| שפות בדרך לגן עדן בעולם העתיק ובימי הביניים היה האוקיינוס האטלנטי גבול בין הידוע לבלתי ידוע, הדרך אל גן העדן עלי אדמות. איים מרוחקים הציתו את הדמיון באגדות ובסיפורים, סִקרנו תמיד את הנוסעים, ורבים ניסו להגיע אליהם ולהתיישב בהם. כמה מהאיים נותרו "אבודים" עד היום. מי שמע על האי ז'אן מאיין (Jean Mayen), על בּוּוה (Bouvet), על הצוק האימתני רוֹקל (Rockail) או על אי המלח – כולם מקומות לא מיושבים באוקיינוס האטלנטי?כדי לגלות עולמות חדשים בדרך להודו יצא בשנת 1506 מפורטוגל צי, שכמה מספינותיו היו בפיקודו של טְריסְטָאוּ דָה קוּנְיָה. בדרום האוקיינוס האטלנטי, 2,780 קילומטר מערבית לכף התקווה הטובה (Cape of Good Hope) ו־2,350 קילומטר דרומית לאי סנט הלנה (St. Helena) – שיארח 309 שנה מאוחר יותר את נפוליאון בגלותו – התגלתה קבוצה של איים ריקים מאדם. הגדול שבהם – צוק ועליו הר געש המתנשא לגובה כאלפיים מטר, ברוחב עשרה קילומטרים לכל היותר ובשטח של 78 קילומטרים רבועים – קיבל את שם המגלֶה, בצורתו הצרפתית: טריסטן דה קוניה (Tristan da Cunha).300 שנה לא התעניין איש באי המבודד. הראשון שהתיישב בו היה דווקא אמריקאי, ג'ונתן למברט: ב־1811 הוא הגיע לאי מהעיר סאלם (Salem) אשר בארצות הברית והכריז על עצמו כקיסר. היו לו שלושה נתינים, שנעלמו כמה שנים מאוחר יותר. לטריסטן דה קוניה הגיעו גם מתיישבים מהאי השכן סנט הלנה. הבריטים החלו גם הם להתעניין במקום בשל היותו נקודת אספקה לספינות, בעיקר של מי שתייה. בסוף 1816 מנתה האוכלוסייה 72 נפש, וב־1821 הגיעה תוספת מרשימה של ניצולים מספינה שנטרפה באיזור. שנתיים קודם התיישב במקום הזוג הראשון, וויל־יאם גלאס (Glass) ורעייתו – הוא סמל בצבא הוד מלכותו, שהחזיר לאי את ההגמוניה הבריטית. מניצולי הספינה נוסף עוד זוג, בשם ווייט (White). אני מזכיר את השמות, כי עד היום יש באי בסך הכל שש משפחות, כולל צאצאיהן של השתיים האלה. ארבע המשפחות האחרות הן צאצאים של ארבעה ניצולים נוספים, שהתחתנו עם כלות שהובאו, על פי בקשתם, בשנת 1827 מהאי סנט הלנה. הכלות היו שחומות עור, והתוצאה מרתקת: בלונדינים לצד שחומי עור. עם פתיחת תעלת סואץ בוּדד האי עוד יותר: אספקה מן "המולדת" היתה מגיעה בדרך כלל רק פעם בשנה, על אוניית מלחמה, וגם זאת רק לאחר שהאימ־פריה הבריטית סיפחה אליה את האי רשמית, בשנת 1876. ב־1938 הוכרזה חסותו של סנט הלנה על טריסטן דה קוניה, אבל עד היום התושבים אינם מוכנים להיות כפופים לאי השכן. אם כבר להיות כפופים למישהו, הם אומרים, אז רק ישירות להוד מלכותה. נקודת מפנה בחיי התושבים של טריסטן דה קוניה באה בשנת 1961, בעקבות התפרצות הר הגעש. לבה כיסתה את רוב האי והגיעה עד פאתי ה"עיר" היחידה – אוסף של בקתות – אדינבורו (Edinburgh). ממשלת בריטניה החליטה על פינוי מוחלט של האי, וכל 250 תושביו הועברו ל"אמא מולדת". המפגש בין התרבויות היה מדהים. קבוצת האנשים שהגיעה מן האי המרוחק דיברה אנגלית שעברה מן העולם מזמן: אנגלית מדוברת בעגה הקוֹקנית של ראשית המאה ה־19, ובה סלנג צבאי של הסמל גלאס מצבא הוד מלכותו. תושבי האי שוכנו במחנות צבא ואף סידרו להם מקומות עבודה, אבל היו אלה אנשים מתחילת המאה הקודמת שנחתו לאמצע המאה העשרים. הם מעולם לא ראו מכונית או מטוס או טלפון או טל־וויזיה, והם מעולם לא שמעו את רעש העיר. על האי הנידח הם לא סבלו כלל ממחלות, והאקלים הנוח העניק להם אריכות ימים. עם הגיעם לבריטניה חלו מיד רוב המבוגרים. רבים מהם נפטרו. המפגש הקטלני הביא אותם מקץ שנתיים לדרוש לשוב הביתה. בשנת 1963 חזרו רובם לאי והביאו איתם את פלאי האנושות של המאה העשרים. כיום יש בו 300 תושבים, ממשלה, רדיו, אתרי אינטרנט. ב־21 במאי 2001 נהרס האי ברובו, בעקבות הוריקן עלום שם. פרויקט איסוף התרומות לשיקומו נמצא בעיצומו. המרד על הבאונטי והדוכס מאדינבורו לאחר שלא מצאנו את גן העדן האבוד באטלנטי, נמצא אותו אולי באוקיינוס השקט, ורצוי הכי רחוק שאפשר. ביולי 1767 דיווח סרן פיטר קַרְטֵרֵט, מפקד אחת מספינות הוד מעלתו מלך אנגליה, על אי חדש בדרום האוקיינוס השקט: "הוא גבוה כל כך שראינו אותו ממרחק של חמישים ליגות [כ־280 קילומטר]. גילה אותו בנו של מייג'ור פיטקאירן (Pitcairn), ולכן הוא נקרא על שמו". מלבד קפטן קוק המפורסם, איש לא התעניין באי הנידח – הר געש כבוי שרוחבו ארבעה קילומטרים וקוטרו פחות מעשרה – שנמצא 4,000 קילומטר מניו זילנד ו־5,000 קילומטר מצ'ילה. ב־1790 הגיעה לאי חבורת ימאים צעירים על סיפונה של הבאונטי המפורסמת, לאחר מרד ונדודים של חודשיים בין איי האוקיינוס השקט. על הספינה שהגיעה מטהיטי היו שמונה מורדים ו־19 מקומיים פולינזים: שישה גברים, 12 נשים ותינוק אחד. סבל רבעבר עליהם בשנים שבאו אחר כך, ורבים מהם מתו. ב־1800 נותר בחיים רק אחד מן המורדים, ג'ון אדמס. האי היה מבודד לחלוטין. הם חיו במשפחות, ובאי שלטו המנהגים הפולינזיים. אדמס מת בשנת 1831, שבע שנים אחר כך נחקקה החוקה הראשונה לאי הזערורי, וב־1845 מנתה אוכלוסייתו 156 נפש. בשנים אלה ערכו תושבי האי ניס־יון כושל לשוב לטהיטי, וב־1856, בעידוד ממשלת בריטניה, עברו כל 194 התושבים לאי נורפולק (Norfolk) שבקרבת אוסטרליה, מרחק של כמעט 5,000 קילומטר מאי הולדתם. לא לכולם נעם האי החדש, וחלקם שבו למולדת הישנה בעשור הראשון למעבר. כך קרה שקהילה קטנה כזאת הזינה שני איים מבודדים, המרוחקים זה מזה אלפי קילומטרים. לאי המקורי הגיעו במרוצת השנים עוד מתיישבים. הוא נפתח לעולם אחרי חנוכת תעלת פנמה ב־1914, כאשר החלו לפקוד אותו אוניות בתדירות של פעם בשבוע. כיום חיים בו חמישים תושבים, בהירי עור וכהי עור. כלכלת האי מתבססת על תעשיית הבולים, שאותם אפשר להזמין בדואר ובאמצעות האינטרנט. נורפולק, לעומת זאת, הפך ב־ 1979 לחלק מאוסטרליה, ותושביו חשים עד היום שהם מונהגים בידי זרים: צאצאי המעטים שבאו מפיטקאירן.
השפה המדוברת בפיטקאירן היא ייחודית בהשוואה לשפות איים אחרים בשל השילוב בין השפעות מנוגדות: מצד אחד, הבידוד הארוך; מצד שני, הנדודים. באופן יוצא מן הכלל באיזור זה, השפה בפיטקאירן היא עירוב של אנגלית ושל טהיטיאנית. זו השפה היחידה שדוברים אותה כמה עשרות בני אדם בלבד. איך אומרים אי בטוק פיסין |
איים מבודדים הם מעבדות לשוניות, שבהן מתפתחות עגות ושפות יוצאות דופן, כמו בעלי החיים הייחודיים שגדלים במערכות אקולוגיות סגורות. מה מיוחד באנגלית של תושבי טריסטן דה קוניה בדרום האוקיינוס האטלנטי, איך מדברים צאצאי המרד על הבאונטי באי פיטקאירן שבאוקיינוס השקט, ומהי השפה המנצחת של פפואה ניו גיני? פורסם 8.12.08 |
Array
(
)