"העתיד של הילדים שלי תלוי בתיירים שיבואו לכאן לראות את הגורילות", אמר בכוונה גדולה מילטון, הגשש המקומי שפילס לנו נתיב במעלה יער הגשם העבות של רכס הרי וירונגה (Virunga). צעדנו לפגישה מרתקת, ייחודית ונדירה עם גורילות ההרים, הנמצאות בסכנת הכחדה חמורה (Critically Endangered; עוד על מדרג סכנת ההכחדה ראו מסע אחר גיליון 191). הפארק הלאומי בווינדי (Bwindi Impenetrable National Park) הוקם ב–1993, בדרום מערב אוגנדה, באזור הגבול עם רואנדה ועם הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. הפארק הוא דוגמה מצוינת לפרויקט שימור בעל חשיבות עליונה, המשמש מוקד משיכה לתיירות אקולוגית. אך גם היום המשימה אינה קלה, ועדיין שומעים על מקרים של התעללות בגורילות בידי חיילים מצבא קונגו ולוחמי מיליציות חמושות. בחודש יולי השנה נורו למוות ארבע גורילות בוגרות, ככל הנראה בידי לוחמי מיליציות. מילטון עצמו התפרנס מציד חיות בר עד שהצטרף לצוות הפארק הלאומי, העובד בשיתוף פעולה עם "תוכנית השימור הבינלאומית של הגורילות" (IGCP). בני משפחתו של מילטון, חבריו ורבים מאנשי כפרו מתפרנסים היום, מי במישרין ומי בעקיפין, מהתיירים שבאים לפגוש את קופי האדם הגדולים בעולם במקום מחייתם הטבעי.
עתיד ילדיו של מילטון אכן תלוי בתיירות, וקל להבין כמה חשובה אוכלוסיית הגורילות לתיירות זו, שהיקף הכנסותיה מוערך בשלושה מיליון דולר בשנה. כשמוסיפים לסכום הזה את הכנסות בתי המלון, המסעדות, שירותי התחבורה ושירותי תיירות נוספים, מתברר ש"תיירות הגורילות" מכניסה כעשרים מיליון דולר בשנה, ואת הסכום הזה חולקות ביניהן אוגנדה, רואנדה והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. הצמיחה הניכרת במספר התיירים והפיתוח הנלווה אליה מתנגשים, לכאורה, במטרה המרכזית – מזעור הנזק הסביבתי. עם זאת, המאזן הסופי מצביע בבירור לטובת קיום הפעילות התיירותית, שכן בלעדיה לא יימצאו המשאבים לשיקום ולשימור היער, למחקר ולמעקב אחר הגורילות, ולקידום הקהילה המקומית. הניסיון למזער את ההשפעה על הסביבה בא לידי ביטוי בהגבלה חמורה על מספר התיירים המורשים לצפות בגורילות מדי יום (רק שישה לכל קבוצת גורילות), בהגבלה על מספר קבוצות הגורילות שבהן יכולים המבקרים לצפות (רק שתיים מתוך 26 הקבוצות המוכרות לחוקרים), וכן בהקפדה על בריאות המבקרים (מבקר שלקה בהצטננות, למשל, לא יוכל לצפות בגורילות). פתאום כולם רוצים להיחשב ירוקים אם כן, בידי מי הסמכות לקבוע את אמות המידה לקבלת "תו ירוק"? מי מחליט אם בית מלון, או כל מיזם תיירותי אחר, עומד בקריטריונים הנדרשים? האם המלון שבו לנתם לאחרונה, המבקש שיתוף פעולה מאורחיו בצמצום כמות הכביסה כדי לחסוך במים ובחומרי ניקוי כימיים – מתחשב בסביבה? או שמא לא די בזה? ואם הוא מפריד את הפסולת או ממחזר פסולת אורגנית? ומה באשר להחלפת הנורות לנורות חסכוניות? ושימוש באנרגיה סולרית? איך נדע אם אנו נותנים יד למיזם שיש בו התחייבות אמיתית לשימור הסביבה, או סתם מפרנסים מישהו בעל יכולת שיווקית טובה? האם בהצהרה שמקום מסוים הוא "ירוק" יש משום הבטחה שהוא אינו גורם נזק סביבתי? את המונח "תיירות אקולוגית" טבע הקטור סֵבּלוס לסקוריין, אדריכל, פעיל סביבה ויועץ תיירות מקסיקני, רק בשנת 1983. עד היום אין הגדרה כלל עולמית מוסכמת למונח הזה, ואפשר למצוא לו הגדרות רבות ושונות. המקובלת בהן היא ההגדרה משנת 1990 של האגודה הבינלאומית לתיירות אקולוגית (TIES): "תיירות אחראית באזורים טבעיים, השומרת על הסביבה ומשפרת את רווחת התושבים המקומיים". לארגון תיירות אקולוגית אוסטרליה (Ecotourism Australia), שנחשב המוביל העולמי בתחום הזה, יש הגדרה משלו: "תיירות בת קיימא המתמקדת בחוויית מפגש עם אזורים טבעיים באופן המטפח הבנה, הערכה ושימור של סביבה ותרבות".
העובדה שאין הגדרה אחת מוסכמת למונח תיירות אקולוגית נובעת, ככל הנראה, מריבוי בעלי העניין וההיבטים המעורבים בתחום, וגם מהקושי להבהיר ולהבין את המושג "פיתוח בר קיימא", שהוא אחד ממושגי המפתח של התיירות האקולוגית. במקום להרוס את היער, להגן עליו על פי ארגון התיירות הבינלאומי, תיירות אקולוגית תופסת כעשרים אחוזים מנפח התיירות הבינלאומית, והיא גדלה בקצב של 30 אחוזים בשנה. אם לדבר במספרים: מתוך 800 מיליון תיירים בעולם, כ–160 מיליון משתתפים בפעילות המוגדרת אקולוגית. גם אם רק במעט מהמקרים מדובר במיזמים שבפעילותם יש התחייבות אמיתית לסביבה, הרי שעם נתונים כאלה אין להתווכח – כולם רוצים לקפוץ על העגלה הדוהרת של התיירות האקולוגית, ולנגוס נתח גדול ככל האפשר מהלהיט העכשווי. ג'ון שורס, מומחה למדיניות, כלכלה וניהול משאבי טבע, ניסח שיטת דירוג לתיירות אקולוגית. באופן טבעי לא כל מיזם תיירותי יכול לעמוד ברמה הגבוהה ביותר, ודאי לא מיד עם הקמתו, והדירוג הזה יכול לספק קנה מידה להערכת מיזמים תיירותיים ולשמש כלי עזר גם ללקוחותיהם, התיירים, וגם לממשל המעוניין לעודד גופים ירוקים. התיירות האקולוגית נוגעת למעשה בשלושה תחומים: חינוך, קהילה וסביבה. אזור החפיפה בין התחומים האלה חייב לספק גם רווחיות עסקית, החיונית לקיום החבילה התיירותית בשלמותה. אם נשוב אל מילטון, הגשש מיערות אוגנדה, נבין היטב את השילוב: הרס יער הגשם והכחדת הגורילות עשוי להביא ממון רב בטווח הקצר (ממכירת זכויות הכריתה לחברות זרות, למשל), אולם לאחר תקופת שפע קצרה, לא ייוותר מאומה, והתושבים יישארו חסרי כל. לעומת זאת, הגנה על היער ועל המגוון הביולוגי שבתוכו עשויה לספק פרנסה למספר רב של תושבים, בתחומי תעסוקה מגוונים, וכל זאת לטווח ארוך. גם ילדיו של מילטון ייהנו ויוכלו להמשיך להתקיים, אם גורילות ההרים ובעלי חיים אחרים שמושכים תיירים לאזור לא ייעלמו. כל זאת מתוך הנחה שהתשתיות שייבנו לצורך התיירות יגרמו נזק סביבתי קטן ככל האפשר.
כך התפתחו בקוסטה ריקה אתרי תיירות שבהם אפשר לצעוד בתוך יער ענן בליווי מדריך, לגלוש באומגה מעל צמרות העצים, ללכת על גשרים מתוחים במעבה היער, להכיר את עולמם המופלא של החרקים, לצאת לסיור לילי ביער הגשם וכיוצא באלה פעילויות. השמורות הפרטיות הן חלופה ראויה לפארקים הלאומיים הקלאסיים, ואפשר למצוא בהן אכסניות קטנות וחדישות, מחויבות לסביבה. "תיירות צבי הים" ממחישה היטב את השילוב בין קהילה, חינוך וסביבה. בעונת ההטלה עולות מאות ואלפי נקבות של צב הים אל חופי הים הקאריבי והאוקיינוס השקט בקוסטה ריקה. תיירים רבים מגיעים לחופים באישון לילה כדי לצפות בתהליך ההטלה. זוהי תיירות אקולוגית במיטבה: תושבי המקום עברו הכשרה וכעת הם מתפרנסים מהדרכת הסיורים הליליים בעקבות צבי הים, התיירים זוכים בחוויה חינוכית מעצימה ומרגשת. הרווחה לקהילה המקומית מתבטאת גם במגוון מקורות תעסוקה שנוצרו בעקבות בואם של התיירים – אכסניות, מסעדות, עבודות תחזוקה ועוד. לולא צבי הים סביר להניח שהמקומות הללו לא היו זוכים לתשומת לב תיירותית כלל. מלבד כל אלה, רשויות המדינה והתושבים הגיעו להסדר המתיר למקומיים לאסוף כמות מוגבלת של ביצי צבים, הנחשבות למעדן מסורתי. הימים שבהם מותר לאסוף את הביצים והכמויות המותרות לאיסוף נקבעו באופן מדויק.
הרבה גורמים נהנים מהרווחיות העסקית: בימי "ההגעה הגדולה" של הצבים כל תושבי האזור עובדים קשה ומכניסים לקופה סכומי כסף גדולים, המהווים לעתים הכנסה שנתית. נהגי המוניות מפיצים את השמועה ומביאים לחופים הרלוונטיים המוני תיירים, האכסניות מלאות עד אפס מקום, סיורים יוצאים במשך כל הלילה, ואנשי הכפר עובדים ללא לאות כדי לנצל את 36 השעות שבהן מותר לאסוף ביצי צבים. כל אלה יוצרים תנועת תיירות אקולוגית אמיתית, על כל מרכיביה. דיסנילנד של התיירות האקולוגית דוגמה למודעוּת הרבה לתחום התיירות האקולוגית ולהשפעתה על כלכלת קוסטה ריקה אפשר למצוא בדבריו של הנשיא לשעבר, חוסה מריה פיגֵרֶס, במסע הבחירות שלו: "קוסטה ריקה צריכה להפסיק להתחרות באתרי הנופש של מקסיקו והקאריביים, ובמקום זה לעודד את התושבים לבנות מלונות קטנים ולחבר את התיירות עם שימור הסביבה". ממשלתו העבירה חוק המחייב כל מלון חדש שנבנה לחתום על "הצהרת השפעה סביבתית". הקידום הבלתי נלאה של תיירות אקולוגית בקוסטה ריקה מתבטא במספרים: בעשורים האחרונים זינק מספר התיירים, והוא עומד היום על כמיליון תיירים וחצי בשנה – במדינה שאוכלוסייתה מונה ארבעה מיליון. הפיתוח המהיר כרוך גם בעומס גדל והולך על הטבע, ולפיכך נדרשת מדיניות מכוונת, כדי למנוע נזקים דווקא מצד אלה המנסים להגן ולשמור על המערכת האקולוגית. לכל שטח יכולת נשיאה מוגבלת, ויש לנקוט משנה זהירות ולקיים הערכות מצב קבועות כדי לקבל החלטות מעשיות לגבי המשך הפעילות התיירותית בשטח מבלי לסכן את הסביבה. תו ירוק כחול–לבן בארץ יש לא מעט אתרים המשווקים עצמם כ"אקולוגיים", אך מיעוט קטן מאוד מהם אכן עומד ולוּ במקצת הקריטריונים המקובלים לקבלת "תג ירוק" שכזה. אלה כמה מהקריטריונים שהוגדרו בקורס: חיסכון במים ומִחזור מים אפורים (מים ששימשו לרחצה ולכביסה, מי עיבוי ממזגנים ועוד), הגברת מעורבות התייר בשמירה על הסביבה, הכשרה אקולוגית לצוות העובדים, הפסקת השימוש בחומרי הדברה, שימוש בחומרי ניקוי ירוקים, כביסה חסכונית, מיון פסולת ומחזורה, שימוש באנרגיה סולרית, בנייה אקולוגית, טיפוח הצמחייה הטבעית באתר וגידול ירקות לשימוש עצמי. כמו כן הוגדרה שיטת צבירת נקודות לעומדים באמות המידה האלה, ואתר שיצבור מאה נקודות יזכה ב"תו ירוק". התיירים (כלומר אנחנו) הם היחידים שבידם לקבוע איך תיראה מפת התיירות העתידית. על פי המגמה המסתמנת, יותר ויותר אנשים מוכנים וגם יכולים לשלם לא מעט כסף בעבור חופשה שיש בה משהו מעבר לטיול שגרתי בחו"ל. זהו הערך המוסף הירוק, שיש בו אתגר, שאפשר לספר עליו בבית ולחברים, שנותן לנו תחושת אחריות, ולא פחות חשוב: שאינו מאלץ אותנו להתפשר על נוחות ולא על איכות. "תו ירוק" (למרות הבעייתיות בהגדרה) הוא היום מושא תשוקתם של רבים ממפעילי התיירות בעולם, שרואים בו מנוף שיווקי מצוין, המגדיל את הביקוש בקרב קהלי יעד איכותיים, ובד בבד מצדיק גביית מחירים גבוהים. הפיכתה של התיירות האקולוגית למגמה בינלאומית מבטיחה כי יש תקווה. תקווה לשימור אתרי טבע ונוף. תקווה להכרה בחשיבותם של אלה, לא רק לרווחת הצופה, אלא בעיקר למען בריאותו של כוכב הלכת ארץ. תקווה שגם ילדינו וילדי ילדיהם יוכלו לחיות פה. |
