תורכיה: בצלם אלוהים רבים

ואז, רגע לפני שנדמה היה שהרחובות עומדים להתרוקן מאדם והעיר הסואנת הזו תשתתק, בקעו מכמה כיוונים קולות המואזינים; סלסול מתמשך, שנישא באוויר הצלול משני עברי הבוספורוס, מהצד האסיאני במזרח והאירופי במערב, מצפון ומדרום; ונחילי אדם זרמו אל המסגדים. ראינו אותם, באותו יום ובימים שלאחר מכן, פוסעים יחפים על שטיח התפילה הענק המרפד את רצפות המסגדים ומקצה שטח לכל מתפלל. ראינו אותם עומדים מתחת לחישוקי מתכת, שבהם נקבעו כוסות זכוכית קטנות, שנועדו במקורן להיות כלי קיבול לפתילות שמן ועכשיו יש בהן נורות חשמל שמאירות אך בקושי את חללי המסגד העצומים. הם מכוונים את אצבעות ידיהם לאוזניהם – תנועה המבטאת התכוונות – ויחד כורעים על הברכיים ומשתטחים לכיוון מזרח.

רומן בלשי בעולם הדתות
למרות הגדרתה של הרפובליקה התורכית כחילונית, בהתאם למשנתו של אבי האומה המודרנית, אתא טורק ניכר כי זוהי ארץ מוסלמית. אם בשל קולות המואזינים, הפולחים בשעות קבועות את הערים והכפרים בפרובינציות; אם בשל המראה הנפוץ של נשים אדוקות, שגלימה שחורה מסתירה את גופן ופניהן, והן נחפזות לדרכן ונעלמות בבתים, כמו אין להן חלק בזירה הציבורית; ואם בשל ריבוי המקומות המוכרים תשמישי קדושה – ליד מסגדים גדולים כמו המסגד הכחול באיסטנבול והמסגד הגדול של העיר בּוּרסָה, ובמקומות קטנים ונידחים ממנה, שם מציעים ספרים המפארים את האיסלאם, ספרי קוראן מעוטרים להפליא בגדלים שונים, מפורמט אלבומי ועד לקוראן קטן כמו ספר תהילים של כיס; וגם צעצועים – בועות פלסטיק שקופות, שכאשר מנערים אותן יורד שלג רך על דגמים של הכעבה או על המלה "אללה", הכתובה בכתב ערבי מסולסל על לוחית המקובעת בחלל הבועה.

אבל תורכיה לא תמיד היתה מוסלמית: זו הזירה שבה התחוללו המאורעות הדרמטיים בהיסטוריה של דתות במערב. שם חלו המעברים בהיסטוריה של האמונות – מן הפגאניזם אל הנצרות, ומן הנצרות אל האיסלאם. דתות אלה החליפו זו את זו ונבנו זו על זו; במלחמות, כמו גם בתהליכים איטיים שבהם פיעפעו זו לתוך זו.

במובנים רבים, תורכיה היא עדיין מקום מפגש לכמה דתות – בעיקר איסלאם, נצרות ופגאניזם. שכבה על שכבה הן מתקיימות בה, וכמו ברומן בלשי, מוזמן המטייל לשלוח אצבע מטופחת ציפורן, ולגרד. תחת השכבה העליונה תופיע שכבה נוספת; אחת, אם לא יותר.

פולחן השמש ופולחן הקיסר
כאן, לחופי מה שנקרא פעם אסיה הקטנה, נכתבו ה"איליאדה" וה"אודיסיאה", האפוסים של תרבות יוון; אביו של הסיודוס, מחבר התיאוגוניה – סיפור בריאת העולם והולדת האלים – נולד אי־שם ליד סמירנה, היא איזמיר של היום, ואפשר שהסיודוס נולד אף הוא בסביבה. הר אוּלוּדֶה, בסביבת העיר בורסה, בירתם הראשונה של העות'מאנים, הוא אחד מן ההרים שנקראו אולימפוס ונחשבו למשכנם של אלי יוון.

כאן, לפי מסורות מסוימות, ציווה האלוהים את אברהם ללכת מארצו וממולדתו חרן – היום, אלטינבסאק (Altinbasak) בדרום־מזרח תורכיה, אל הארץ המובטחת; כאן במזרח, צפונית לימת ואן (Van Golu נקודות מעל O וU־), מזדקר הר אררט. שם, מספרת המסורת היהודית, נעצרה ספינתו של נוח, אשתו וזוגות בעלי החיים – מקור האנושות והחי עלי אדמות. עד היום אורגות נשים כפריות בסביבת ימת ואן שטיחים ועליהם זוגות־זוגות של חיות, זיכרון לאותו סיפור גם בגלגוליו האחרים – האפוס של גילגמש והמיתוס המספר על דיוניסוס, המשתתף במסע על ספינה שעליה מספר רב של בעלי חיים.

כאן, במערב אנטוליה, בחלקה המזרחי של מה שהיתה האימפריה, שמע פאולוס את הקריאה לצאת למסעות מיסיונריים, ובמשך כעשור, בין השנים 47 ל־57 לספירה, ערך מסעות שבהם הפיץ את בשורת הדת החדשה. זו היתה תחילתה של אחת הדרמות הגדולות בתולדות האמונה במערב – המעבר אל הנצרות. התרבות היתה אז הלניסטית, הפולחן פגאני, ולפחות לכאורה, סיכויי ההתקבלות של הנצרות היו לא רעים. דתות פגאניות הן סובלניות באופן יחסי, משום שבניגוד למונותיאיזם אין בהן מושג חד־משמעי של "אמת" ו"מוחלט". יש כבר כך וכך אלים – למה שלא יהיו עוד אחד, שניים ואפילו שלושה?

הפולחן באותם ימים ייחס מרכזיות לאל השמש ומיזג בין אלמנטים מתרבות יוון לבין אלמנטים מהתרבויות הנשלטות – פולחן איזיס המצרי ופולחן של אלים סוריים ופרסיים. אבל פולחן נוסף רווח באותם ימים – פולחן הקיסר, שנחשב לבחיר האלים. והקיסרים לא ששו לוותר על הכוח שהקנה להם תוקף דתי. מכאן שהמערכה היתה כפולה והתנהלה בשני מישורים שנפגשו לא אחת, המישור הדתי והמישור הפוליטי.

מרטירים, גופרית וחריץ גבינה
חדור אמונה בוערת ותחושת שליחות – שליוו אותו מאז פגש בדרכו לדמשק את ישו, ששלח אותו לאסיה הקטנה – נדד פאולוס בין איקוניום, קוניה (Konya) של היום, אנטיוך של פיזידיה אשר ממזרח לאפסוס, היום ילבאץ (Yalvac), והקהילות שאותן כינה יוחנן "שבע הכנסיות של אסיה הקטנה" (כנסייה במובן של קהילה): אפסוס, סמירנה (איזמיר), פרגמום (ברגמה, Bergama), טיאטירה (Thyatira-Akhisar), סארדיס (Sardis), פילדלפיה (Alasehir) ולאודיקיה ((Laodicea – כולן במערב אנטוליה.

לא הרבה השתנה במרוצת המאות, כך נדמה, באיזור הפסטורלי, רחב הידיים, של מערב אנטוליה. אולי רק הכבישים הסלולים שמתפתלים במרחבים הרוויים והפוריים; מרחבים משופעים בצמחייה ים־תיכונית ואירופית, ובאגמים שפניהם חלקות כמראה. בכפרים הקטנים הממוקמים בין ההרים עדיין מעבדים את הקרקע בשיטות לא ממוכנות: אדם, סוס ומחרשה עוברים על צלע ההר, ומן הכיריים המוסקים בגזרי עץ שבבתים עולה ריח בעירה חם. בימי ראשון מתקבצים כולם בכיכר המרכזית – צומת של כמה סמטאות עם קיוסק, שעל אדן חלונו מוצגים כמה כיכרות לחם, צלוחית זיתים שחורים, חריץ גבינה קשה מתוצרת מקומית וכמה ביצים לבנות וטריות.

באיזור הפורה והנינוח הזה ניצבים עדיין שרידי תיאטראות, מקדשים, ספריות – זכר לתרבות שלא תמיד קיבלה את פאולוס במאור פנים? "שלוש פעמים הוכיתי בשוטים, פעם אחת סוקלתי באבנים, שלוש פעמים נשברה אונייתי וכיום תמים הייתי במצולות ים: במסעות רבים ומָגור מסביב משטף מים, מגור מפני שודדים, מגור מפני בני עמי, מגור מפני גויים, מגור בעיר, מגור במדבר, מגור בים, ומגור מפני אחי שקר", הוא מתאונן מרות ב"איגרת השנייה אל  הקורינתים" 11  25־27.

אם מסיבות של קנאות דתית, אם משום שהנוצרים החדשים סירבו ליטול חלק בפולחן שהאדיר אותם, היו הקיסרים למגיני הפולחן הפגאני ולרודפי הנוצרים. בגלי רדיפות שנערכו בחסות הקיסר נרון, שההיסטוריה אוהבת לזכור כפירומן לא קטן, נספו פאולוס ופטרוס והיו לראשונים שהוכרזו כמרטירים, מקדשי השם. במאה השנייה לספירה הגן הקיסר טריאנוס על הנוצרים בצו רגיעה, שלא תמיד היה אפקטיבי. פוליקארפ (Policarp), מתלמידיו של יוחנן השליח, שפעל אף הוא באנטוליה, הומת בסמירנה באמצע המאה השנייה.

איזמיר של היום היא עיר צפופה ומתועשת, מוקפת פרברים שבתיהם נדחסים מחוף הים האגאי ועד לפסגות ההרים המקיפים את העיר. זוהי עיר נמל עסוקה, שהתנועה האינטנסיבית ממנה ואליה זיהמה את הים ושינתה את צבע המים לחום מתכתי. עם הכניסה לעיר מקפידים מארחינו לסגור את חלונות האוטובוס, לגונן עלינו מפני ריח הגופרית העז שתוקף בכל זאת את נחירינו ואינו מרפה עד שאנו מגיעים לרחובות הקטנים, המרוחקים מעט ממרכז העיר. בתוך חצר מוקפת חומה נחבאת הכנסייה העירונית של איזמיר, הנקראת על שמו של סנט פוליקארפ. בין האיקונות המצוירים על תקרתה נמצאים, בצד סיפורים מן הבשורות, גם דיוקנו של המרטיר העולה בלהבות.

הדרמה הגדולה – מפגאניזם לנצרות
הרדיפות נמשכו בימי הקיסרים מרקוס אאורליוס, דציוס ודיוקלטיאנוס, אבל עלייתו של קונסטנטין לקיסרות במאה הרביעית בישרה על מהפך. קונסטנטין נולד פגאני, המיר דתו לנצרות והפך אותה ללגיטימית באימפריה. אחוז להט דתי קודח, חלם קונסטנטין חלומות התגלות שהאצילו משמעות נוצרית על כל מעשה ממעשיו; בכלל זה נצחונות שניצח למרות נחיתות צבאית והקמת קונסטנטינופול (היום איסטנבול), הראשונה שקמה כעיר נוצרית.

קונסטנטין היה אמנם נוצרי, אבל התקשה לוותר על הפגאניזם, ועמימות זו של זהותו הדתית כנראה הקלה עליו להנחיל את המעבר לנצרות. כמו הקיסרים הפגאנים, גם הוא הקביל עצמו לאל – הפעם לישו – ובתמיכה של אוטוריטה נוצרית, הבישוף אאוזביוס מניקומדיה (היום איזמיט, שממזרח לים מרמרה), ניסח כתב חשוב בשם "תיאולוגיה פוליטית". בו הוא גרס כי האימפריה בעולם הזה היא בבואה של עולם האלוהות, וכי הקיסר נבחר על ידי האל לתפקידים דתיים, וביעור הפגאניזם בראשם.

הפולחן הפגאני הנפוץ באותו זמן היה פולחן אל השמש. המעבר ממנו לנצרות נעשה באמצעות הטמעת אלמנטים פגאניים בנצרות. רקע לכך סיפקו אגדות שסיפרו על ישו הנוהג במרכבתו בשמים, ממש כמו אל השמש. קונסטנטין התיר לשליטי הפרובינציות לכלול בנאומים שנשאו לכבודו את הכינוי Sol Invictus – "שמש בלתי מנוצחת" – שרוח פגאנית עזה מנשבת ממנו. באחד מחלומות ההתגלות המפורסמים שלו הופיע סמל, ששימש לו מאז כקמיע בקרבות שניהל, והופיע גם על המטבעות שיצק. קונסטנטין גרס שזוהי מונוגרמה של ישו, אבל צורתה הזכירה סמל בפולחן זאוס. למעשה, עד היום ניכרת ההשפעה של פולחן אל השמש על הפולחן הנוצרי. הנוצרים מקיימים את טקסיהם בימי ראשון – Sun-Day, יום השמש, ויום ההולדת של ישו, 25 בדצמבר, הוא גם היום שבו נולד אל השמש.

לא מעט בזכות אותם אלמנטים פגאניים מוכרים, הצליחה הנצרות לחלחל אל תושבי האימפריה. אבל התקבלותה לא שינתה דבר אחד – היתה זו עדיין דת צעירה, בתהליך של התהוות וגיבוש. קונסטנטין, שעדיין לא הוטבל, קיווה לצאת לארץ הקודש ולהיטבל בירדן, אבל מהלך בלתי צפוי שיבש את תוכניותיו. זה החל באי־הסכמה, אולי ריב קטן, בין הבישוף אלכסנדר לאיש הדת אַריוס; אי־הסכמה שהיתה לוויכוח שטילטל את האימפריה בשאלת מעמדו של ישו: האם ישו – שנולד, חי, סבל ומת כאדם – יכול להיות בעל מעמד זהה לזה של האב, האל? אריוס טען שלא, אנשי הדת געשו, היררכיות ומוקדי כוח עמדו להשתנות, וקונסטנטין כינס את הוועידה האֶקוּמֶנית (העולמית) הראשונה בארמונו שעל שפת אגם ניקיאה.

220 בישופים מכל קצות האימפריה מיהרו והגיעו לניקיאה, ב־20 במאי שנת 325, לנסח את ה"קרֶדוֹ" ("אני מאמין" בלטינית; עיקרי האמונה) של ניקיאה, שלפיו השילוש הוא מהות אחת שמתבטאת בשלושה אופנים: האב כמעט אינו מתגלה לאנושות, הבן נולד וחי כאדם, ורוח הקודש יוצרת קשר בין האל לאדם, מבטאת את רצון האל ומדברת באמצעות הנביאים. אריוס הוכרז הֶרֶטי, כופר, אבל המהומה לא שככה, והיא עתידה היתה לשוב ולטלטל את העולם הנוצרי.

ארטישוקים, דובדבנים ומסגדים
1673 שנים לאחר מכן, מאי 1998. ניקיאה נקראת איזניק (Iznik), והיא מפורסמת בעיקר בזכות מסורת מפוארת של אריחי קרמיקה. (כתבה מיוחדת בנושא זה תתפרסם באחד הגליונות הבאים של "מסע אחר"). הדרך אליה מתפתלת בין כרמי גפנים – האגדה מספרת כי דיוניסוס עצמו הקים את העיר, והוא שלימד את תושביה את סודות הכנת היין, כרמי זיתים הנטועים על הגבעות, שדות ארטישוקים סגולים, עצי דובדבן ועצי תאנה שצומחים, כמו דקלי קוקוס באיים טרופיים, ממש על שפת אגם המים המתוקים.

דבר לא יעיד בה, בעיירה הקטנה והמנומנמת הזו, על הדרמות שהתחוללו בה בשנת 325 וגם ב־787 – אז כונסה בה ועידה אֶקוּמֶנית נוספת, הפעם בכנסיית אייה סופיה ("החוכמה הקדושה") שבעיר, לדיון במעמד האיקונות בפולחן. ברחובות העיירה הצרים, המטופחים בפשטות, פוסעים תושבים נינוחים של פרובינציה, ונעצרים בבתי הקפה ששולחנותיהם הקטנים שוכנים תחת סככות קיסוס וּורדים מטפסות.

גברים משחקים שש־בש ולוגמים כוס אחר כוס של ראקי, הגירסה המקומית של עראק. כמה מטרים משם ניצבים שרידי החומה העתיקה שהקיפה את העיר, ושרידי האייה סופיה, שנבנתה במאה הרביעית, וכמו כנסיות רבות בתורכיה הפכה גם היא למסגד.

המעברים בין האמונות – מפגאניזם לנצרות ומנצרות לאיסלאם – לא בהכרח גררו שינויים במקומות הפולחן. כנסיות נבנו במקומות שבהם פעלו מקדשים פגאניים, מקדשים פגאניים הוסבו לכנסיות, וכנסיות היו למסגדים. היסודות של כנסיית סנט אירן, שנבנתה על ידי קונסטנטין בקונסטנטינופול, נבנו על מקדש רומי לאלה אפרודיטה. גם כנסיית ג'ורג' הקדוש בגלאטה (היום Karakoy)  נבנתה במקום שבו פעל מקדש אפרודיטה. שני העמודים הירוקים שבכנסיית אייה סופיה באיסטנבול היו במקורם במקדש ארטמיס באפסוס. כנסיית החצר האדומה בברגמה נבנתה כמקדש לאל המצרי סֶרַפּיס (Serapis), שבעצמו נבנה על מקדש זאוס. כיום, אגב, פועל בכנסייה מסגד קטן.

לפעמים היתה ההשפעה של דת זו על האחרת ארכיטקטונית. למקדש הפגאני לא נכנסו, ועל כן נהגו לקשטו מבחוץ. בכנסיות ובמסגדים מתנהל הפולחן בתוך המבנה, ולכן מוקדשת תשומת לב רבה לקישוט הפנים. המסגד הירוק בבורסה הוא דוגמה למיזוג של אופני בנייה מוסלמיים ופגאניים: קירותיו החיצוניים מגולפים, וגם הפנים מעוטר באריחי איזניק, שקירות של מסגדים רבים – בהם מסגדיה המפוארים של איסטנבול, המסגד הכחול, מסגד סולימניה, מסגד רוסטם פאשה ומסגד סוקולו – מחופים בהם.

עם הכיבוש העות'מאני היו כנסיות רבות למסגדים. תהליך הפיכתה של כנסייה למסגד כלל במקרים רבים הוספת מינרט ומחרב (גומחה) בקיר הפונה כלפי מזרח. כך אירע באייה סופיה שבאיסטנבול ובמסגדים רבים שקשה לשער את גלגולם הקודם. למשל, מסגד אורטקיי (Ortakoy), הנמצא בתוך בוסתן נפלא על שפת הבוספורוס באיסטנבול. רק חדי העין יגלו את הצלבים החבויים בין הסורגים שעל חלונותיו הגדולים.

הכותל התורכי בהר בולבול
המעבר מהנצרות לאיסלאם היה גם מעבר למונותיאיזם נוקשה, שבו יש מקום רק לאל אחד המצוי מעבר לכל השגה ואינו מתגלם בדבר; שלא כמו האב הנוצרי, שהתגלם בבן. וכפי שאירע במעבר מהפגאניזם לנצרות – גם זה לא יכול להיעשות בלי להטמיע, תוך שינויים, אלמנטים בולטים של דת קודמת. אחת לפחות. כך, למשל, הכיר האיסלאם בישו, אך שינה את מעמדו לאדם מן השורה, נביא מן הנביאים: "צא וזכור את זאת אשר שימרה את בתוליה וייפח בה מרוחנו, ונשיתה (כך במקור???) ואת בנה אות לאדם. הנה זאת אמונתכם, אמונה אחת, ואני אלוהיכם. עבדוני איפוא", נכתב בקוראן (סורה 21, פסוק 91).
הפסוק הזה מופיע על קירות ביתה של מריה הקדושה באפסוס; מקום שאליו עולים לרגל נוצרים נרגשים, ומוסלמים שעבורם נקבע במקום איקונין שבו זוקף ישו שתי אצבעות – ולא שלוש, כמקובל – לסמן כי טבעו כפול ולא משולש: הוא אדם, ודרכו דיברה רוח הקודש. האצבע השלישית, החסרה, מסמנת את האל.

האגדה מספרת, כי כאשר גסס ישו על הצלב, הוא ביקש מתלמידו האהוב יוחנן לטפל באמו. יוחנן חשש שהשהות בירושלים לא תהיה בטוחה עבור מריה, ועל כן הביא אותה לאפסוס וקבע את משכנה על הר בולבול (Bulbul) הסמוך, שם מתה בשיבה טובה. הבית שבו העבירה הבתולה מריה בנחת את שנותיה האחרונות נמצא במקום פסטורלי להפליא, בין עצים עבותים ופלגי מים.

ב־15 באוגוסט בעוד שנתיים יתקיים פה אירוע חגיגי. "ישו בן אלפיים!" זועק שלט בכניסה למקום. כולם מוזמנים ליום ההולדת. נוצרים, מוסלמים, כל מי שפוקד את המקום הזה, אפילו אלה שמעוררים כעס עצום בשל מנהג פגאני שעודם נוהגים כאן, באקרופוליס של ברגמה וגם באפסוס וסביבתה: קשירת ממחטות על ענפיהם הנמוכים של עצי האלה אגב הבעת משאלה. כמו בכותל, גם כאן מאמינים שזו סגולה; ואם לא יועיל, לא יזיק.

על מנת לבער את המנהג, כרתה הממשלה התורכית לא מזמן את העצים הנמוכים באתר, והציבה שבכות עץ במקום מוצנע יחסית. אם לא לבער לחלוטין את הנגע, לפחות למזער אותו. השבכות נסתמו במהירות, ולרגע נדמה היה כי הקיץ הקץ על המנהג. אבל להמון יש פתרונות משלו, ועכשיו ממלאים אלפי מסטיקים לעוסים את גזעי עצי האורן שעל הר בולבול, כולם צופנים משאלות.

מחול הדרווישים והריקוד החסידי
ההכרה של האיסלאם בישו הקלה על הפיכת כנסיות למסגדים, מפני שהאיסלאם הוצג כהתפתחות שנבעה גם מן הנצרות. אבל בעוד המימד הכפול, אנושי ואלוהי, שמייחסת הנצרות לישו, עשוי היה לקרב בין האלוהות לאנושות (שכן, האל סבל כאחד האדם ומת כאדם), יצר המונותיאיזם של האיסלאם חיץ ברור בין האל לאנושות.

אחת ההשלכות לכך היא האיסור לייצג את הנשגב באמצעים פיגורטיביים, המסגירים גישה שלפיה אפשר לתפוס את האלוהות ולייצגה. כך התפתחו באיסלאם צורות עיטור מופשטות, שביקשו להעביר את הרעיון בדבר חוסר האפשרות לתפוס את האל: קליגרפיה מורכבת ועיטורים מפותלים, שמייצגים את הרעיון שאין לאללה ראשית ולא אחרית. תפיסה זו הולמת גם את המונותיאיזם שביהדות הנורמטיבית, והיא שאיפשרה לבית הכנסת האורתודוקסי "עץ חיים" באיסטנבול לאמץ את צורת העיטור האיסלאמית, המופיעה על הוויטראז'ים המקובעים בתקרתו.

[banner]
לא רק עיטורים פיגורטיביים דחה האיסלאם האורתודוקסי. נדחו, הוחרמו ולעתים נאסרו גם צורות של ביטויי דבקות מיסטית אינדיווידואליסטית באללה, ופולחן שעושה שימוש במוסיקה או בריקוד כדרך להשפיע על התודעה. למשל, זה של מסדר הדרווישים המחוללים, שנוסד בידי ג'לאל א־דין רומי בן המאה ה־13. חברי המסדר מקיימים טקסים, שבמהלכם הם נכנסים לאקסטזה, ורוקדים סביב המורה שלהם ריקוד המסמל, בין השאר, את מהלך הכוכבים והמזלות סביב השמש.

ראינו אותם בשעת ערב, מחוללים במגדל גלאטה באיסטנבול. הם נכנסים עטויי גלימות שחורות, צעדם איטי, הבעתם מרוכזת, ומבטם מקובע בנקודה עלומה בחלל. כולם גברים צעירים, בראשית שנות העשרים לחייהם, אם אינם ילדים של ממש. הם מתיישבים על שטיחים מפרוות כבש בקצה החדר. נכנס המורה, דרוויש גבה קומה ומזוקן, ומתיישב על שטיח משלו. ואז זה מתחיל. מן היציע שלמעלה נשמעת מוסיקה רפטטיבית המלוּוה בשירה בקול גברי נמוך. האות ניתן, והם קמים, פושטים באחת את גלימותיהם השחורות, ונשארים בשמלות ובלסוטות לבנות. אחד אחד הם ניגשים לדרוויש הנושק אותם, ומתחילים בתנועה הסיבובית. הם חגים סביב עצמם וסביב החדר, ידיהם נישאות מעלה ואחר כך מתייצבות לצידי גופם – שמאלם פתוחה כלפי מעלה, לקבל מן השפע הקוסמי, וימינם כלפי מטה, משיבה את השפע לאדמה. הם מרחפים בקלילות, רפויים לחלוטין, כאילו משהו אחר מניע אותם ולא גופם שלהם.

בתורכיה סובבות דתות זו את זו ככוכבי לכת. האם ייפלא שגם טקס אזוטרי זה משתקף בדת אחרת? יש האומרים שאת הריקוד הזה למדו הבעל שם טוב ושבתאי צבי, והוא הבסיס לריקוד החסידי. ואילו קוניה, העיר שבה חי ומת ג'לאל א־דין רומי, המתפקדת כמרכז סוּפי חשוב, היא גם איקוניום – אחת הקהילות שאליה חזרו שליחיו של ישו שוב ושוב, בתחילת האלף הראשון, לבשר את הדת החדשה.

——–

תודה ללשכת התיירות התורכית על הסיוע בהפקת הכתבה