שקיפ הַאם אחז במזרק גדול, ובריכוז רב ליקט טיפה אחר טיפה מהשכבה הדקה של השמן שצף על מי הוורדים בצנצנת הגדולה. במיומנות רבת שנים הוא העביר את השמן לבקבוק זכוכית קטן, חתם אותו בפקק שעם עטוף בניילון והטמינו בקופסת קרטון קשיחה, אותה ישים למשמרת במחסן ביתו. אגלי הזיעה על מצחו של שֶקיפ העידו על המאמץ הכרוך במיצוי שמן ורדים בשיטה מסורתית: שעות קטיף רבות ומתישות ותהליך ארוך המתרחש
במזקקות נחושת מוזרות למראה, הניצבות על כירות בוץ שמוסקות בעצים ומלבות עוד יותר את חום היום. בינתיים, מהחצרות השכנות עולים קולות של חטיבת עצים וקריאות עידוד של הנושאים את שקי הפרחים ואת כלי הזיקוק הכבדים. ריח מבושם של ורדים שולט בכל. במהלך שעות הזיקוק הממושכות יבקרו החקלאים זה בחצרו של זה, ידברו על יבול השנה, על מחירי השנה שעברה וגם על החתונה הקרובה, המרגשת את קהילת הכפר הקטן איליאסקויו בושם האלים נגד התקרחות שמן הוורד – שהיוונים והרומאים כינו "בושם האלים", מתוך אמונה שניתן לאדם קודם כל לשם עבודתם – היה פופולרי מאז ימי קדם בכל שכבות החברה. עד היום כמעט אין בושם מהבשמים היוקרתיים בשוק התמרוקים שלא מכיל כמות כלשהי של שמן ורדים, המשביח את ריח הבושם. ממי הוורדים, תוצר הלוואי של זיקוק הפרח, הפיקו ורדינון, מהתמרוקים הנפוצים
בימי קדם, שאף נמצא בבית המקדש . הכנת שמן ורדים ומי ורדים היתה נפוצה במזרח הקדום בשל הצורך היומיומי במי בושם מרעננים ומשיבי נפש באזורים חמים, לשימוש ישיר על הגוף או בחללי בתים פרטיים ובמקומות ציבור. לבד מהעלמת ריחות רעים, ובמיוחד ריח קורבנות שהועלו תדיר בפולחנים שונים, שימש הוורד אמצעי להרחקת עין הרע ונחשב גם מזור למגוון תחלואים, מבעיות קיבה ומעיים, דרך כאבי ראש, חניכיים ואוזניים, ועד הפרעות שינה והתקרחות. השיטה הקדומה ביותר למיצוי שמן ורדים היתה השריית הפרחים בכלי מים חשוף לשמש. בחום היום השתחרר השמן מהתאים שבעלי הכותרת וצף על פני המים. בעזרת צמר גפן היו אוספים את טיפות השמן וסוחטים אותן לכלי סגור. דרך אחרת למיצוי השמן היתה השריית פרחי הוורד בשמן שומשום מחומם. בספרות התלמודית מתוארת שיטה להפקה של משחת ורדים: לאחר שקטפו את עלי הכותרת בחום היום, כשהם ריחניים ביותר, היו מפזרים אותם על שומן בהמה, שהיה סופח את ריח הוורדים. במשחה שהתקבלה השתמשו לסלסול שערן של נשים, על פי צו האופנה האחרון ברומא. במאה העשירית התחילו הערבים בספרד להשתמש במזקקות שמן הוורדים הראשונות – כלי נחושת שבהם בושלו הפרחים עם מים. מאז הלכו והשתכללו שיטות הזיקוק, ובמפעלים מודרניים בתורכיה משתמשים כיום במזקקות ענק, הבולעות לקרבן חצי טון פרחים וטון וחצי מים, ופועלות 24 שעות ביממה בכוח קיטור ובאמצעות טכניקות קירור מתקדמות.שנים רבות אני באה ויוצאת בתורכיה, ולא פעם עצרתי באיספרטה לקנות ממוצרי הוורדים ולשאול על מזקקי שמן ורדים בשיטה מסורתית, שעליהם למדתי מתמונות מטושטשות בספר על בשמים שיצא לאור בשנות החמישים. כל מי ששאלתי השיב בביטחון כי התעשייה הביתית המסורתית עברה זה כבר מן העולם, אבל סירבתי לקבל את התשובה. מתוך אמונה בכוח השתמרותן וחיותן של המסורות הכפריות בתורכיה, יצאתי לחפש אנשים שמזקקים שמן ורדים בצורה מסורתית, אך הדרך עד למפגש עם שקיפ האם ומשפחתו לא היתה קצרה. [banner] קילוגרם פרחים בחצי דולר הסולטן העות'מאני עבד אל־חמיד עודד את התעשייה, ושטחים נרחבים
ניטעו באזורים הפנימיים של הרי הטאורוס המערביים, במחוזות איספרטה ובורדור של היום, בגבהים שבין 850 ל־1,000 מטר מעל פני הים. תנאי האקלים, קיץ חם וחורף קר וגשום, בתוספת אדמות סחף קלות ומאוּוררות, התאימו לגידול החדש, שהפך עם השנים לאחד מענפי היצוא החשובים של תורכיה. מאז שנות החמישים של המאה הקודמת נחשבת תורכיה ליצואנית שמן הוורדים הגדולה בעולם, בשווקה כארבעה טון שמן בממוצע בשנה, שהם כ־60 אחוז מהשוק העולמי. כ־10,000 חקלאים מעבדים במחוזות איספרטה ובורדור קרוב הקואופרטיב, הכלאה תורכית ייחודית בין הנהלה ממשלתית ובעלות החקלאים, הוא הגורם הכלכלי הקובע בענף הוורדים בעולם כולו, ומוּזאפֵר טוּלֶמֶן, מנהל קואופרטיב גולבירליק, הוא האישיות החשובה באיזור. בקואופרטיב שעליו הוא חולש היו מאוגדים בשנה שעברה כ־7,500 חקלאים, ורוב התוצרת שלהם מועברת לגראס בבית הקפה של סניר האווירה רגועה. על קירותיו תלויות הנחיות למגדלי הוורדים על ריסוסים מומלצים, ובצידן כרזות עם צילומי פרים כבירים לבקר – ענף תעסוקה חשוב נוסף של תושבי האיזור. כניסתנו עוררה את יושביו הרדומים של בית הקפה, וראשיהם של השקועים במשחק הרמי־קוב הורמו בתהייה. טימורטש שוחח במצלמתו עם הגברים עבותי השפמים, ואז הביא את הבשורה: "אומרים שיש ייצור בשיטה מסורתית לא רחוק מכאן, באחד הכפרים". ורד האהבה, ורד היקום
שכיבדה אותנו בחלב חם וממותק, כמנהג התורכמנים, הובילה אותנו לחצר שכניה, משפחת הַאם, ביום שבו התחילו לזקק את ורדיהם. שקיפ ועאישה האם עבדו עדיין בחצר, מרוקנים מזקקות נחושת – בדיוק כמו בתמונה הישנה שזכרתי. הם הזמינו אותנו להצטרף אליהם לקטיף למחרת, ואנו הזמנו אותם להיות גיבורי הסיפור. השכם בבוקר אנחנו מתייצבים בחצר. הקטיף חייב להתחיל מוקדם, בעוד טל הבוקר על הפרחים, ולהסתיים בטרם תהיה השמש במלוא חומה – אחרת יתנדף השמן. נסיעה קצרה בארגז האחורי של הטרקטור הקטן ואנו בשדה. שקיפ ועאישה קושרים סביב מותניהם סינורי שק גדולים ומתחילים לקטוף בידיהם את הפרחים הוורודים. מקרוב נראה הפרח הקטן כפונפון צנוע, אך הניחוח שעולה ממנו חזק ומשכר מאין כמוהו, וככל שמתחמם האוויר מתפשט וגואה ריחו בשדה. מדי בוקר קוטפים את כל היבול הפורח ומשאירים את הניצנים לימים הבאים. שקיפ ועאישה עובדים במרץ, לא מחסירים ולו פרח אחד. כשהסינור מתמלא, מרוקנים את תוכנו לשקים, אך מקפידים לא לדחוס יתר על מידה כדי שהפרחים לא יתחממו. טימורטש מצלם ואני מתנדבת לעזור. אני מורגלת בעבודה חקלאית, אבל הקצב כאן מהיר והשיחים דוקרים ושורטים כל חלקת בשר חשופה. לאחר ארבע שעות מסתיים קטיף שלושת הדונמים, ואנו, על שקי הוורדים, גבוה בארגז הטרקטור, בדרכנו חזרה לכפר.
להערכתם את הצמח שהיה למטה לחמה של המשפחה. שקיפ יודע שבניו לא יחזרו לכפר לאחר שחרורם מהצבא, אלא יחפשו פרנסה בעיר. אולי בעתיד, כשיזקין ולא יוכל לעבוד, יחזור אחד מהם לכפר עם משפחתו החדשה. בדרכנו חזרה לכפר אנו רואים זוגות ורביעיות של קוטפים. גם כאן בולט חסרונם של ילדים בוגרים. בכפר איליאסקויו חיים משק החלב שהביאו איתם הנוודים השתכלל עם השנים, וכיום מייצרים באיליאסקויו אפילו גלידה הנמכרת במרכז הכפר, לשמחתם של הילדים הנוהרים למקום בסוף יום לימודים. ליד דוכן הגלידה, בניין בן שתי קומות. בעליונה נמצא בית הקפה המקומי, ומתחתיו – מרכז האיסוף של פרחי הוורד. כאן שוקלים ורושמים בכרטיס האישי של כל מגדל את תפוקתו היומית. השקים מועמסים על משאיות העושות את דרכן לבתי החרושת המודרניים. אבל יש כאן גם כ־30 חקלאים, בהם משפחת האם, המתעקשים לזקק את תוצרתם בבית ולשווקה בעצמם. תהליך הזיקוק יחל כשיתחממו המים ועימם הוורדים. האדים ימלאו את ראש המזקקה, יתעבו ויזלגו במורד הצינור הקצר אל צינור נוסף העובר אל
הבריכה. המעבר בבריכה נועד לקירור הנוזל המכיל שמן מעורב במי ורדים. ביציאת הצינור מהבריכה מוצמדים אליו שני מכלים, ולתוכם זולגת באיטיות התערובת. שקיפ מספר שהבריכה מחליפה שוקת עץ שבתוכה זרמה התערובת מהמזקקה. את השוקת נהגו לצנן באמצעות שלג טרי שהיו עורמים סביבה. הפסקה. עאישה נושאת מגש ועליו אגוזי מלך, שומשום גרוס מעורב בסוכר, זיתים, ירקות, חלת דבש, לחם וחמאה – הכל פרי המשק, מעשה ידיהם. שקיפ מאיץ בכולם להתחיל בזיקוק השני, שבסופו יופרד השמן ממי הוורדים. אל המזקקות מכניסים את תכולת שני המכלים מהזיקוק הראשון, וכעבור כשעה אפשר להבחין בשכבה דקה של שמן, הצף מעל למי הוורדים במכלים שבקצה יציאת הצינור מהבריכה. התכולה מועברת לצנצנת זכוכית, ומחר ידלה ממנה שקיפ את השמן באמצעות מזרק גדול. להערכתו, הוא יצליח להפיק מחר 15 עד 20 גרם שמן, ואם שלושת הדונמים שלו יפרחו במלואם, יוכל לזקק השנה בסך הכל כחצי קילוגרם שמן. במפעלים המודרניים התהליך מהיר לאין שיעור ומשתמשים בכמות רבה יותר של פרחים, אבל שקיפ אינו משווק לקואופרטיב אפילו חלק מהיבול. זה לא משתלם: העבודה המושקעת בקטיף, בין אם לזיקוק ביתי או למפעלים, זהה. אך תמורת שמן מזוקק ירוויח שקיפ 500 דולר יותר מאשר תמורת מכירת הפרחים למפעלים. סכום לא מבוטל בכלכלתו של חקלאי תורכי. רווקים בטלנים ונשים חרוצות
פורשים מזרני שינה עבים ודחוסים בכותנה וכרית גדולה, מעשה ידיה של עאישה. המצעים הם חלק מהנדוניה שמביאה איתה אשה תורכית לנישואיה בתוך "תיבת התקווה", תיבת עץ מעוטרת ובה פריטים חיוניים למשק הבית החדש. אנחנו קמים בארבע בבוקר, מהחלון ניבט מראה קסום של אגם בורדור לאור הירח והכוכבים. שקיפ יוצא לחצר לחלוב את שמונה הפרות שלו במכונה קטנה המתחברת למכל על גלגלים. את מרבית החלב יעביר לקואופרטיב החקלאי ומעט יפקיד בידיה של עאישה, שתכין ממנו חמאה, גבינות, יוגורט ואיירן – משקה יוגורט מדולל, טעים ומרווה. התנור בחדר ההתכנסות מוסק בעצים, ועאישה פורשת על הרצפה המכוסה בשטיחים צבעוניים שטיח נוסף, רבוע, שישמש כשולחן. במרכזו יונח טס הנחושת ועליו ארוחת הבוקר: דבש, פרג בשמן ובסוכר, גבינה מלוחה וירקות. ממזווה מאולתר מוציאה עאישה פיתות עגולות גדולות המוכנות חודש מראש. כדי שישתמרו לאורך זמן מייבשים את הפיתות, והן זוכות לחיים חדשים, על פי צורך, לאחר שהורטבו במעט מים. תה חזק נמזג שוב ושוב לכוסות הזכוכית הקטנות ומומתק בקוביות סוכר, וקדימה – לעבודה.
היום לחצרותיהם, בעוד שאלה ששיווקו פרחים למפעלים מתפנים לעבודות אחרות או לישיבה בבית הקפה המרכזי. בירידה אנו עוצרים ליד דלת העץ הגדולה של מצבעת הצמר של הכפר. בסירי נחושת גדולים בעבעו נוזלים צבעוניים, ונשים עבות בשר דחסו במרץ חוטי צמר טווי ביד וערבבו אותם עם הצבעים בעזרת מקלות עץ ענקיים. אמנם כבר לא משתמשים כאן בצבעים טבעיים, אלא באבקות צבע סינתטיות, אך דגמי האריגה של נשות איליאסקויו עומדים איתן בפני כוחות השינוי. בכל חדר התכנסות בבתי התושבים עומד נול גדול, שעליו הן יארגו, בעיקר בחורף, שטיחי ג'יג'ים – סוג של קילים ארוגים שתי וערב, עם דגמים גיאומטריים ססגוניים. אין הרבה קונים כיום לשטיחים הגדולים, ולכן פתחו הנשים קו ייצור חדש של תיקי ג'יג'ים קטנים, החביבים מאוד על תורכים ועל תיירים כאחד באזורי התיירות של קפדוקיה (Cappadocia) ואנטליה בבורדור, עיר שדה בת כ־20 אלף תושבים, עובדים חרשי ברזל, רצענים, נגרים ובעלי מלאכה אחרים המספקים את צורכיהם של חקלאי הסביבה.
אני מחפשת יצרני אימביק ומתפתלת על פי ההנחיות בין הסמטאות. בתי המלאכה קטנים וחשוכים, בחזיתם מוצגים לראווה מעדרים (שעל כל אחד מהם טבוע תו היוצר שעשה אותו), מגלים ופרסות. אני מנצלת את יום החופשה ונוסעת שוב לסניר, לביקור בקואופרטיב. מנהל המשמרת התפנה אלי בשמחה מפיקוח על העובדים וסייר איתי במפעל. מדי יום מגיעים למפעל כ־15 טון פרחים, המניבים בסופו של היום כמעט ארבעה קילוגרמים של שמן. מזקקה עובדת מכילה חצי טון פרחים וטון וחצי מים. במשך כל שעות היממה, כשהם עובדים בשלוש משמרות, ממלאים הפועלים את מכלי המזקקות הגדולים בפרחים טריים. שמן הוורדים היוצא בזיקוק הראשון הוא ירקרק, ונחשב לאיכותי ביותר. בשל כמותו הקטנה לא אוספים אותו למכירה אלא מוסיפים ממנו לתזקיק השני להעשרה, אז מתקבל שמן בעל גוון צהוב, שצף בשכבה דקה מעל למים. הפועל הממונה פותח ברז קטן שצינורו מגיע עד לשכבת השמן ומנקז אותו לכלי זכוכית. במחסן המפעל הולכים ומצטברים פרחים שמגיעים מהכפרים במשאיות. כדי למנוע את התחממות הפרחים עד לזיקוקם, על מנת שלא יתנדף מהם השמן היקר, מקפידים להניפם באוויר ולאווררם בעזרת קלשון מדי חצי שעה. בכל פעם שמונף הקלשון, מטר של פרחים ורודים יורד מהאוויר וריח עז מתפשט בחלל. בחזרה לירושלים בגעגועי, הלכתי לחפש את הקיזנליק בגן הוורדים על שם וואהל שבירושלים. האגרונומית דלית קסלסי התלהבה מהאפשרות שוורד הבשמים של כל הזמנים גדל בירושלים, אלא שכל שהיו לי הן תמונות ואף לא פרח אחד אמיתי, ולה היו רק כמה שיחים מוריקים, נושאי פירות, שהיתה מוכנה להישבע שפרחו בריח נפלא. לאחר עבודת מחקר נמרצת ודקדקנית, זיהתה קסלסי את ורד הקיזנליק עם מין הטרינגינטיפטלה מתברר שלשיחי הוורד שבגן וואהל ייחוס רב שנים,
בהמשיכם מסורת בת יותר מאלפיים שנה של גידול ורדים לבושם בארץ ישראל, ובפרט בירושלים. על הגידול האחרון שלהם בשלהי המאה ה־19, בעמק רפאים שבדרום מערב ירושלים, כתב הצרפתי לואי דופואי בספרו "המקומות הקדושים": "עמק הוורדים, ובו מספר רב של שיחי ורדים הגדלים כאילו בר. הכפריים לוקטים את הפרחים ומוכרים אותם בשווקים. באביב מכוסה כל העמק פרחים ורודים והאוויר מלא בריחם. מהם לבנים ומהם אדומים. הפרחים הלבנים פחות ריחניים. מהם מכינים מי ורדים ושמן ורדים… עמק הוורדים שליד בית לחם, אין כמוהו בארץ למראה ולריח". כיום, במקומו של הכפר הערבי מלחה, חולשת מעל לעמק שכונת מנחת החדשה, ואין זכר לשיחי הוורדים שעיטרו את "וואדי אל־וורד", עמק הוורדים. הכתבה מוקדשת לשקיפ האם (Sekip Ham) ולמשפחתו ולתושבי הכפרים סניר ואיליאסקויו. תודה לדלית קסלסי מגן הוורדים על שם וואהל ולמוזיאון פעיל עין יעל.
|
האומנות המסורתית של זיקוק שמן ורדים כמעט שעברה מן העולם אפילו בתורכיה, המרכז העולמי לייצור הנוזל היקר. ניצן שריג וטימורטש אונן, שליחי "מסע אחר", יצאו בעקבות התעשייה המסורתית בתורכיה, עבדו בקטיף עם הכפריים שעדיין משמרים את המלאכה הנדירה ואף מצאו את אחרון יצרני המזקקות בתורכיה. מסע שראשיתו בכפר קטן בהרי הטאורוס שבתורכיה וסופו בעמק רפאים בירושלים פורסם 13.9.08 |
כדור פורח בקפדוקיה
תגובות
תגובות
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 526
[name] => מזרח-תיכון
[slug] => middle-east
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 526
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 1871
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 456
[name] => תורכיה
[slug] => turkey
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 456
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 374
[count] => 175
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )
יעקב קורן הגיב:
יופי של כתבה. מעשיר נותן חשק לנסוע ולראות.
זאב יקותיאל הגיב:
.. יש לי את הזן של הוורד בגינה .. מסבא רבה שלי ובטו בשבט כל שנה אני מחלק ייחורים