תאילנד: סודותיה הגלויים

מאז אמצע שנות השמונים עוברת תאילנד תהליך של גידול כלכלי מואץ, ויחד עם הצמיחה הכלכלית חלה גם עלייה גדולה בהיקף התיירות הנכנסת לתאילנד. כבר ב-1987 הכריזו התאים על "שנת התיירות", ומכרו עצמם בהצלחה כארץ של חיוכים, שמש, ים ואקזוטיקה. מסע המכירות הזה הצליח כל כך, שהתיירות היא כיום אחד מענפי הכלכלה העיקריים, ולפי נתוני משרד התיירות התאילנדי זהו גם הענף שמכניס למדינה הכי הרבה מטבע חוץ.

הארץ של הכל
מהו הסוד של תאילנד? מה מושך לשם כל כך הרבה תיירים? אולי העובדה שאפשר למצוא שם הכל, בערבוביה. אחרי שחווים קצת אקזוטיקה, אפשר לאכול צהריים במקדונלד'ס, ואם לא רוצים לפגוש בסמל התרבות האמריקאית יש מספיק מקומות בממלכה שבהם לא שמעו כלל על המוסד הזה. אם רוצים ללמוד על בודהיזם ולהבין את טיבו החולף של העולם, זהו המקום, אם לא, אפשר להסתפק בתמונות יפהפיות של המקדשים המקסימים והנזירים בגלימותיהם הכתומות. אפשר ללון בה בבתי הארחה יפים ונקיים עם רצפות עץ בדולרים בודדים או, לחלופין, במלונות מפוארים שכל לילה בהם עולה מאות דולר. אם סוטים קצת מהמסלול התיירותי פוגשים תאים שופעי חום ונדיבות, אך אם רוצים חופשה שכולה רק תיירים נוספים אפשר לטוס לפוקט. אפשר לרכוש בתאילנד מוצרי צריכה במרכזי קניות חדישים ויפהפיים, אך השווקים הישנים – בהם אפשר לקנות הכל, משרוך נעל ועד נחשים וצפרדעים, כולל אוכל מוכן זול ונפלא, הכי טוב באסיה – לא נעלמו. מה שמושך היא בעיקר העובדה שלכל אחד יש את תאילנד שלו.

שכר לימוד
באוניברסיטת צ'אנג מאי פגשתי את קאלאוואדי טריקרוטפאנט, סטודנטית הלומדת שנה שנייה במחלקה למינהל עסקים. יש לה תואר ראשון באנגלית, ולדבריה הבינה שכדי להתקדם בחיים, "עדיף משהו יותר מעשי". "בשנה שעברה", אמרה לי, "ביקשו אלף מועמדים להתקבל למנהל עסקים, החוג המבוקש ביותר באוניברסיטה. מתוכם התקבלו ארבעים".

בתקופה בה ההשכלה הגבוהה הופכת יותר ויותר לתנאי להתקדמות חברתית כלכלית נעשית המערכת כולה יותר תחרותית. הורים שאפתנים בבנגקוק שולחים את ילדיהם לכיתות מיוחדות כבר מגיל רך, כדי שיוכלו להתקבל לבתי הספר הטובים ביותר ומשם לאוניברסיטאות הטובות ביותר. בשכונות העוני ובאזורים הכפריים, יש, לעומת זאת, הרבה ילדים שלא למדו יותר משש שנות לימוד, הנדרשות על-פי חוק. הוריהם אינם יכולים להרשות לעצמם לשלם את שכר הלימוד, ומעדיפים שיעזרו בפרנסת המשפחה.

העיתון "בנגקוק פוסט" חישב שתלמיד תיכון מוציא על שכר לימוד, ספרים, מחברות ונסיעות כ-5,800 בהט בשנה. אבל בכפרים יש משפחות שהכנסתן השנתית היא רק 20,000-10,000 בהט. בינתיים, במקום לבלות על ספסל הלימודים, עובדות ילדות רבות בנות 12 ו-13 בזנות. העוני הקשה דוחף משפחות רבות להרוויח כסף באמצעות מכירת הילדות לבתי זונות. "יבול ירוק", קוראים לזה בתאילנד. ההערכה היא שבתאילנד יש כיום עשרות אלפי ילדים העוסקים בזנות.

במירוץ התיעוש והפיתוח הכלכלי נשארו האיכרים מאחור. למרות ש-60% מהאוכלוסייה במדינה מתגוררת בכפרים, מהווה התוצרת החקלאית רק כ-12% מהתוצר הלאומי הגולמי. הדבר ניכר בעיקר בצפון-מזרח המדינה, באיזור שנקרא איסאן (ISAN). בניגוד לתדמית הירוקה והפורייה של תאילנד, האזור הזה צחיח וסובל מבצורות תכופות. המחסור בעבודה בכפרים מאלץ כל שנה מאות אלפי אנשים לעזוב את ביתם ולחפש עבודה בערים. הם עוברים בעיקר לבנגקוק, אבל לעיתים גם למקומות מחוץ לגבולות המדינה. התופעה הזו בולטת במיוחד בעונה היבשה, כשהעבודה בשדות מסתיימת, וכל מי שיכול יוצא לחפש עבודה. בכפרים נותרים אז רק הקשישים והילדים. הממשלה מנסה לעודד חברות להשקיע ולבנות מפעלים באזורים הכפריים, אך ההצלחה, בינתיים, מועטה.

חלק מהכפריים המגיעים לבנגקוק כדי למצוא עבודה נשארים שם. הם מתגוררים בשכונות עוני, בתנאים לא תנאים, ומגדילים את העומס על התשתית המתפוררת ממילא של העיר. ההגירה הזו היא סימפטום לבעיה חברתית כלכלית, שהממשלה איננה מצליחה להתגבר עליה – הפער ההולך וגדל בין עשירי העיר לעניי הכפר. לפי נתוני הבנק המרכזי במדינה, ההכנסה הממוצעת באיסאן היא כשליש מההכנסה הממוצעת בבנגקוק.

מלך נערץ
בעוד הפערים הכלכליים מפלגים את תושבי תאילנד, האהבה למלך פומיפון אדוניאדט, הנקרא ראמה התשיעי, מאחדת אותם. דיוקן פניו הרציניים ניבט בכל מקום במדינה. לרוב הוא לבוש מדים, ולפעמים הוא חמוש במצלמה. כל ספרי ההדרכה מזהירים את התייר מפני גילויים של זלזול או בדיחות דעת כלפי המלך או בני משפחתו, וטוענים שהדבר עלול לפגוע קשות ברגשות התאים המעריצים את מלכם. מי שמעז לדבר בגנות המשפחה המלכותית או להשמיע גידוף ליד אחד מחבריה, מסתכן בישיבה בכלא.

ערב אחד הגיע המלך לאכול ארוחת ערב בבית המלון בו התגוררתי בצ'אנג מאי. הפמליה המלכותית, שכללה את המלך, המלכה, בתם הנסיכה סירידהורן וחבורת ידידים קטנה, סך הכל כ-50 אנשים, הגיעה למלון בסביבות השעה שמונה. שעתיים קודם כבר מלאה החצר אנשי ביטחון וחיילים ושטיח אדום נפרש בכניסה. הכל היה שקט ונינוח מאוד. אנשי הביטחון לא ניסו להרחיק אף אחד מהאורחים הסקרנים, שהתגודדו באכסדרה כדי לראות את האורחים רמי המעלה.

אחרי הארוחה נסעו המלך והנסיכה לשדה התעופה, ואילו המלכה, שהתכוונה להישאר עוד כמה ימים בצפון, ישבה עוד כחצי שעה כאחד האדם בלובי, והתלוצצה עם חבריה. לבסוף נבלעה גם היא במכונית רולס רויס צהבהבה, ונסעה לארמון הקיץ שלה.

המלך ואני
פומיפון אדוניאדט הוא המלך התשיעי בשושלת צ'אקרי שראשיתה ב-1782. מלכי השולשלת, המכונים "ראמה" על שם גיבור האפוס ההינדי ראמאיאנה, הפכו את בנגקוק לבירה. שני מלכים גדולים ומפורסמים היו בשושלת: המלך מונגקוט, ראמה הרביעי, ששלט מ-1851 עד 1868, ובנו צ'ולהלונגהורן. מונגקוט נודע כאדם חכם, סקרן ובעל תעוזה. הוא החל את חייו כנזיר, ובילה במנזר 27 שנים. בתקופה זו למד לטינית ממיסיונר צרפתי ואנגלית ממסיונר אמריקאי, גילה עניין במדע וניהל התכתבויות באנגלית עם מלומדים במערב. הוא הטיף לרפורמות דתיות שמטרתן היתה להזרים בדת חיים חדשים, קרא להפסקת קיומם המכני של הטקסים, ויזם תרגום של כתבי קודש רבים לתאית.

הפתיחות למערב אפיינה גם את שלטונו כשעלה לכס המלוכה. מהנדסים אירופאים הוזמנו לבנות גשרים, כבישים, תעלות ומערכת טלגרף. הוא איפשר לספינות של מדינות אירופיות לעגון בנמלי המדינה ולסחור בשווקיה, ובכך עזר להציל את תאילנד מגורלן של ווייטנאם, לאוס, קמבודיה ובורמה, שהפכו באותה תקופה לקולוניות צרפתיות ואנגליות.

מונגקוט, שחשף את נשותיו לתרבות המערבית, החליט שעליהן ללמוד אנגלית, והזמין לשם כך לחצר את נשיהם של מסיונרים אמריקאים. ילדיו חונכו בידי אומנת אנגליה בשם אנה ליאונאוואנס, שהגיעה לתאילנד (סיאם דאז) ב-1862. לאחר מכן כתבה האומנת את זכרונותיה מאותה תקופה בספר "אומנת אנגליה בחצר סיאם". עשרות שנים אחר-כך עובד הספר למחזמר ולסרט מוסיקלי בשם "המלך ואני", והנציח את מונגקוט בתודעה המערבית בדמותו המקסימה ושובת הלב של יול ברינר, שחיבתו לתרבות האמריקאית היתה אפילו עזה יותר, קרא לבנו בכורו ג'ורג' וושינגטון.

בנו של מונגקוט, צ'ולהלונגהורן, הוא עד היום המלך הנערץ ביותר בתאילנד. במהלך 42 שנות מלכותו עשתה המדינה עוד כמה צעדים בדרך להפיכתה למדינה מודרנית. הוא ביטל בהדרגה את העבדות וקבע בחוק את יום ראשון כיום שבתון. הוא הקים מערכת חינוך ממשלתית, ושלח מאות סטודנטים להשתלם באירופה וביפאן. בימיו נבנתה מערכת רכבות ונוסדה מערכת משפט מודרנית.

אפשר למצוא ביטויים רבים להערצת התאים אליו. מוסדות ברחבי הממלכה נושאים את שמו (ביניהם האוניברסיטה החשובה ביותר בתאילנד – אוניברסיטת צ'ולהלונגהורן), ודמותו הפכה למושא לסגידה דתית. לפסלו, הניצב בכיכר מרכזית בבנגקוק, מגיעים אלפי בני אדם כדי להעניק לו פרחים, מטעמים שונים, סיגריות וויסקי. דיוקנו תלוי בבתים רבים, מוטבע על צלחות, אגרטלים ותליונים המשמשים כקמיעות. המלך הנוכחי, ראמה התשיעי, הוא נצר מכובד למשפחה המפוארת הזו. הוא חונך במערב והוכתר כמלך בהיותו בן 19. הוא מעורב אישית בפרוייקטים שונים בנושאי חינוך, ייעור והדרכה חקלאית לאיכרים.

נהר הרוק (ROK), המהווה בנקודה זו את הגבול בין בורמה לתאילנד, נשפך במשולש הזהב לנהר המקונג, שבעברו השני נמצאת לאוס. הנוף המרהיב הזה, בתוספת להילה המסתורית שאופפת את האיזור, הפכו את המקום לאתר תיירות מבוקש. יש כאן מלון, שמרפסותיו מזמינות לשבת ולספוג את היופי והשלווה שסביב, בית הארחה ושורה של דוכנים שמסתירים את הנהר, בהם מוכרים חולצות עליהן כתוב "משולש הזהב", שטיחי קיר בורמזיים, פסלי בודהא מעץ ומפלסטיק ועבודות ריקמה.

למרגלות גבעה אחת הקימו גם מוזיאון קטן, החולק כבוד למוצר מספר אחד של האיזור. במוזיאון האופיום אפשר ללמוד על ההיסטוריה של האיזור ועל דרכי הגידול של הפרג. אפשר גם לראות אוסף יפה של משקלות ומקטרות אופיום ופסל מבעית למדי, המדגים כיצד נראה אדם לאחר כמה שנות שימוש. צחוק הגורל הוא שמדינות המערב משקיעות היום מיליונים, בניסיון לחסל ענף שאת פיתוחו עודדו בעבר. הבריטים עודדו את סחר האופיום בסין, והסינים הפיצו את ההרגל בסביבה. היתה זו ממשלת צרפת ששלטה על עסקי האופיום בווייטנאם, והאמריקאים תרמו את חלקם לעסקים מפוקפקים אלה במהלך מלחמת וייטנאם.

קצת הלאה משם, אחרי העיקול בכביש, מסתתר כפר קטן: דרכי עפר לא סלולות, בתי עץ על כלונסאות, תרנגולות, ברווזים ואפרוחים מתרוצצים בכל מקום. אנשים מהלכים בעצלתיים והילדים, המסתובבים בכל מקום, נראים מטופחים. בכל מקום צומחים עצי קוקוס ובננה ושיחים קטנים של פלפלים חריפים. ילדים ומבוגרים נוהגים באופניים ובטוסטוסים, ובין בתי הכלונסאות אפשר לראות לעיתים בית חדש ומפואר יותר, שמעיד על כך שבעליו הצליח בעסקים. בחנויות המכולת הקטנות תלויים בשקיות ניילון, על חוטים המשתלשלים מהתקרה, חטיפים מקומיים.

כמו ברוב הכפרים, המבנה הגדול ביותר הוא המקדש הבודהיסטי. כשעברתי לידו שמעתי את הנזירים משננים את התפילות בצליל מונוטוני ונעים שבין דיבור לשירה. בתוך המקדש ישבו כעשרה נזירים וכמה מתלמדים, נערים צעירים, חלקם ממש ילדים. הנזירים ישבו בשורה הראשונה, אוחזים בידיהם ספרים, וראיתי רק את גבם הזקוף. הנערים היו פחות מרוכזים, במיוחד אחד מהם שזז בחוסר סבלנות ועיניו שוטטו סביב. הוא הסתובב אחורה בחשש ופניו הסגירו שנבהל מאוד מהאשה הזרה העומדת שם ומתבוננת בו.

למרות מרכזיות הבודהיזם בחיי התאים, אין לדת זו מעמד בלעדי. לפתרון בעיות יומיומיות נעזרים המאמינים גם ברוחות השוכנות בעצים, בנהרות, בשדות ובבתים. הרוחות עשויות להיות טובות, אבל גם רעות ולכן מפייסים אותן בטקסים מיוחדים, מביאים להן מתנות ובונים להן בתים קטנים ויפים שמציבים ליד הבית. גם לכפר הזה היתה את הרוח המגינה שלו והיה לה בית קטן, מרוחק קצת מהמקדש. בודהא ונזיריו חיים עם הרוחות בשלום. אפילו הנזירים יודעים שיש להקפיד ולשמור על כבודן.

בוקר אחד, למשל, נכנסתי למקדש לא גדול בצ'אנג מאי. על מחצלת, בצד האולם, ישבו חמש נשים ולפניהן פזורות צלחות קטנות עם מזון: דג, עוף, ירקות, אורז ופירות. כשראו אותי הזמינו אותי להצטרף לארוחה, והסבירו לי באנגלית רצוצה שאב המנזר, נזיר מכובד, מת לפני כמה ימים, והארוחה נערכת לכבודו. בגלל שהתאית שלי לא היתה טובה יותר מהאנגלית שלהם, הסתיימה שיחתנו בהסבר זה, אך הן לא הפסיקו לחייך אלי ולדחוק בי לאכול.

לפני שיצאתי מהמקדש ביקשתי לצלם אותן. ידעתי שבגלל האפלולית ששרתה באולם, אין סיכוי רב שהתמונה תצליח. רציתי שהתמונה תתפוס לפחות את החום ושמחת החיים ששפעו מהן, אבל הן התמתחו וישבו זקופות במקומן רציניות וחמורות סבר, כמו תלמידות בתמונת מחזור של בית ספר.

כמעט כל תייר שמגיע לתאילנד מבקר בשוק הצף שמחוץ לבנגקוק. פעם היה זה שוק סואן ואמיתי, היום זוהי הצגה תיירותית. התיירים צופים מתוך איזור מגודר בסירות הקטנות, העמוסות בפירות ובפרחים, ומצלמים תמונות למזכרת. אחר כך הם פונים והולכים לרכוש את מה שבאמת מעניין אותם: בגדים זולים, תכשיטים מכסף ומאבן ירקן וכובעי קש.

לא צריך לצאת מבנגקוק כדי לראות את הפעילות האמיתית על המים. הנהר משמש עדיין כעורק תחבורה מרכזי בעיר. נכון שחלקו של הצ'או פראיה החוצה את בנגקוק אינו נראה נקי, אבל הדרך הנעימה ביותר לחצות את העיר הסואנת והעמוסה הזאת היא באמצעות סירה-אוטובוס. כך חוסכים את פקקי התנועה ורעש המכוניות, ומתרחקים ממקורות הזיהום.

בגדה המערבית של הנהר יש איזור מגורים גדול הבנוי על התעלות. כאן אפשר לשכור סירה קטנה, מהסירות הארוכות החינניות עם האף הגבוה, להסתובב בתעלות, ולהשקיף על בתי העץ הישנים והיפים של תאילנד הבנויים על כלונסאות. ליד חלק מהבתים קשורות סירות, ילדים משחקים ומתרחצים במים ונשים מכבסות על המרפסות. השכשוך במים אלה לא נראה אומנם מהדברים הבריאים ביותר, אבל לגימה של אוויר מפויח במרכז העיר מסוכנת לא פחות.

בתוך אחת התעלות הללו מצאנו מסעדה נפלאה: קרשים שחוברו יחד לרפסודה, ועליהם ישבו כמה עשרות אנשים על מחצלות. נשים וגברים, שישבו על הרפסודה ועל הסירות שסביבה, בישלו לעיני הסועדים סרטנים, צדפות, בשר צלוי ואורז. הסועדים היו על טהרת התאים וכנראה נמנו על דיירי השכונה. האוכל היה זול ונפלא. ברקע, מעל לגגות, אפשר היה לראות את מבני הבטון והזכוכית שנראו כתפאורה של סרט אחר.
באנוכיות של תיירת התפללתי שהמקום הזה לא ישתנה אף פעם. אבל מי יודע מה רוצים האנשים המתגוררים בו. מה שלנו נראה כמקום אקזוטי בשבילם אולי הוא סימן לפיגור וקיפוח. ייתכן שהם חולמים דווקא על דירה מרווחת בקומה ה-17 של גורד שחקים, במרכז העיר עם מכונית בחנייה המקורה וענן פיח סביב.