שמעון לב – לשבור את מחסום הזרות

אחרי שבוע ימים של חיפושים אחר ההיג'רות – "המין השלישי" – קסטת האנשים שהם לא גברים ולא נשים, או גם גברים וגם נשים, בסמטאות וראנסי, הודו, הייתי קרוב לייאוש. לא הצלחתי לצלם אפילו היג'רה אחת/אחד. מונה, נהג הריקשה, חבר ותיק, הבטיח לעזור, אך אנשי הקסטה לא היו אף פעם בבית, או שסירבו בתוקף להצטלם.
"הגנגס בזריחה – תמונות טובות, כל התיירים מצלמים. היג'רות – לא תמונות טובות ולא אנשים טובים", חזר מונה ומילמל באנגלית עילגת תוך הטיה עצבנית ומסוכנת של הריקשה בין הסמטאות, בדרך לאכזבה נוספת. כשניסיתי להסביר לו שנמאס לי לצלם את הטובלים בגנגס בזריחה, אמר: "כל התיירים מצלמים בגנגס – אתה אנגרז (זר, אנגלי) משוגע", והפליג בסיפור ארוך על צלם איטלקי ששכר אותו לשבועיים וכל יום צילם רק בגנגס. "וֶרִי גוּד מָאנִי" היה מוסר ההשכל של הסיפור.
האם אשה לבושה בסארי צבעוני ונזם באפה היורדת לטבול בגנגס היא נושא טוב לצילום יותר מאשה בת גילה, העומדת בתחנת האוטובוס בתל־אביב? האם הכוח של הצילום הדוקומנטרי הגיאוגרפי הוא בעובדת ההנצחה של "מקומות רחוקים ואקזוטיים"? או שמא הדבר החשוב הוא זווית המבט האישית ונקיטת העמדה הצילומית? ועוד שאלות: האם האובייקט או נושא הצילום הם המרתקים אותנו, או שיש ערך מוסף לאיכות הצילום? ואם יש, איך זה שכל מדריך טיולים בחו"ל הופך לצלם?
נראה לי שבגלל מכלול הבעיות האלה נוטה עולם האמנות לזלזל בצילום הגיאוגרפי. אבל דווקא מולן מתחילה האובססיה שלי: לשבור את מחסום הזרות, בינינו לבין "העולמות הרחוקים"; לנצל את ההזדמנות לחדור לעומקם של דברים ותהליכים, לנסות למסור אמירה אישית מעבר למקום האקזוטי ולזמן.

קו הגבול
באמצע רחוב סואן פגשתי בשעת צהריים לוהטת את חבורת ההיג'רות הראשונה פוסעת בעליזות פרובוקטיבית, מוחאת כף ומנהלת דו־שיח עם העוברים ושבים. הם היו ארבעה, לבושים בסארי צבעוני, שערם מפוזר על כתפיהם ותווי פניהם הגבריים שידרו התגרות. ביקשתי רשות לצלם כשאני חש באדרנלין זורם בדמי, תחושה מוכרת וטובה כל כך. "תשאל את הגורו", אמר לי אחד מהם והצביע על הדמות המבוגרת שישבה לנוח ליד עץ. כך קיבלתי את האישור הראשון לצלם את חברי הקסטה.
התחלתי לצלם. התנועה נעצרה והרחוב התמלא באנשים. הקהל רחש:

"אנגרז מצלם היג'רות". לאט לאט התגברו הקולות והפכו לרמים ולגסים יותר ויותר. לא פשוט לשבור מוסכמות חברתיות בהודו, ועוד בצהרי היום. גם לא פשוט לצלם כשמאות אנשים עומדים מסביב וצופים בך, ולכולם יש מה להגיד. התעלמתי. כשמצלמים, העולם שבחוץ מפסיק להתקיים, ועם המבוכה מתעוררת גם תחושת הכוח והשליטה בעולם. צילום זה לא מקצוע לביישנים.
אבן נזרקה מהקהל לכיווננו. ההיג'רות החלו לגלות סימני עצבנות. הגורו קם בנחישות והתקדם לכיוון הקהל, כשהוא מנהל עם האנשים דו־שיח קולני. לפתע הוא הרים את הסארי שלו מעל הרגליים עד לגובה המותניים וחשף לפני כולם את ערוותו. מאות אנשים החלו לנוס במורד הרחוב בבהלה. זה היה מוזר, מפחיד ומשעשע. הגורו חזר למקומו בהבעה של מנצח ואמר לי בהינדית: "לא טוב לצלם ברחוב, בוא מחר לבית שלנו". קבענו שניפגש למחרת בצהריים באותו מקום. כברכת שלום פרובוקטיבית שלח הגורו את מקלו בין רגלַי לקול צחוקם של אנשיו.
מלא אופטימיות התייצבתי למחרת עמוס בציוד הצילום. אף אחד לא חיכה לי. מוכר התה סיפר שהמשטרה עצרה את חבורת ההיג'רות אתמול אחרי הצילומים, בתואנה שהתנהגו באופן בלתי הולם ליד מקדש. כשראה שאני מביט בו בתדהמה ותוהה היכן המקדש, הצביע על פסלון של האל שניצב מתחת לעץ, כמו בהרבה מקומות בהודו.
זה היה קשה. מישהו נעצר כי אני רציתי לצלם. היכן עובר קו הגבול בין השאיפה "לכסות את הנושא" לבין שמירה על פרטיות המצולמים ועל כבודם? הקלות שבה אפשר להיכנס לחייהם של אנשים לכמה שעות ולהפוך אותם לאובייקטים, לתמונות בגיליון כרומו צבעוני, ממש מפחידה. מתי לוותר ולהפסיק לצלם, ומתי לנצל את הכוח שמאחורי המצלמה? רק אני יודע מה אני "מעולל" לאנשים שנעמדים בארשת של חשיבות, לא לפני שהם מסתרקים ומיישרים קמט אחרון בחולצה, ועוצרים את נשימתם לפני העדשה.
כל צלם ושיטות ההתמודדות שלו, כל צלם וקווי הגבול שלו. אני מקפיד לשלוח תמונות למצולמים, ואם אפשר – גם את הגיליון שבו התפרסמו תמונותיהם. לפני שאני מצלם, תמיד אני מבקש רשות ושואל לשמם של המצולמים, כדי שיהיו עבורי אנשים עם זהות. אם אפשר, אני יושב ומשוחח איתם ונאחז בכל כוחי באינטימיות הרגעית שנוצרה בינינו. אחד הדברים שאני משתדל לבחון הוא, האם הייתי מסכים להצטלם בסיטואציה דומה. אני ממעט לצלם עם עדשות מקרבות "תמונות ספונטניות", כי אם אני לא יכול להתקרב וליצור מגע אישי, אני מעדיף לא לצלם. מעבר למוסריות החמקמקה והשברירית של אקט הצילום, הרי התוצאה הצילומית חשובה לי פחות. מה שחשוב מכל הוא המפגש, התהליך והחוויה. אם המפגש טוב, גם הצילומים טובים.
אני מודה: אני  מועד לא מעט פעמים, מנצל את כוחו הוויזואלי של השונה ומצלם תמונות שנראות כמו גלויות תיירותיות. אני מנצל גם את כוחו העצום של האורח לרגע. לפעמים אני מוותר לעצמי ומצלם דברים כדי "שיהיו" בארכיון. אבל מעבר לכל, אני נופל במלכודת הפתאים האכזרית של הסטריאוטיפים, שהם לב ליבה של בעיית הצילום הגיאוגרפי. הודו הרי אינה רק סאדואים מגודלי שיער, הגנגס בשעת זריחה והטאג' מאהל בשעת שקיעה, כפי שהיא מונצחת ברוב הצילומים. מצד שני, האם יכול הצילום לתאר מציאות מורכבת?

מהות החיים
במשך שלושה חודשים חיפשתי היג'רות ברחבי הודו באובססיה שעד היום קשה לי להבין את פשרה. הפעלתי קשרים והתחננתי בפני חברי שיעזרו לי  לפרוץ את מחסום הזרות והמוסכמות החברתיות. עם חלוף הימים הלכה האובססיה וגברה, והנסיעה נעשתה מרתקת יותר.
בג'ייפור התחנן המהראג', המורה שלי להינדית שכל ייעודו לעזור לאנשים, שאפטור אותו מהצורך "למצוא לי היג'רות": "אני לא יכול ללכת לבתיהם. אתה יודע שכל דבר אחר שתבקש אני אעשה". באגרה, עיר שבה מתגוררים הרבה היג'רות, צעד איתי סעיד הכל־יכול בשעת לילה מאוחרת בחשכת הסמטאות של שכונת הטאג' גאנג', רועד כולו וממלמל: "אם אשתי תדע שהלכתי לבית של ההיג'רות, זה הסוף שלי". אבל הוא זה שכתב עבורי את המכתב שהופנה ל"כל  המעוניין", ובו ציין שאני מחפש היג'רות והבטיח שאוטוטו אני מוציא ספר עליהם.
בוויידישה (VIDISHA) ליוו אותי מאות אנשים בסמטאות. כולם רצו לראות מה האנגרז עושה עם ההיג'רות. בבופאל (BHOPAL) – "עיר אלף ההיג'רות" – טיפסו אנשים על החלונות וחסמו את האור כשהם לוחשים: "האנגרז מצלם היג'רות". לאט לאט למדתי את הקודים הנדרשים של ההתנהגות; מה מותר

ומה אסור. הבנתי שכדאי לי לצלם אותם רק בעיירות בגודל מסוים, לא גדולות ולא קטנות מדי. אחרי שלושה חודשים ראיינתי וצילמתי כחמישים היג'רות.
לכאורה, המצלמה יוצרת חציצה בין הצלם לאירוע הרגשי. אם אתה מצלם, אינך שותף מלא לחוויה. אתה ניצב בחוץ. דמות הצלם או התייר עמוס המצלמות הפכה כבר לסמל תרבותי לחציצה זו. אך לי, המצלמה דווקא עוזרת להתקרב: אלמלא צילמתי, לא הייתי שם. יש בעיני משהו יפה בקירבה שיוצרת המצלמה בין אנשים ותרבויות, אך לא קל ליצור אותה. לפעמים הצילום מונע את חוויית האירוע, ולפעמים הוא סוד החוויה. צריך לדעת מתי זה מה, כי בסופו של דבר לא ממש מעניין אותי לצבור שקופיות בארון.  היום יש לי כאלף שקופיות המנציחות היג'רות ויותר ממאה סרטים של תמונות שחור־לבן למאמר שלא פורסם.
לעיתים, כשאני "נאבק" בעשרות אלפי השקופיות שאגרתי, אני חושב לעצמי שבעצם "מהות חיי" היא העברת שקופיות מניילון לניילון. וזה עיקרו של המקצוע הזה שכולם מקנאים בו.
אחרי החזרה ארצה צריך לסמן ולמספר את השקופיות ולסדר אותן בארכיון, אותן ערימות של קלסרים עבי הכרס שתופסים עוד ועוד מקום. כל פעם אני מוצא את עצמי מפנה עוד בגדים מהארון לטובת עוד ארץ על הגלובוס. אחר כך, בעקבות טלפון בהול של העורך, צריך לבחור ולמיין. הפעם, המיון הוא מאבק חסר פשרות על כמה ואילו שקופיות לבחור. העורך רוצה לראות הכל. הוא רוצה לבחור לבד. גם אני רוצה לבחור לבד, כי חוק מרפי של הצלמים אומר: "מתוך קבוצת שקופיות העורך תמיד יבחר את התמונה הטובה פחות". בסוף  מתפשרים: אני עושה סלקציה ראשונית לבד או עם הכותב/ת, ואת הבחירה השנייה עושים יחד, העורך ואני, כשאפשרות הבחירה האחרונה היא שלהם, לא שלי. התוצאה תמיד שונה ממה שקיוויתי. מגליונות המגאזין מציצות אלי שפע של גלויות צבעוניות ומתקתקות. הרבה תמונות של ילדים, רצוי עם חיוך ורצוי גם ממקומות אקזוטיים.

בשביל מה?
בזמן הישיבה האינסופית ליד שולחן האור, אני נזכר שוב ושוב איך קמתי במשך שבועיים לפני הזריחה כדי לרדוף אחרי האור החמקמק, בעוד שותפי למסע הכתבים נמים את שנתם. מדי בוקר סחבתי את תיק הצילום עם שלוש המצלמות, פעם על כתף ימין ופעם על כתף שמאל; סחבתי גם את הפלשים ואת החצובה שתמיד נתקעת בכל מה שסביבה, מרגלי אנשים עד אגרטלים במלון, וחלמתי שפעם מישהו יחשוב שעוזר/ת צלם זו תוספת בעלת חשיבות שכדאי להשקיע בה. מול ערימות הניילון ליד שולחן האור זה נראה דבר חיוני ביותר. כמה יש כאן? שלושים, ארבעים אלף שקופיות? בשביל מה, בעצם?
וכשאני יושב שוב מול העורך ומספר לו, רק דרך אגב, שאני נוסע לטיול לתימן או להודו – שם כבר לא הייתי הרבה זמן – סתם בשביל עצמי, או אפילו לאירופה, לשם נוסעים כולם, כדי לשבת בבתי קפה בפאריס וכדי לפגוש את קתרין, הוא מודיע לי שהוא צריך חומר לשתי כתבות. "אבל אני אהיה שם רק שבועיים, אני בחופש!!" אני מדגיש. "טוב, אם ייצא לך תצלם", העורך מחייך. הוא כבר יודע. אנחנו סוגרים על מחיר. "רק אם ייצא לי, תזכור", אני מבהיר. אבל שנינו יודעים מה יהיה.
כשאני רוכש את הכרטיס, אני נשבע שהפעם אני לוקח רק מצלמה אחת ובשום אופן לא את החצובה. אבל שלוש שעות לפני הטיסה אני אורז את הציוד הרגיל, עומד בוהה בתיק הצילום שהבטחתי לעצמי להשאיר בבית וממלמל לעצמי (כי גם מעצמי כבר לא נעים לי): "מקסימום, אשאיר אותו במלון". ושוב אני מדדה למטוס ופוצח בריב הרגיל עם קצינת הביטחון: אני מסרב להעביר את הסרטים במכונת השיקוף, היא מתעקשת. שוב אני עם כל הציוד: מצלמת 6/6, חצובה ומצלמת הווידיאו שהעורך העמיס עלי ברגע האחרון, כי כתבות בטלוויזיה חשובות מאוד ליחסי הציבור.
בשש בבוקר אני כבר משוטט ברחובות פאריס, קתרין עוד ישנה (אתה בחופש, היא ממלמלת מתוך שינה), מחפש אחרי גשרים קסומים ואחרי משכימי קום הקונים בגטים – לכתבה על הלחם שעוד לא נכתבה. או בחלק אחר של העולם: אני מסתובב בשוקי הגאת בתימן, בין בדווים חמושים בקלצ'ניקובים המתבוננים בי בפליאה (הוא רצה כתבה על הגאת, אבל הוא כבר שכח מזה). אני מטפס גם בשבילי ההימלאיה ההודית, סוחב ציוד צילום ומבלה עם אותו ציוד בחברת סאדואים; אז מה אם תכננתי עליית רגל פרטית? הרי צריך חומר על מקורות הגנגס.
בשעות הלילה אני עוצר את התנועה ברחובות אלכסנדריה. ותוך התעלמות מצפירות נהגי המכוניות המאבדים את סבלנותם, אני מצלם בית קפה מואר עם שני לקוחות המעשנים נרגילה. מה לעשות, זה בדיוק הפריים! אני עומד שעות בתור האינסופי למקדש פשופטינת בקטמנדו שבנפאל, בזמן פסטיבל השיוהרטרי, בידיעה ברורה שלא ייתנו לי להיכנס, משום שהכניסה ללא־הינדים אסורה. אבל התור מרתק, והאנשים כבר מכירים אותי. אפילו את הטאג' מאהל אני מצלם כל פעם מחדש, אבל הוא נראה שונה כל פעם. אולי זה אני שרואה אותו כל פעם בצורה שונה?
לא, זה ממש לא הגשרים במחוז מדיסון, ואני לא קלינט איסטווד, ולצערי גם לא צלם של "הנשיונל ג'יאוגרפיק". מתי כבר ניסע עם עוזרים, עם כמות לא מוגבלת של סרטים, למשך זמן רב יותר, ומתי ייתנו לנו אפשרות לעשות שיעורי בית? ותנו לי רק פעם אחת לבחור את התמונות לבד, במקום רק להעביר אותן מניילון לניילון.