברה, הן חסרות משאבים וחסרות הגנה, ולכן חשופות לניצול השפל ביותר שקיים. הן משתלבות אל תוך הכלכלה העולמית כמשאב של מדינות עניות, המספקות סחורה זולה למדינות שמסוגלות לשלם. יש המאמינים כי אחת הדרכים לשפר את המצב הזה היא מיסוד הזנות. אם הזנות היתה חוקית, אפשר היה לפקח על תנאי ההעסקה, לדאוג לזונות והכסף היה מגיע ישירות אליהן, במקום שייספג בקביעות בכיסיהם של שוטרים ופוליטיקאים. במדינה שבה הזונה יודעת שהגוף שלה הוא העזרה הסוציאלית היחידה שיש למשפחתה, יש צורך בפעולה מקיפה לביעור העוני ולהסדרת ענף הזנות. באופן אישי אני רוצה להאמין שאילו ידעו הלקוחות באילו תנאים מסופקת להם הסחורה, הם היו עושים בחירה צרכנית אחרת. לקריאה נוספת:
|
תודת המחברת לפרופ' אריק כהן מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, ירושלים