תאילנד – הבודהיזם הלאומי

שאף הן להעמקת חייהם הרוחניים של הנזירים בארצו והן לתהליך מודרניזציה שישפר את חיי אזרחיה. מבחינה דתית, השינוי המהותי ביותר שעשה המלך מונגקוט, שיש לו השלכות גם בהווה, היה לשנות את תפיסת המלך השולט על המדינה ולעשותה רוחנית ודתית בעליל, כך שהישות המתווכת בין שמים לארץ והמסובבת את גלגל החיים היא לא אחרת מאשר האדם היושב על כס המלכות במדינה.
מעמדו של הבודהיזם כדת הלאומית שיש בכוחה לאחד את המדינה התחזק ביתר שאת עם התחזקות הלאומיות בתאילנד בתחילת המאה העשרים. הסנגהא, המבנה העליון בהיררכיה הדתית האחראי על מוסד הנזירות כולו, הפכה לחלק מהותי לא רק בחיים הרוחניים של המדינה, אלא גם בחייה החברתיים, הלאומיים ואפילו הפוליטיים.

רק גלימה, קערה ומקל
חלק מרכזי באמונה בבודהיזם התרוואדי מתבסס על עיקרון של "איסוף" מעין נקודות זכות או מצוות. נקודות זכות אלו משפרות את סיכוייו של האדם הפשוט, שאינו נזיר, להגיע לעולם הבא. גבר או ילד הנכנס למנזר מקנה נקודות זכות למשפחתו, ובעיקר לאמו — שכן נשים אינן רשאיות להיות מוסמכות כנזירות. אחד מטקסי ההתבגרות החשובים ביותר בחיי התאילנדים הוא הכנסת הבן הצעיר למנזר. בעבר, היו נערים נכנסים למנזר לתקופה של שלושה חודשים לפחות, אולם כיום, הרוב מסתפק בשבועיים, אם בכלל. הגברים התאילנדים צריכים לשאוף להתקבל למסדר המנזר לפחות פעם אחת בחייהם – זו לפחות היתה התפיסה המסורתית, עד שהבום הכלכלי, השפעות המערב ותהליך המודרניזציה החלו לתת את אותותיהם.
על מנת לצבור את נקודות הזכות ולהיות ראויים מבחינה ערכית בפני האלוהות, על המאמינים לקיים גם את המצוות של הענקת מנחות למקדשים, אוכל ומתנות לנזירים ותרומות כסף למקדשים. כאמור, רובו ככולו של העם התאילנדי אדוק באמונתו, ולכן תורם בלב שלם.

נזירים מתאספים לתפילה במקדש הסמוך לעיר צ'יאנג מאי. הציבור התאילנדי מזדעזע בכל פעם מחדש כאשר נחשפת פרשת שחיתות או פשע שביצעו נזירים. עבורם זו שלילה של כל מה שאי פעם האמינו בו | צילום : משה שי

לפי האמונה הבודהיסטית, על הנזירים חלים חמישה איסורים: לא להרוג כל חי, לא לקחת מה שלא ניתן, לא לבצע התנהגות מינית לא מוסרית, לא לומר דבר שקר ולא להשתמש בחומרים משכרים. בנוסף, הנזירים אמורים להימנע מבעלות על חפצים גשמיים, כחלק מעיקרון ההתרחקות מתשוקות, מנוחיות העולם הזה ומצבירת עושר. רוב הנזירים יסתפקו בגלימה, קערת נדבות, מקל הליכה וסבון, כאשר הקהילה היא שאמורה לדאוג לצרכיהם הגשמיים, דרך חלוקת המזון ומתן התרומות. כיום המצב כבר שונה.
עיקר הבעיה הוא שבממסד הנזירותי יש אנשי דת מושחתים שמנצלים את מעמדם ואת מצוות התרומות והמתנות ופונים לאיסוף ממון. ישנם מנזרים שקיבלו כל כך הרבה תרומות ממאמינים, שגדלו להיות למוסד עשיר ממש ורב רכוש המטפל בכספים רבים. כתוצאה מהתרופפות המשמעת וההתרגלות לחיי שפע, רבים מהנזירים פותחים חשבונות בנק ומכניסים לתוכם את הכספים שקיבלו ממכירת המנחות שהקהילה המאמינה תרמה למנזר. האב ויבון פטנאקיט, למשל, קנה שישים מכוניות אספנות למנזרו. כשביקשו ממנו להסביר את סיבת המעשה, אמר שעשה זאת על מנת למשוך עוד ועוד מאמינים למנזר.
עוד מנזר שנוי במחלוקת הוא התמַקאי, שהצליח למשוך מאמינים ש"אינם רוצים לנתק עצמם מהמסורת התאילנדית, אך מצד שני מעוניינים בשינויים המודרניים במדינה", כפי שמנסח זאת ראש המנזר. הארגון מבטיח למאמיניו שיטות מעשיות להשגת הארה בחיים אלה, החזרת המורל לעם, הענקת שקט נפשי והצלחה כלכלית, ובין חבריו ניתן למצוא אנשי עסקים, פוליטיקאים, גנרלים מהצבא ובעלי השכלה אקדמאית. המנזר משתמש בשיטות מתקדמות של גיוס כספים, פרסום המוני, שיווק בסגנון מערבי (כמו מכירה מדלת לדלת), וזכה אפילו בפרס הישגי על ניהול עסקי מתקדם. מדובר, בל נשכח, במנזר בודהיסטי.

כשלון מועצת הסנגהא
הירידה ברמת הנזירים וזלזולם בנדרים הבודהיסטיים שעליהם לקיים לא נעלמו מעיני בכירי הדת והשלטון. הנזיר דמקיטיוונג, ראש מנזר וחבר מכובד במועצה העליונה של הסנגהא, צוטט באמרו: "אנשים הנחשבים למתקדמים ואינטליגנטים לא רוצים יותר להיות נזירים בתאילנד".
חבר מועצה נוסף, הנזיר סומפונג ראצ'אנו, אמר: "לא רבים מהנזירים הבודהיסטים יכולים אכן לקיים את 227 הנדרים או המצוות, חלק קטן מהם מסוגל לדון בהוראתו של הבודהא ועוד פחות – אולי אחד מאלף נזירים – יכול לעמוד מול קהל מאמינים ולהעביר דרשה פשוטה ביותר".
אולם בשנים האחרונות נחלש מאוד מעמדה של המועצה העליונה של הסנגהא, שתפקידה לפקח על כל המוסד הנזירותי. כתוצאה מכך אין מאבק אמיתי בתופעת השחיתות והיא הולכת ומתרחבת בקרב הנזירים. כחלק מהניסיון לטפל בבעיות הקשות העוברות על הבודהיזם התאילנדי, ב־2003 הוגשה לממשלה הצעה מפתיעה: להחליף את מועצת הסנגהא הוותיקה והנוקשה בוועדה של שלושים נזירים צעירים, שתיקרא מַאהַא קאניסוֹרן, ותפקידה יהיה לפקח על שלושים אלף המנזרים במדינה.
אחד מהאנשים החשובים בסנגהא התאית, טאוויוואט פונטרגוויוואט, טוען ש "מועצת הסנגהא כשלה בנסיונה להתמודד עם הבעיות הרבות העומדות בפני הבודהיזם התאילנדי בתקופה אינטנסיבית זו. עלינו לשמוע מה יש לעם לומר. הבודהיזם בתאילנד שייך לכלל העם ולא רק למועצה העליונה".
התקווה היא כי המועצה החדשה תצליח, בגמישות מחודשת וברוח דמוקרטית, להביא את הסנגהא התאילנדית למצב בו תוכל להתמודד עם שינויי המאה
ה־21 . בנוסף, יוקם משרד ממשלתי חדש, המשרד הלאומי לבודהיזם, שיהיה בקשר קרוב יותר עם הנזירים ויפקח טוב יותר על הנהלים והרמה האישית והמוסרית שלהם. בין הטענות שבפי המתנגדים עולה בין היתר הטענה המעניינת שהשינויים הללו יחלישו את כוחו ומעמדו של המלך, הממנה את העומד בראשה של מועצת הסנגהא.

פסל בודהא השוכב במערת סואנקאה, שבמחוז פאנג נגה, דרום תאילנד. הדת הרשמית בתאילנד היא הבודהיזם מזרם התרוואדה, המשותף גם למיאנמר, לאוס, קמבודיה וסרי לנקה צילום: TAT

משבר אמונה
נהוג לראות את המשבר המתרחש בממסד הדתי בתאילנד כתוצאה של השינויים הרחבים שעוברים בשנים האחרונות על החברה התאילנדית בכללותה. כך למשל אומר סולאק סיוואראקסה, אחד ממלומדי הדת הנחשבים בתאילנד: "מתרחש פה משבר רציני ביותר, בעומק לבו של מסדר הבודהיזם התאילנדי. הבודהיזם לא הצליח להסתגל כראוי לשינויים הרחבים בכלכלה ובחברה בתאילנד. זו דת שהתאימה לחברה בה רוב העם היה חקלאי. כעת, רבים חיים כבר בכלכלת שוק מערבית".
למעשה, יש הטוענים כי בקרב המעמד הבינוני המשכיל בתאילנד מתחולל מעין משבר אמונה, תופעה שמתרחשת היום כמעט בכל דת בעולם. נדמה כי הדור המודרני אינו מעוניין בבודהיזם המסורתי, בשהייה במנזר או בערכיו המוסריים, ודוחה מעליו את המסגרת הדתית שעיצבה את חייהם של הדורות שקדמו לו. התוצאה היא ניתוק בין הדור הצעיר למבוגר, שבירה של הקו המסורתי והתפוררות ה"דבק" הערכי שאיחד את החברה במשך מאות שנים.
אך לא הכל שחור בממלכת תאילנד. הנזיר פיסאל דאמה פאטי אמר לא מזמן לעיתונות ש"להיות נזיר טוב לא מסתכם רק בשינון ולימוד הדהרמה, אלא גם בלעשות בלימודים שימוש טוב ומוסרי כלפי האנשים והחברה". ברוח זו הוא הקים פרויקט מיוחד במינו בעיר לא הרחק מבנגקוק. במקום לאסוף מנחות מזון בלבד, אוספים הנזירים מחשבים וחלקי מחשבים. כל חודש אוסף המנזר 300 מחשבים, ואת המקולקלים ביניהם מתקנים הנזירים. הם מאפשרים לילדים עניים לעבוד על המחשבים במנזר, מוסרים מחשבים לבתי ספר באזורים עניים ותורמים כסף רב לקהילה ממכירת חלקי מחשבים לסוחרים. וזו לא הדוגמה היחידה.
סביר להניח שבשנים הקרובות הבודהיזם בתאילנד יהיה חייב להשתנות אל נוכח תהליך הגלובליזציה העובר על העולם. אולם כאשר אנו עדים לטקס חלוקת מזון לנזירים באחד המנזרים הנידחים בצפון או מתבוננים בפניו של מאמין המתפלל אל מול בודהא במקדש בבנגקוק, ברור כי עם כל השינויים, ולמרות מקרי השחיתויות והפשע, הבודהיזם מהותי לחלוטין לחייהם של התאילנדים והוא רחוק מלהיעלם מהנוף הפיזי, החברתי והמוסרי של מדינה זו.