חורף 1956. אנחנו נוסעים בטנדר "פרגו" של הסוכנות ממעברת קריית גת מזרחה, אל היאחזות הנח"ל נחושה שבגבול השפלה והרי חברון. אבא שלי, מומחה לחציבה בחומרי נפץ, מכין שם יסודות למבני קבע, שיבואו במקום מחנה האוהלים. אחד החיילים מושיב אותי בעמדת התצפית ומראה לי את הכפר תרקומיה שממזרח. משם, הוא מסביר, יוצאים מסתננים לשדוד את הבקר לאורך "דרך טקסס" – שמה המקומי של דרך הפטרולים (דרך שהתמשכה לאורך גבולות ישראל לפני 1967, וקרויה כך על שם הסיורים שעברו לאורכה) – שנמשכה מעמק האלה ועד קיבוץ להב. "דרך טקסס" כי כאן המערב הפרוע: עדרי בקר כמו באמריקה, רוכבי סוסים ושודד עם כף רגל שמספרה 48.
בעזרת סיגריה בוערת מצית אבא את פתילי ההשהיה ובתוך דקה מתנפצים חומרי הנפץ ברעש אדיר, ומותירים אחריהם בורות עמוקים באדמה, שלתוכם ייצקו את היסודות מאוחר יותר. בערב אנו חוזרים לקריית גת, מאובטחים על ידי שני נח"לאים נושאי נשק ועובד סוכנות החוגר אקדח וובלי. ארץ מסוכנת, הסביר לי האיש עם הוובלי, הרבה מסתננים חודרים לכאן מהר חברון. ושוב הסיפור על בעל כף הרגל הענקית.
חורף 2002. שוב בדרך. איש רשות שמורות הטבע גברי להב ואני נוסעים בג'יפ, חוצים את הגבעות שבין עמק האלה ובית גוברין, סמוך לדרך הפטרולים הישנה. ואני חושב לעצמי איך בעצם לא השתנה כאן הרבה מאז הביקור בנחושה כשהייתי בן תשע. מרחבים גדולים ריקים מיישוב ומאדם – רק שני יישובים, מושב נחושה שעלה שוב על הקרקע לאחר שננטש, מושב שקף וחוות אלה שמצפון לקיבוץ להב, הוקמו כאן מאז – ועדיין שטחי מרעה ועדרי בקר ושודדים הבאים מתרקומיה ומאידנא שבהר חברון (ואולי הם בעצם ערבים קשי יום, המסתננים כדי למצוא פרנסה).
אך תמונה זו של מרחבים פתוחים אינה מאפיינת את כל השפלה. בצפונה, באזור שבין נחל מודיעין ועמק איילון, נבנו העיר מודיעין ומכבים-רעות. ובגבעות של אזור בית ג'ימאל-בית נתיף, מדרום לבית שמש, נבנתה השכונה רמת בית שמש, והאזור, שהיה יפה להפליא, נפגע ללא תקנה. | | רועה בעמק האלה. המקום שימש צומת דרכים חשוב וסביבו נבנו ערים קודמות שאת שרידיהן אפשר עוד לראות | צילום: שמעון לב |
גבעות גיר, מרבדי כלניות
מה יש בה, בשפלה, שהופך אותה למיוחדת ומושכת? נחלי איתן לא זורמים בה והפסגות הכי דרמטיות הן גבעות המתרוממות לגובה של 400 מטר מעל פני הים. אין קניונים ואין מצוקי סלע זקופים. רק נוף גלי של אלפי גבעות מעוגלות ועמקי ערבה (עמקים בעלי חתך דמוי ערבה: כלי ללישת בצק) רחבים ושטוחים העוברים ביניהן. החורף מיטיב עם הנוף והופך אותו לאחו ירוק עתיר פריחות (יש כאן באמת מרבדי כלניות נהדרים). נדמה לי שהעובדה הראשונה הבולטת כאן לעין היא הריקנות השוררת בשטח. אחר כך רואים את הפרטים.
השפלה, הנמצאת ממש במרכזה של הארץ, היא אחת מארבע יחידות הנוף הראשיות של ארץ ישראל: מישור החוף, השפלה, שדרת ההר המרכזי ובקעת הירדן. גבולה הצפוני הוא נחל מודיעין; גבולה הדרומי הוא כתף באר שבע; במזרח מפריד עמק התלם – עמק הסחיפה הצר הנפתח בין גבעות השפלה הרכות למורדות הרי יהודה הבנויים סלע גיר קשה (בקו כפר רות-שער הגיא-בית שמש-בקעת יבל-עומר) ובמערב גובל בה מישור החוף (בקו בן שמן-יסודות-כפר מנחם-קריית גת-להבים-באר שבע).
אולי הדרך הטובה ביותר להבחין בגבול המזרחי ובגבול המערבי היא במבט מהאוויר: לאורך מרביתו של הגבול המערבי נמתחת מסילת הרכבת מנען לבאר שבע ומבדילה בין השפלה למישור החוף. ממזרח מתרוממים לגובה של כ900- מטר מעל פני הים הרי חברון לעומת השפלה הנמוכה יחסית (וזה, אגב, משמעות שמה, המוזכר עוד במקרא – אזור נמוך). לשפלה עצמה שני מפלסים טופוגרפיים: השפלה הנמוכה, הנמצאת במערב (250-200 מטר מעל פני הים) והשפלה הגבוהה (450 מטר בשיא גובהה) במזרח.
ובחזרה לקרקע. צפון השפלה נמצא תחת השפעת אקלים ים תיכוני גשום יחסית, ושטחים נרחבים ממנו מכוסים בחורש ים תיכוני. אפשר לראות כאן אלון מצוי, אלה ארץ ישראלית, אשחר ארץ ישראלי וחרוב. את חלקה הדרומי של השפלה, המושפע מן האקלים המדברי של בקעת באר שבע, מאפיין צומח ערבתי ואף מדברי. בחלק הצפוני צפיפות היישוב גבוהה יותר, ויש בו שתי ערים – בית שמש ומודיעין. ובדרום, מבית גוברין ועד באר שבע – ריק כמעט מיישובים.
האזור כולו – שפלה גבוהה ונמוכה, צפונית ודרומית – משופע בסלעי קירטון. מסלע רך זה מעצב את פניו של האזור: נוף גלי, לעתים רמתי, עם מדרונות מתונים ועמקי ערבה רחבים ושטוחים.
 | | נחל אדוריים. את השפלה חוצים כמה נחלים בדרכם משדרת ההר המרכזי לחוף הים | צילום: דובי טל |
תילי תילים של היסטוריה
על פני הקרקע פזורים תלים המעידים על הפופולריות הרבה שהשפלה זכתה לה בתקופות שונות. תלי הערים המקראיות – תל חדיד (בסמוך למחלף בן שמן); תל גזר (לא רחוק מהיישוב כרמי יוסף); תל עזקה (בגבול עמק האלה); תל צפית (גת המקראית); תל שֹוּכֹה (מדרום לעמק האלה), תל לכיש (ממזרח למושב לכיש) – מזוהים עם תקופת הברונזה ותקופת הברזל, שהחלו לפני כ5,000- שנה והסתיימו לפני כ3,000- שנה. תל מרישה מזוהה עם התקופה ההלניסטית (37-332 לפני הספירה). והתקופה הרומית המזוהה עם בית גוברין ועשרות ישובים חקלאיים בהם נמצאו שרידים מתקופת מרד בר כוכבא.
סלע הקירטון אִפשר לבני האדם שחיו כאן בעבר לחצוב אלפי מערות בסלע: מערות פעמון, מערות קולומבריום שבקירותיהן חצובים אלפי כוכים קטנים (שיועדו כנראה לגידול יונים), מערות שנמצאו בהן מתקנים של בתי בד, מערכות של בורות מים תת קרקעיים, מערות קבורה, מערות ששימשו למגורים ומערות המסתור שנחצבו בזמן מרד בר כוכבא. פארק המערות של בית גוברין ומרישה הוא מקום מצוין להתרשם בו מסוגי המערות השונים.
אלפי המערות החצובות בגבעות השפלה הן ללא ספק הדבר המייחד את אזור השפלה. זה אולי מה שגרם לנו, כשהיינו צעירים והרפתקנים ויצאנו למסעות לאורכה ולרוחבה של הארץ, לרצות לגלות גם את העולם הנסתר שמתחת לפני האדמה.
חורף 1963. דני, יענקל'ה ואני, שלושה נערים בני 16, יוצאים למסע רגלי בן שלושה ימים מקריית גת לירושלים. בתל מרישה חדרנו אל מערת הקולומבריום, אל מערת בורות המים ואל מערות הקבורה הצידוניות שממזרח לתל. אחר כך, כשני קילומטרים ממערב לנחושה, עצרנו לחניית לילה מתחת לאקליפטוס גדול. שני בחורים מבית גוברין שעברו בדרך אמרו לנו שמסוכן מדי לישון בחוץ, הלילות כאן ממש סוערים. "הנה, שלשום גנבו עשר פרות מהעדר של בית גוברין ואנשי בית ניר לא הפסיקו לצחוק עלינו. אבל אתמול גנבו עשרים פרות מהעדר של בית ניר, ועכשיו אנחנו צוחקים". טקסס.
כמה שנים מאוחר יותר, במהלך אימון בצבא, נכנסנו, מחלקה שלמה, למערת הקבורה הצידונית. שכבנו בתוך כוכי הקבורה העתיקים והשלמנו שעות שינה. |
