תאילנד: במערה של בודהא

הגעתי אליו לגמרי במקרה. אחרי רביצה נינוחה באיים בדרום תאילנד הגיע לאוזני שם של יעד שלא שמעתי עליו קודם לכן. סוכנת הנסיעות שאליה ניגשתי כדי לברר מעט פרטים על היעד סיפרה על הפרח הגדול ביותר בעולם שצומח בפארק, על קופים שמסתובבים חופשי, על מערות נידחות ובהן מים נובעים ומקדשים עתיקים, על יערות עד, סלעים ענקיים ונהר פרא. החלטתי לנסות.

יום 1: קופים בשעה חמש
המיני־ואן שלקח אותנו מהעיר קראבי (Krabi) הוריד אותנו בתחילתו של הרחוב המוביל לכניסה לפארק הלאומי. רוב מקומות הלינה והמסעדות מרוכזים בצִדיו של אותו הרחוב, כך שבירור העלויות הופך פשוט וידידותי (וגם כך המחירים בקאו סוק נמוכים, אולי משום שלא מגיעים לשם תיירים רבים).
כמה מהמקומות מציעים לינה ממש סמוך למי הנהר, אך מכיוון שהבקתות האלה ממוקמות בלב  צמחייה עבותה, הלחות והיתושים ממש לא נותנים מנוחה. החלטנו לחפש מקום לינה מרוחק יותר, ובדיוק אז פגשנו בזוג הולנדים שהתגוררו בפארק זה כמה ימים. הם הראו לנו בקתה להשכרה שהיתה לנו לבית חם במשך שהותנו בקאו סוק.

אחרי ההתמקמות ניסינו למצוא מדריך מקומי שייקח אותנו אל תוך הפארק. התאילנדים המנומנמים שמצאנו הפנו אותנו אל אום, בחור צנום עם שיער ארוך וחיוך שובה. הפרענו לו באמצע ארוחת הערב, אבל הוא התעקש שניכנס לביתו ונניח לו להראות לנו את מה שיש לקאו סוק להציע.
הדרך לטייל בקאו סוק היא להתמקם באכסניה ולצאת ממנה לטיולים של יום או יומיים. החלטנו לשמוע בעצתו של בחור הולנדי שהמליץ על טיול עצמאי ברחבי הפארק.

יצאנו עוד באותו היום לטיול הראשון. עקבנו אחר השילוט לגסט־האוס ששמו Ever Green ("ירוק עד", שמצוי במרחק הליכה של כארבעה קילומטרים), שבו יש נקודת תצפית טובה על קופי פרא. כשההולנדי סיפר שהקופים מגיעים בשעה חמש אחר הצהריים בדיוק, חשבנו שהוא צוחק. הוא לא טעה. בשעה חמש, כאילו כוונו על ידי שעון קוסמי, צצו עשרות קופים קטנים וגדולים מבין הסלעים. כמה מהם קפצו על ענפי העצים, אחדים טבלו בנהר, אחרים צללו ואספו חתיכות בננה שזרקנו להם. הקופה־האם קטפה מדי פעם את אחד הקטנטנים ופלתה טפילים מגופו. אחרי שעה וחצי, מששקעה השמש, נעלמו הקופים בזה אחר זה. עלינו למסעדה המשקיפה אל הנהר והעשויה כולה במבוק, ושתינו לחיי הטבע.
מכיוון שהגסט־האוס שלנו היה ממוקם באזור פנימי יותר, לא יכולנו להגיע אליו בכוחות עצמנו בגלל החושך שהשתרר. חברתי ואני ביקשנו עזרה מהמקומיים, אך הם הגיבו בהיסוס מה.

לשמחתנו הגיעו למקום נער ונערה רכובים על קטנוע. הנערה סימנה לנו לעלות. לא האמנו שבחורה צנומה כמוה תצליח לנווט טוסטוס עמוס בארבעה אנשים, אבל היא זגזגה בין העצים והביאה אותנו ממש עד לפתח הגסט־האוס שלנו.

יום 2: הקבר של שיווה
בבוקר המחרת יצאנו למסלול מעגלי שאורכו כ־19 קילומטר. יצאנו שוב באותו השביל המסומן שמוביל לגסט־האוס Ever Green, אבל הפעם לא עצרנו בנהר אלא המשכנו ללכת עוד כקילומטר וחצי עד שהגענו לגשר חבלים רעוע. חצינו את הנהר על גבי הגשר, ומיד אחריו פנינו ימינה והגענו למערה ענקית. העדפנו שלא להיכנס למערה, כי ידענו שבהמשך הדרך מצפה לנו שרשרת של מערות מסקרנות ממנה.

אחרי הליכה של כשעה בנוף מרשים של סלעים עצומים וצמחיית פרא עבותה שמתחרה בגובהה בסלעים שמענו קולות מוזרים. עמדנו מלכת, ופתאום הבחנו בקופים מקפצים בין הסלעים והעצים. בהמשך הדרך המתין לנו כר דשא ענקי שהיו פזורים בו כמה פסלי בודהא: הגענו למקדש של נזיר שהחבר ההולנדי סיפר לנו על אודותיו. מאחת המערות יצא איש זקן, נמוך ומוזר, שלבש בגד כתום מסורתי. הוא הזמין אותנו להיכנס למערה שבה, על פי האמונה, נמצאת רוחו של בודהא. בפתח המערה ניצב ארון קבורה עם מכסה שקוף, שלדברי הנזיר טמונה בו גופה משומרת של אחד מצאצאיו של  בודהא.

שאלתי את הנזיר אם אפשר להיכנס לתוך המערה. הוא הנהן והסביר שאחרי רבע שעה של הליכה בעומק הסלע אגיע למעיין שמימיו מקודשים. באמצעות מקל מטאטא הוא הרים מתג והדליק אור כתום לאורך השביל שנכנס עמוק אל תוך הסלע. נכנסתי לבד. השקט היה מפחיד, והרגשתי שהסלע סוגר עלי. את הדממה הפרו רק צעדיהם של שני כלבי הנזיר, שהלכו בעקבותי. פתאום שמעתי רחש מכיוון הקרקע. קפאתי במקום. ניסיתי לקרוא לחברתי ולנזיר שנותרו בפתח, אך הם לא שמעו אותי. הכלבים התחילו לנבוח ולנסות לחפור ברגליהם בסלע. החלטתי לא לקחת סיכונים מיותרים ויצאתי החוצה. שאלתי את הנזיר אם יש נחשים במערה, ורק אז הוא גילה פרט ששכח בתדריך הראשוני – במערה יש עשרות נחשים. "אבל אין מה לחשוש", הוא ניסה להרגיע, "הם יוצאים רק בחושך, כשאני בא להאכיל אותם".

הנזיר המוזר סיפר לנו על מערה אחרת, שממוקמת בגובה רב יותר ושבה, על פי אמונתו, קבורה גופתו של האל שיווה. כדי להוכיח את דבריו הציג לפנינו תמונות ומאמרים בתאית. טיפסנו לגובה רב בגרם מדרגות תלול ונכנסנו למערה, רק כדי לראות כתם ירוק וסלע שמזכיר במשהו קו מתאר של גוף שרוע. החלטנו להמשיך הלאה.

את שעות הצהריים ואחר הצהריים בילינו בסיור בג'ונגל. הלכנו לאורך הנהר המתפתל בפארק הלאומי, ומדי פעם נתקלנו במקבצי פרחים נדירים. בנקודות מסוימות אפשר לעבור לגדה השנייה של הנהר על גבי גשרים. רחש המים ליווה אותנו לאורך כל הטיול ויצר תחושה של זרימה, היפתחות והתחדשות. מדי פעם עצרו לידינו מקומיים ושאלו אם אנחנו רוצות טרמפ חזרה לאזור הגסט־האוסים. סירבנו בכל פעם. לא רצינו לוותר על שנייה מהנוף הירוק ומהשקט.

המלצות
אוכל
מסעדת Ever Green
מציעה אוכל ושלל שייקים במחירים נמוכים מאוד.

לינה
Morning Mist
בקתות עץ על עמודים, שאפשר לראות מהן את ערפל הבוקר על ההרים הגבוהים שבפארק. במקום אפשר גם להזמין ארוחות משובחות, בעיקר מנות מוקפצות.