תיירות אקולוגית: מי הם התיירים הירוקים?

'תיירות אקולוגית'. כמה אופנתי. כל כך אופנתי עד שכמעט אף אחד לא יודע מה זה בעצם. אם גם לכם היה נדמה שתיירות אקולוגית היא דרך אקולוגית לתור בעולם, טעיתם. אמנם קיים גם חלקו של התייר במשוואה, שמנוסח במשפט שקצת קשה לתרגם: take only photos, leave only footprints, אך מתברר שעיקר העניין הוא לא איך אתה מטייל אלא איפה. כלומר, האם מערך התיירות – המדריך, האכסנייה, הרשויות שמנהלות את האתר – מקיימים תיירות אקולוגית.

המון תיירנים משווקים את עצמם כ'אקו', נישה אופנתית, שבעיקר מוכרת מצוין. אבל לא כל טיול טבע הוא אקולוגי. על פי רוב, ההיפך הוא הנכון: היוצאים לטבע מזיקים לו. דוגמא שמופיעה באתר 'החברה הבינלאומית לתיירות אקולוגית' ('חברה' כמו החברה להגנת הטבע, לא כמו החברה לישראל), היא תופעת חציבת חומרי בניין לכפרי נופש משוניות אלמוגים באיים המלדיביים ובפיליפינים. הנופשים אולי באים לצלול ולחזות בחיים התת ימיים המרשימים, אבל על הדרך, מעצם בואם במספרים גדולים מדי, הם גורמים לנזק בלתי הפיך לסביבה שבאו לראות.

אז מהי בעצם תיירות אקולוגית?

ביקשתי ממיכל וימר, 'יועצת לתכנון תיירות אקולוגית', שתעשה קצת סדר בעניין גם לנו, לא רק למדינה. בימים אלה שוקדת וימר על הכנת "תוכנית אסטרטגיה להטמעת עקרונות של פיתוח בר קיימא" במשרד התיירות.

מתברר שההגדרה פשוטה: "תיירות אקולוגית היא תיירות בת קיימא, באזורים טבעיים". עכשיו נשאר רק להבין מה זה 'בר-קיימא', ואולי גם להזכיר שהמונח החם באמת היא 'קיימות', על שלושת עקרונות היסוד שלה: שימור, צמיחה וצדק.

"פיתוח בר קיימא", מסייעת וימר עם ההגדרות, "הוא פיתוח העונה על צורכי הדור הנוכחי ללא פגיעה באפשרות הדורות הבאים לענות על צורכיהם. תיירות בת קיימא היא תיירות כזו שהצרכים הכלכליים החברתיים והאסתטיים ימולאו תוך שימור השלמות החברתית, תהליכים אקולוגיים חיוניים, מגוון המינים, ומערכות תומכות חיים". זו, אגב, הגדרה של ארגון התיירות העולמי, WTO.

"היום מסתכלים על זה יותר כעל שיטות לתכנון, פיתוח, ניהול, ושיווק תיירות באופן בר-קיימא", היא מוסיפה, "כלומר באופן שלא יהרוס את המשאב ממנו ניזונה אותה תיירות". לעתים אנחנו קוראים להרס המשאב "המקום הפך 'תיירותי' מדי". ואנחנו הרי מחפשים את הדבר האמיתי, את האותנטיות.

אחד מאמצעי האקו-טוריזם המזדקרים לעין הרואה דברים על פי עקרונות הכלכלה החופשית, הוא הגבלת מספר התיירים. אולי זה נשמע נורא בעולמנו הליברלי, אך בשנים האחרונות מבינים יותר ויותר כי השארת העניין ל'כוחות השוק' עלולה להביא לשחיקה מהירה מאוד של המשאב התיירותי.

כאשר מזכירים שכדי להבטיח השפעה מזערית על הסביבה הייחודית ובתי הגידול הרגישים באיי הגלפגוס, הוגבל מספר הספינות המורשות לשוט באזור, וכך גם הביקור באיים עצמם, זה דווקא נשמע הגיוני. לא פחות חשוב לשמר המשאבים התיירותיים התרבותיים (ע"ע שבטים). חברה שזכתה לצונאמי של תיירים ונהרסת, נותרת ללא המבנה החברתי, ללא המורשת התרבותית וגם ללא ההכנסה מתיירות.

לא רק מספר התיירים אלא גם אופן הביקור מקיים את המשאב התיירותי לטווח הארוך.
ככל שזה נשמע מוזר, אחד הדברים המזיקים שמביאים התיירים, הוא (לא, לא ג'ינסים ודרישה לקוקה קולה) כסף. גל תיירים בלתי מרוסן משפיע על הטבע והסביבה הפיזית, אך גם על המרקם התרבותי והחברתי במקום. פינת עולם בה ניתן לראות את שתי הגישות היא קו הגבול בין לאוס לתאילנד. נדמה שאין ישראלי שלא שמע על תחושת הקרקס הנלווית לביקור בשבטי ההרים בצפון תאילנד, שכמו שאומרים, הפכה תיירותית מדי. לאוס, שהייתה סגורה למבקרים עשרות שנים, נפתחת אט אט, ונדמה כי לא רק בגלל היעדר תשתיות. בפרויקט התיירות האקולוגית בנאם-הא, למשל, לא זו בלבד שיש פיקוח על מספר המטיילים המורשים להיכנס לאזור, גם להם מוסברים הכללים המיוחדים. החשש הוא לא רק ממקדונליזציה של התרבות המקומית. לתייר האירופי ממש לא משנה אם הוא משלם 5,000 או 20,000 קיפ עבור לינה בביתה של משפחה. העובדה שהוא יכול לשלם בקלות שכר שבועי עבור ארוחה עלולה לנפץ לרסיסים את כל המבנה הכלכלי-חברתי. לכן, עיקר הסכום שיוצא מכיסי המבקרים מופנה לקהילה, במיוחד לפיתוח שירותי חינוך רווחה ובריאות, בעוד הסכומים עבור לינה, הדרכה וארוחות נותרים סבירים במושגי המקום.

אי אפשר להימלט מן המחשבה שיש בתיירות האקולוגית פטרונות, משהו כמו: "בואו ותישארו פרימיטיביים, על מנת שנוכל לבוא לראות כמה אתם מעניינים". מצד שני, יש לא פחות פטרונות בלבוא ולדרוס בכוח הדולר כל מה שקיים, להביא "פיתוח" לקצות עולם, ולהשליט שם את העולם שלנו, 'המתקדם', את תרבות הצריכה, את הטכנולוגיות החביבות עלינו כל כך, את הכרס, האוברדרפט, זיהום האוויר. מותר לנו להעלות בדעתנו שאולי אנחנו לא תרבות-על מושלמת.

מטרידה המחשבה על כך שאנחנו תורמים כתיירים להרס יעדי התיירות. מטרידה לא פחות העובדה שעם כל האופנתיות של האקו, העניין עדיין בחיתוליו, ואיש מאיתנו לא ישמע עליו מסוכן הנסיעות שלו. הנחמה היחידה היא האינטרנט. שם, מי שטורח לחפש, מוצא.

אקוטוריזם ברשת

מעבר למידע הרב אודות אקוטוריזם, יש לא מעט אתרים שמאפשרים חיפוש של מסלולים ויעדים כאלה. החל באתרים מסחריים דוגמת www.responsibletravel.com, אולי האתר המוביל בתחום, או מדריך אקו-טור. אתרים אחרים המאפשרים חיפוש פרויקטים של תיירות אקולוגית בעולם ובעיקר של אקולודג'ים שייכים לכל מיני ארגוני תיירות אקולוגיים, דוגמת 'שימור בינלאומי' והחברה הבינלאומית לתיירות אקולוגית הנ"ל. מגזינים בתחום התיירות האקולוגית, דוגמת פלנטה.קום או אקו-קלאב. מציעים גם הם מאגר שכזה. בנוסף קיימות אגודות מקומיות של תיירות אקולוגית. זו האוסטרלית, למשל, מתהדרת בנוסף לרשימת החברים במתן חותמת 'כשרות' של תיירות אקולוגית, נושא שנוי במחלוקת. יש הטוענים שהתיירות האקולוגית לא באה לחלק אישורים לעולם התיירות אלא לשנות אותו ואת תפיסות היסוד שלו.

המערך התיירותי מורכב מהרבה בעלי עניין, מסבירה וימר, יש סביבה פיזית המיוצגת על ידי גופים שמנהלים את הסביבה הטבעית התרבותית והחברתית. וישנם המשתמשים בסביבה. התיירנים משתמשים בה לצורך כלכלי, והתיירים – גם המקומיים שבהם – משתמשים בה לצורך תרבותי. התיירות האקולוגית נבחנת באיך התיירן, התייר, הרשות, והגוף המנהל את הסביבה מתנהגים. זה קשור בהכל וגם בסביבה הרחבה יותר. וימר נותנת כדוגמה את מכתש רמון. התיירות מושפעת גם מהאופן שבו מתנהגות חברת חשמל, או מע"צ. אנשי מצפה רמון יכולים לנסות ולפתח תיירות אקולוגית עד סוף המילניום, אבל אם חברות התשתית פוגעות בנוף, וחברות החציבה מורשות להמשיך לחצוב שם, זה לא יעזור להם. "העניין הוא תרבותי, והשאיפה הוא לתת את הדגש על עיצוב תרבות".

בינתיים, תרבות המערב אינה התרבות הכי מקיימת. התיירות, שיש הרואים בה את הגדולה שבתעשיות (בזכות שיעור תרומתה לתמ"ג ), גם היא אינה בת קיימא. עם זאת וימר רואה גם אור בחושך הגדול, מזכירה לעצמה כי גם אם הוגדרה כמושג רק במחצית השנייה של המאה העשרים, הקיימות כאן עוד מימי חוני המעגל, שמצא את העולם בחרובים וכשם שנטעו אבותיו לו, נטע אף הוא לבניו. "יש נכונות לשינוי והוא יקרה", אומרת וימר, "השאלה היא רק באיזה קצב".