"שום דבר בתאילנד איננו כפי שהוא נראה", אומר פרופ' אֵריק כהן, חוקר החברה התאית ותרבותה, שאף העביר את מוקד חייו לתאילנד. במדינה מכוננת באופן רשמי דמוקרטיה, אבל היא מעורבת ביסודות רודניים חזקים; מוסד הנזירות זוכה להערכה גבוהה, אבל השחיתות חלחלה עמוק אל שורותיו; המין הוא גורם משיכה מרכזי לתיירים, אבל הממסד מתעלם מתיירות המין; נשים עדיין מושוות שם לרגל האחורית של הפיל (דהיינו, מוּבָלות ולא מוֹבילות), אבל הן מנהלות עסקי ענק; וכמעט כל פעולה של האזרח מוסדרת בחוק, אבל יישום החוק סלקטיבי. "הדואליות הזו, בין החזות החיצונית לתכנים בפועל, היא מקור לאי הבנות לא מעטות", אומר פרופ' (אמריטוס) כהן מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, אחד מחלוצי מחקר התיירות בעולם. "אנקדוטה קטנה שתדגים את זה", מספר כהן, "היא מקרה שקרה לי עם תלמידת בית ספר יסודי תאית שהגיעה אלי למשימת ראיון באנגלית שהמורה הטילה עליה. היא באה עם שאלון מוכן באנגלית, הקריאה לי אותו והקליטה את תשובותי. בסוף הראיון שאלתי אותה, בתאית, אם הבינה את מה שעניתי לה. היא אמרה שלא. הוספתי ושאלתי אם היא מבינה בכלל את מה שהיא שואלת אותי, והיא נאלצה לומר שגם את זה לא.
"ישנן כמובן דוגמאות משמעותיות הרבה יותר לפער בין מראית העין ובין מה שבאמת מתרחש. ראש הממשלה, המיליארדר ממוצא סיני תקסין שינוואטרה, מציג את עצמו כאוהב העם ודואג לרווחתו, אך למעשה הוא מייצג אינטרסים של בעלי הון ומבטיח את מעמדו על ידי חלוקת מינויים והטבות לאנשי שלומו. השלטון שהוא מנהיג הוא רק לכאורה דמוקרטי. לכאורה – דעת העם קובעת, למעשה – דעתו. לא מזמן קראתי שתקסין נסע ברחובות בנגקוק והתרעם על כך שהם מלאים בשלטים. מיד הורה להורידם, כאילו היה ראש עיריית בנגקוק".
במה עוד בא לידי ביטוי הפער בין מראית העין למציאות?
"תאילנד היא חברה טקסית מאוד. החיצוניות ו'שמירת הפנים' חשובות לה מאוד. ההקפדה אינה דווקא על התוכן, אלא על הצורה. קחי, למשל, את הצבא: יש לו את כל הסממנים החיצוניים של צבא מערבי, שעבר רפורמה כבר בסוף המאה ה־19, אבל הוא אינו יודע להילחם. הצבא התאי משמש להצגת הפנים המכובדות והטקסיות של המלכות התאית. הפעילות הבולטת שלו היא מצעדים למיניהם, שגולת הכותרת שלהם היא מצעד משמר המלוכה ביום ההולדת של המלך, ושמירה על הסדר החברתי בתוך המדינה.
"דוגמה נוספת היא הפער בין הפנים המסורתיות כביכול של החברה – הנהגים הנעימים, דרכי הארץ והחיוך – ובין מידה רבה של ניצול הדדי, פגיעה בזולת, אי התחשבות ומעשי מרמה שמלווים גם באלימות רבה".
וזה מתקשר גם לדבריך, שכמעט כל פעולה של האזרח מוסדרת בחוק אבל יישומו סלקטיבי?
"יש פער בין החזית המודרנית, הסדר הטוב והשמירה על החוקים ובין שחיתות, אי ציות לחוק ומעשי מרמה. יש בתאילנד המון חוקים שמסדירים כמעט כל פעולה, אך הם מיושמים בהתאם לצורכי המשטר ובעלי העוצמה. למשל, כשהחליטו על 'סדר חברתי חדש' ורצו למנוע מצעירים לצאת אחרי עשר בלילה, מצאו חוקי חירום שמתירים למנוע מצעירים לצאת ללא ליווי הורים. במדינת חוק לא רק החוקים אוניברסליים, אלא גם יישומם. בתאילנד יישום החוק הוא בהתאם לאינטרסים, לחצים ומאבקים של פוליטיקאים ואנשי עסקים".  | | דוכן למכירת שמשיות. "החיצוניות ו'שמירת הפנים' חשובות לחברה התאית מאוד. ההקפדה אינה דווקא על התוכן, אלא על הצורה", מסביר פרופ' כהן | צילום : TAT |
מי הם התאילנדים?
אני פוגשת את פרופ' כהן באחד מביקוריו בישראל ומתארחת בביתו עמוס הספרים בירושלים. סביבנו עשרות פסלונים, יצירות אמנות ומזכרות מטיוליו בעולם, בעיקר בדרום־מזרח אסיה. באחת המגירות בסלון, הוא מגלה לי, מסתתר אוסף של עשרים אלף גלויות מתאילנד, שליקט במשך השנים וגם שימש במחקרו. את הידע העצום שצבר חלק כהן עם הציבור בעשרות מאמרים וספרים, בהם הספר "Contemporary Tourism: Diversity and Change". בניסיון להבין מי הם התאילנדים כיום, לקח אותי פרופ' כהן למסע מזורז במנהרת הזמן. על פי ההיסטוריוגרפיה הרשמית של תאילנד, שכונתה עד 1939 "סיאם", עד סוף המאה ה־19 היתה זו ממלכה אימפריאלית שהשליטה בה עוברת בירושה. המלך ומקורביו שלטו על חבלי ארץ נרחבים. בממלכה חיו עמים שונים בנסיכויות שמלך תאילנד נהנה מריבונות עליהן. המדינה התאית הראשונה היתה סוקותאי (Sukhothai), מאוחר יותר איותאיה (Ayutthaya), ובעקבות הריסתה בידי הבורמזים ב־1767 – תונבורי (Thonburi). ההיסטוריה החדשה של תאילנד מתחילה במחצית השנייה של המאה ה־19, בתהליך מודרניזציה שהחל בו המלך החמישי של שושלת צ'אקרי (המכונה ראמה החמישי). בהדרגה בוטלו הנסיכויות ותאילנד צעדה לעבר כינונה של מדינת לאום. בסוף המאה ה־19 נוצר המושג Chat Thai – הלאום התאי, שקיבל ביטוי בדגל המדינה, המשלב את הצבע האדום (המסמל לאום), הלבן (המסמל דת) והכחול (המסמל את המלוכה). הסמלת העם היתה ניסיון ליצור לאומיות תאית במובן המודרני־מערבי של המושג. 
השינוי הגדול ביותר אולי שעוברת תאילנד בשנים האחרונות הוא במעמד הנשים.
צילום : TAT
אז מי הם התאילנדים היום? כיצד אפשר להגדיר אותם?
"הלאומיות התאית, שאותה הוביל בעיקר המלך ראמה השישי, עמומה. מצד אחד, היא תופסת את הקולקטיב ככולל כל אדם שמוצאו תאי; מצד שני, חובקת הלאומיות התאית לתוכה גם אזרחים שאינם תאים או בודהיסטים – כמו תאים ממוצא סיני, אנשי שבטי הצפון (ראו כתבה >>) והמוסלמים המלאיים של הדרום. בתאילנד עדיין חיים שבטים וקבוצות שאנשיהם נטולי אזרחות, וחיים בה גם כמיליון מהגרי עבודה – מבורמה, לאוס, סין ובנגלדש – הדורשים מעמד זמני.
"קבוצות אתניות אחרות הולאמו בתהליך ביטול הנסיכויות והפיכת תאילנד ללאום. כך, למשל, הנסיך דאמרונג החליט שעשרים מיליון הלאוטים (מתוך כ־62 מיליון תושבי המדינה) החיים בצפון־מזרח המדינה הם תאים: הוא אסר את השימוש במלה 'לאו' והכריז על שפתם כעל ניב של השפה התאית, שהפכה לשפה הרשמית היחידה במדינה. פורמלית, אם כן, יש הומוגניות גבוהה בחברה התאית – הרוב תאים ובודהיסטים. למעשה, אין זה מדויק".
תאילנד היא המדינה היחידה בדרום־מזרח אסיה שלא נכבשה על ידי מעצמה אירופאית. האם היעדר עבר קולוניאליסטי השפיע על גיבוש הזהות הלאומית?
"תאילנד אכן לא נכבשה אף פעם באופן רשמי על ידי כוחות אימפריאליים מערביים, אבל היא הפסידה בתקופה הקולוניאלית חלק גדול מאזורי הריבונות שלה, בעיקר במזרח – בלאוס ובקמבודיה – וגם בדרום ובצפון. אובדן האזורים שסופחו למושבות הבריטיות והצרפתיות דווקא תרם להומוגניזציה של תאילנד והקל על המעבר למדינת לאום, כי השוליים של הממלכה נחתכו ונשאר רק לב המדינה". המיליארדר, הצמחונים ואלת החסד
בשנת 1932, לאחר הפיכה ללא שפיכות דמים, העניק המלך ראמה השביעי לעם התאי חוקה, ותאילנד הפכה ממונרכיה אבסולוטית למלוכה חוקתית על פי הדגם הבריטי (אבל בשיתוף אנשי צבא בצמרת). "זו היתה דמוקרטיה רק לכאורה", מדגיש פרופ' כהן. "מאז התרחשו במדינה אינספור הפיכות והפיכות נגד, השלטון הוחלף תכופות על ידי רודנים שונים והצבא התערב ללא הרף במערכת הפוליטית. למרות תהליך הדרגתי של דמוקרטיזציה, כולל כינונה של חוקה חדשה, גם כיום ניכרים בתאילנד סימני השתלטות – הפעם מצד בעלי הון, שראש הממשלה הנוכחי נמנה עימם". תקסין שינוואטרה הוא בן למשפחת יצרני משי מצ'יאנג מאי, דוקטור לקרימינולוגיה, אשר שירת במשטרה והקים את חברת הטלקומוניקציה הגדולה ביותר בתאילנד שהיא עתה בבעלות משפחתו. את הונו האדיר הוא השקיע במפלגה חדשה שהקים בשנת 2000, "תאים אוהבים תאים", שזכתה לפופולריות עצומה וניצחה בבחירות ב־2001. רבים זוקפים לזכותו את שיקום הכלכלה התאית לאחר המשבר הגדול – ביולי 1997. לאחר שנים של צמיחה כלכלית מהירה, הפכה תאילנד לקורבן הראשון של המשבר הכלכלי באסיה. הבאהט איבד עשרים אחוז מערכו בשבוע והכלכלה התאית התרסקה. בסוף 2002 כבר היתה הכלכלה איתנה. פרופ' כהן מצביע על כך שתהליך השיקום הכלכלי החל עוד בתקופת קודמו של תקסין בתפקיד. הוא גם מצביע על כך שכאשר מונה תקסין לראש ממשלה, הוערך הונו בחמישים מיליון באהט. כיום מוערכים עסקי משפחתו ונכסיה ב־760 מיליון באהט.
איך צברו בעלי ההון כוח כה רב בתאילנד?
"יש להפנות את תשומת הלב למיעוט הסיני, שהגיע לתאילנד בהגירה שוטפת, שהתגברה בעיקר מהמחצית השנייה של המאה ה־19 עד אמצע המאה העשרים. הסינים השכילו להשתלב בתאילנד בצורה כה חלקה, שכיום הם מכונים סינוֹ־תאים, וקשה לאמוד את מספרם ולהבחין בינם ובין התאים. בתחילה השתלט המיעוט הסיני על תחום המסחר, בעיקר על הסחר באורז, ובהדרגה על הייבוא, הייצוא והפיננסים. כל הבנקים התאיים כיום – לרבות 'בנגקוק בנק', הגדול ביותר באסיה – נוסדו ונשלטים בידי הסינים. הסינים יצרו סימביוזה עם אנשי הממסד הפוליטי כשצירפו אותם לדירקטוריונים של חברות הענק שהקימו, והעניקו להם כספים רבים. "אט־אט צברו הסינים כוח, ובשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים החלו בעלי ההון מביניהם לקחת חלק פעיל יותר בפעילות הפוליטית. מהלך זה סימן שינוי בחברה התאית: מעבר ממערכת שבה הפוליטיקה התנהלה על ידי הפקידות הגבוהה והצבא, לשלטון של בעלי הון. ראש הממשלה הנוכחי הוא כאמור סיני, כך גם רוב חברי ממשלתו, ותרבות סינית חודרת לחברת התאים".
כיצד זה בא לידי ביטוי?
"קודם כל בהשפעה הסינית על הבודהיזם התאי. דוגמה בולטת היא הסגידה בשנים האחרונות לאלת החסד, קואן יין. יש לפחות 12 מקדשים חדשים בבנגקוק המוקדשים לה, וגם במקדשים בודהיסטיים ישנים הציבו פסלים גדולים שלה. אחד התחביבים של התאים הוא לתרום כסף לבניית פסל של קואן יין, וככל שהוא גדול יותר – כך גדלה היוקרה שלהם.
"סימן נוסף לסיניזציה של תאילנד הוא גאוות הסינים במוצאם התרבותי, שבעבר ניסו להסתיר אותו. כשהגיעו הסינים לתאילנד הם אימצו שמות משפחה תאיים וניסו להתבולל; היום קורה תהליך הפוך – אנשים נזכרים במוצאם מהורים או סבים סינים ומתגאים בו. "אחד האירועים הסיניים המרכזיים בתאילנד כיום הוא חג הצמחונים. זהו פסטיבל בן תשעה ימים, שבו נמנעים המאמינים לא רק מבשר, אלא מכל מוצרי החי. בעבר היה החג מתקיים במספר מצומצם של מקומות בהיקף קטן. היום היבטים מסוימים של החג הפכו לנחלת הכלל, ולאי פוקט – המקום המרכזי בו נערך הפסטיבל – מגיעים עשרות אלפי אנשים".  | השוק הצף דאמנאן סדואק. במסגרת תהליך המודרניזציה, תפסו ענפי התעשייה, האלקטרוניקה והמחשבים את מקום האורז כענף הייצוא הראשון. החידושים והשינוי באורחות החיים לא הקיפו את כל המדינה, אלא את המרכזים הגדולים, במיוחד את בנגקוק | צילום : משה שי |
הקאובוי הנועז ותיירות המין
עד לפני כשלושים שנה השכבות הרחבות של האיכרות התאית היו מנותקות לגמרי מהמרכז וחיו בכלכלת קיום עצמי שנשענה בעיקר על אורז (ראו כתבה >). אורז, קסאווה, תירס וקנה סוכר היו למוצרי ייצוא. במסגרת תהליך המודרניזציה שעוברת תאילנד, תפסו ענפי התעשייה, האלקטרוניקה והמחשבים את מקום האורז כענף הייצוא הראשון. "אבל כמו שקרה בארצות מתפתחות רבות", מסביר כהן, "חידושים מודרניים ושינויים באורחות החיים לא הקיפו את כל המדינה, אלא את המרכזים הגדולים, במיוחד את בנגקוק. זה יצר פער עצום בין המרכז לפריפריה. הכוח הפוליטי שקובע את המדיניות הכלכלית וקשור ליזמים הגדולים ובידיו הטכנולוגיות – נמצא בעיר. נעשו אמנם נסיונות של המשטר להגדיל את תפוקת האורז, אבל המאמץ נכשל".
כיצד זה השפיע על האיכרות התאית?
"התוצאה היתה הגירה של איכרים העירה, שהחלה משנות השישים של המאה העשרים, וחיפוש מקורות פרנסה אלטרנטיביים כמו זנות, בנייה, תעשייה, שירותים ועוד – במזרח התיכון, בטייוואן וביפן. המדינה דווקא השקיעה לא מעט בבניית תשתיות באזורים הכפריים – כבישים, ביוב, חשמל, סניטציה ורפואה. מצבם הבריאותי של האיכרים השתפר, אך הם נותרו עניים. בתקופה האחרונה, תקסין מנסה להניע שם פעילות חברתית וכלכלית, והוא אִפשר לראשונה לאיכרים למשכן את קרקעותיהם כנגד הלוואות בנקאיות. בכך הוא גם אפשר לבנקים להשתלט על אדמות האיכרים, אם אינם מסוגלים להחזיר את ההלוואות. "תהליכי המודרניזציה והתרחקותה של תאילנד מהתדמית המסורתית־שמרנית־אסייתית שלה מתבטאים גם בתיירות. בעבר, נהנתה תאילנד בעיקר מתיירות תרבותית אליטיסטית ומתיירות הזנות. פרופיל התייר הממוצע היה: אמריקאי, זכר, בעל אמצעים, שביקר באתרים ובמקדשים. כיום יותר ויותר תיירים – בהם סינים, הודים ואחרים – נמשכים לתיירות הנופש והחופים שמציעה תאילנד. "האי הגדול בדרום המדינה, פוקט, הפך במסגרת פרויקט מיוחד של השלטון לאתר של תיירות בינלאומית ולמרכז תעשיות ידע. פיתוח מואץ ניכר גם באיים הקטנים, דבר שיוצר עומס על החופים ובעיות סביבתיות קשות. במקביל, מנסה השלטון להפוך את בנגקוק למטרופולין בסגנון מערבי — 'עיר עולם' שתמשוך תיירים – ומנהיג בה פסטיבלים בינלאומיים בתחום הקולנוע, התיאטרון, האופנה, ובצפון־מזרח המדינה מתקיימים פסטיבלי קאובויז בסגנון אמריקאי". קאובויז? האם תאילנד עוברת תהליך של אמריקניזציה?
"יש, כמובן, חדירה של אמצעי התקשורת הגלובליים לתאילנד, והם משפיעים בעיקר על הצריכה החומרית המערבית, אבל לאו דווקא האמריקאית. חלק גדול ממוצרי היוקרה התאיים הם דווקא אירופאיים, וליפנים יש השפעה תרבותית גדולה, שמתבטאת בתעשייה שלמה של תרגום קומיקס יפניים לתאית. בתרבות העממית ניכרת השפעה של תרבות הקאובויז, אבל לא מתוך חיקוי התרבות האמריקאית אלא בשל משיכה לדימוי של האינדיאני והקאובוי, הנתפסים כחופשיים ונועזים. התאים קונים כובעי בוקרים, אקדחים, חגורות מקושטות עם אבזמים גדולים ושרשראות בד, שחלקם מיובאים מארצות הברית, בעוד שאחרים מיוצרים בתאילנד. "נקודה מעניינת היא ערבוב אלמנטים מערביים עם אלמנטים תאיים. כך, למשל, נרשמה זניחה של האגרוף התאי ומעבר לאגרוף הכללי, כי שם נמצא רוב הכסף, אבל המתאגרפים התאים עדיין שואבים תנועות מהאגרוף התאי. גם האמנות הגבוהה מכוונת למערב, אבל מוטיבים רבים בה הם בודהיסטיים".
כשמדברים על השפעה מערבית על תאילנד, אי אפשר להתעלם מתיירות המין, מוקד מפגש מרכזי בין המקומיים למערביים.
"נכון. בשנות השמונים של המאה העשרים, כאשר תאים רבים נפטרו מאיידס, אפילו הפנו בתאילנד אצבע מאשימה לתיירים המערביים, בטענה שהם הפיצו את המחלה. שורשיה של תיירות המין נטועים בשירותי הזנות שהעניקו מקומיות לחיילים אמריקאים שהוצבו בבסיסים ובמחנות חיל אוויר בתאילנד ובדרום־מזרח אסיה בכלל. התופעה התפשטה, ובשנים האחרונות ניכר ניסיון לפקח בריאותית על ברים וסוכנויות ליווי ולצמצם את ממדיה. אבל הממשלה גם מודעת לרווחים הכלכליים העצומים מתעשייה זו, ולכן מעדיפה לרוב להתעלם או להכחיש את התופעה. בסדרה בת תשעה מאמרים על תיירות בתאילנד שהתפרסמה לאחרונה בעיתון התאי 'The Nation' לא הופיע כלל המושג 'תיירות סקס'". האשה, הנזיר ובתי הרוחות
יש הטוענים כי השינוי הגדול ביותר שעוברת תאילנד בשנים האחרונות הוא במעמד הנשים. בשלושים השנים האחרונות פרצו נשים תאיות רבות קדימה והגיעו לתפקידים בכירים מאוד בכלכלה, באקדמיה ובפוליטיקה.
"הישגיהן גבוהים מאלה של נשים ממדינות אחרות בדרום־מזרח אסיה ואפילו מאלה של נשים ממדינות מערביות רבות", אומר פרופ' כהן, "והן לוחמות בעוז על זכויותיהן. אך בתחום אחד עדיין ניכרת נגדן אפליה – הדת. לא רק שלאנשי דת בודהיסטים אסור לגעת באשה, נשים אינן יכולות להיות נזירות. אבל גם בנושא זה עשוי להתחולל שינוי. בהשפעת התמורות שחלות במעמד האשה בעולם, החלו נשים תאיות במאבק נוסף בשרשרת מאבקיהן – לעבור את טקס ההתנזרות". בהקשר זה, חשוב לפרופ' כהן להדגיש כי למרות רוחות השינוי, טעות תהיה לחשוב שתאילנד עברה תהליך מודרניזציה מואץ וזנחה לגמרי סממנים מסורתיים. "רבים מהתאים מאמינים עדיין בקיומן של רוחות, ובתפיסה שלפיה לכל אלמנט בסביבה יש רוח השוכנת בו. בתי רוחות מצויים ברוב בתי התושבים, לידם בתי רוחות אם ואב הבית, ובהם נערכים טקסי סגידה לרוחות. גם הדת עדיין מרכזית מאוד. 94 אחוזים מתושבי המדינה הם בודהיסטים, ועל אף שמרבית האוכלוסייה אינה מקפידה על כללי הדת, קיימת הערכה גבוהה מאוד כלפי אלה שחיים אורח חיים בודהיסטי".
אמרת שגם בנושא זה בולט הפער בין מראית העין ובין מה שמתרחש במציאות.
"נכון, כי גם אל אנשי הדת חלחלה השחיתות. למקדשים רבים אין רישיון, וחלקם מהווים מקומות מקלט לפושעים. כספים רבים, אדמות ומכוניות שנתרמים על ידי התושבים כדי להבטיח חיים טובים יותר בגלגול הבא מעשירים את חשבונות הבנקים הפרטיים של הנזירים, וחלקם משתמשים בהם כדי לנהל חיי מותרות ולהחזיק פילגשים. הירידה ברמת הנזירות פגעה באמונה במוסד הנזירות, בעיקר בשכבות הביניים של האוכלוסייה, והובילה להקמת תנועות בודהיסטיות אלטרנטיביות, שגם בחלקן נמצאו סימני שחיתות". |
