תאילנד – אורז להמונים

על ההר ובמדבר
לאורז היסטוריה ארוכה. תהליך גידולו החל  לפני כ־15 אלף שנה, כאשר נוודים ממזרח ודרום אסיה התיישבו בדלתות פוריות של נהרות והחלו לביית אורז פראי. התוצרת הרבה של יבולי האורז באזורי הדלתא המוצפים הובילה לגידול במספר האוכלוסין, ולפיתוחה של חברה וציביליזציה. אז, וגם היום, כוח האדם הרב שנדרש בעבור הפרויקטים הגדולים המלווים את תהליך גידול האורז (חפירת תעלות, השקיה, בניית סכרים, שתילה וקציר מהירים) הכריח את הכפריים לעבוד בשיתוף פעולה, ויצר מבנים חברתיים ריכוזיים ותרבות שמבוססת על אורז.
מקורו של האורז באסיה, אך היום מגדלים אותו ב־113 מדינות, באזור יערות

הגשם של אפריקה, במדבריות המזרח התיכון, על הרי ההימלאיה ובאזורי חוף, ולמעשה – על פני כל היבשות, חוץ מאנטארקטיקה. את האורז אפשר לגדל בתנאים של מדבר, חום, לחות, הצפה, יובש, קור, ובאדמה מסוגים שונים, אך היבולים הטובים ביותר הם אלה שיבשילו במקומות בהם מזג האוויר חם והמים מצויים בשפע.
גם בתאילנד עצמה גדל האורז בכל האזורים: כמחצית משדות האורז נמצאים בחלק הצפון־מזרחי של המדינה, למרות שהמישור המרכזי, האזור שנמצא צפונית לבנגקוק, נחשב ל"קערת האורז" של תאילנד. לקבלת יבולים נאים של אורז דרוש מזג אוויר חם, מים בשפע וידיים עובדות רבות. יש מדינות, כמו יפן וארצות הברית למשל, שבהן שתילת האורז והקציר מבוצעים על ידי מכונות חקלאיות. בעולם החקלאי התאילנדי למרבית הכפריים אין כסף לרכוש מכונות, אך יש כוח עבודה רב וזול בדמות בני המשפחה, בכל הגילים, ובמיוחד נשים. שני התנאים הנוספים, מים רבים וחום, מתקיימים גם הם בתאילנד, ומאפשרים שלושה מחזורים בני ארבעה חודשים של גידול אורז בשנה.

חצי קילו אורז ביום
"מזון בסיסי" הוא המזון העיקרי בתפריטה של אוכלוסייה מסוימת. החיטה היא המזון הבסיסי במזרח התיכון, אפריקה, אירופה וצפון אמריקה. במזרח אירופה, אירופה וצפון אמריקה אלו תפוחי האדמה, בדרום אמריקה – התירס. ואילו באסיה המזון הבסיסי הוא האורז: עבור יותר משני מיליארד אנשים באסיה הוא מהווה שישים־שבעים אחוז מצריכת הקלוריות. שיאני העולם באכילת אורז הם הבורמזים, כאשר בורמזי ממוצע אוכל 195 קילוגרם אורז בשנה, כלומר, כחצי קילו אורז ביום! לעומתו צורך האמריקאי הממוצע שבעה קילוגרמים של אורז בשנה, ואילו האירופי — שלושה קילוגרמים בלבד. התאילנדי, שרמת חייו גבוהה בדרך כלל מזו של שכניו הבורמזים שהוזכרו כאן, אוכל 128 קילוגרם בשנה. על מרכזיותו של האורז בחברות האסייתיות ניתן ללמוד מן השפה: בבנגלדש, סין ותאילנד הברכה המקובלת כאשר פוגשים מכר היא "האם אכלת כבר את מנת האורז שלך?"; בתאילנד ובלאוס הביטוי בו משתמשים כדי לתאר אכילת ארוחה באופן כללי הוא "אכילת אורז".
אך האורז הוא לא רק מזון, אלא גם משאב כלכלי. בשנת 2003 יוצרו בעולם כ־589 מיליון טונות של אורז. 534 טונות מתוכם, כתשעים אחוז, יוצרו באסיה. שמונים אחוזים מהאורז הגדלים בעולם מגודלים על ידי חקלאים קטנים בארצות

מתפתחות ומעוטות הכנסה. תאילנד ניצבת רק במקום השישי בין יצרניות האורז (לאחר סין, הודו, אינדונזיה, בנגלדש ווייטנאם). בדרך כלל המדינות שמייצרות את כמות האורז הגדולה הן אלה שצורכות אותו. ואכן, רק חמישה אחוזים מהיבול העולמי של האורז מיוצאים למדינות אחרות מאלו בהן גדל. אך בתחום הזה, ההגמוניה היא תאילנדית.
בשנת 2003 ייצרה תאילנד 27 מיליון טונות של אורז, שהן כארבעה אחוזים וחצי מכמות האורז העולמית. אך באותה השנה ייצאה תאילנד 7.6 מיליון טונות של אורז, שהם כ־26 אחוז מכמות האורז שיוצאה בעולם. ההצלחה הגדולה של תאילנד, יצואנית האורז המובילה בעולם, במסחר האורז הבינלאומי נובעת מאיכותו הגבוהה של האורז המקומי. ההקפדה על איכות הגרעינים היא הסיבה העיקרית לכך שחקלאים תאילנדים אינם ששים לאמץ סוגים חדשים של אורז מודרני, שהוא בעל תנובה גבוהה יחסית לאורז רגיל.
האורז הוא מוצר משמעותי לכלכלה התאילנדית, שכן שוויו של שוק ייצוא האורז התאילנדי מוערך בכשני מיליארד דולר, ואילו פרנסתם העיקרית של הכפריים, המהווים כשבעים אחוז מהאוכלוסייה בתאילנד, היא ממכירת אורז. אולם חשיבותו של האורז לכלכלה התאילנדית נמדדת לא רק בכסף הזר שהוא מכניס למדינה, שכן מלבד היות גרגרי האורז המזון הבסיסי בתאילנד, תרומתו של הצמח לבני האדם לא מסתיימת בכך: חלקיו השונים של צמח האורז ותוצרי הלוואי של ייצור הגרגרים משמשים למאכל לבעלי חיים ולתעשייה המקומית, המייצרת בעזרתם חבלים, מחצלות, נייר, יין, בירה, קרקרים, מוצרי קוסמטיקה, כובעים, אריזות ואפילו משחות שיניים.

בעקבות "המהפכה הירוקה" של שנות השבעים, יצאו הגברים לעבוד בעיר והותירו את השדות באחריות הנשים | צילום : משה שי

בית הכלא הירוק
אי אפשר לדון בגידול האורז בתאילנד מבלי להתייחס לעובדה שרוב הדמויות הנראות כפופות בשדות האורז האינסופיים הן נשים. גידול אורז במשקים חקלאיים משפחתיים שאינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש מכונות חקלאיות וחומרי הדברה הוא מלאכה סיזיפית וקשה פיזית. בעבר היו הגברים שותפים יותר לתהליך הגידול, אך המצב השתנה בשנות השבעים של המאה העשרים, כאשר חלה "המהפכה הירוקה". במהלך תקופה זו פותחו זנים חדשים של אורז, שמניבים יבולים בכמויות גדולות בהרבה מסוגי האורז הישנים. עד אז, גרעיני האורז שנזרעו בשדה היו גרעינים שנשמרו מהגידול האחרון, אולם "המהפכה הירוקה" הצריכה את רכישתם של גרעיני אורז מהזנים החדשים. למרבית החקלאים התאילנדים לא היו הסכומים הנדרשים לרכישה, ולא נותרה ברירה בידיהם, אלא לצאת אל העיר ולחפש עבודות מכניסות מזומנים שיאפשרו להם לחסוך את הכסף הדרוש.
הגברים עזבו את המשקים, ושדות האורז הושארו באחריותן של הנשים. אלו התרגלו לתפקד לבדן בכל מה שקשור לאחזקת השדה, מלבד החריש והדיש, שעדיין נתפסים כעבודות גבריות. מכיוון שהנשים הסתגלו לתפקידן החדש ואף ביצעו אותו היטב, המשיכו חלק מהגברים לעבוד בעיר, וגם אלו שחזרו לכפרים לא השתדלו במיוחד להחזיר לעצמם את עבודתם הישנה. הנשים הן אלה ששותלות את האורז, רגליהן היחפות מבוססות בבוץ, מנסות להיאחז באצבעות הרגליים באדמה החלקלקה, וגבן כפוף בתנוחה שתלווה אותן גם בחודשים הבאים, כאשר ינכשו את העשבים השוטים ויקצרו את האורז בעזרת מגל.
על מעמדן הבעייתי של הנשים בתאילנד מעיד גם עולם הזנות המשגשג. בתי הזונות בבנגקוק מלאים בנערות צעירות ממשפחות כפריות, בדרך כלל מאזורים נחשלים, שנאלצות לעבוד בזנות כדי לעזור בפרנסת המשפחה, או בבנות שהעדיפו את בתי הזונות של העיר הגדולה על פני בית הכלא הירוק של שדות האורז.