שמורת סלו בטנזניה: אזור הפרא האחרון

השכם בבוקר, עוד לפני שהשמש זורחת, אני שוכב באוהל הרשת שלי, בוהה בשמים הכהים ומלאי הכוכבים של אפריקה. מקהלת הקולות של הלילה ממלאת את החשכה. שאגות עמוקות וצרודות של אריות נסחפות להן ברוח הקלה, צפרדעים מקרקרות מגדת הנהר שזורם למרגלות המחנה. אני קם, מביט בשמי המזרח שמתחילים להתבהר, באופק שנצבע לאטו באדום ובשמש שמבקיעה, חושפת את תווי הסביבה של לב שמורת סֶלוֹ (Selous Game Reserve), אזור הפרא האחרון.

השמורה הזאת – אולי הסוד השמור ביותר של עולם הטבע האפריקאי – נמצאת בדרום טנזניה, מרוחקת מכל דרך ראשית. היא מהשמורות הגדולות ביותר באפריקה – כ־56 אלף קילומטר רבוע, שהטבע שולט בהם ללא מצרים. טייסי הבוש הוותיקים אומרים שאפשר לטוס מעל לשמורה שעה רצופה, לראות פילים נודדים, הרים מיוערים, ימות ונהרות, ולא להיתקל ולו בסימן אנושי אחד המצלק את הנוף. השלטונות מקפידים מאוד לשמור על התערבות אנושית מינימלית בשמורה, ורק כ־5,000 איש מבקרים בה בכל שנה.

תחושת הניתוק מסממני הציוויליזציה, ובעיקר פעילויות הספארי הייחודיות של סֶלו – כאלה שאסורות ברוב השמורות האחרות במזרח אפריקה – הופכות אותה לשמורת הטבע האהובה עלי. סיורי הספארי שנערכים בה ברכב שטח עם גג פתוח מקרבים את המבקרים לבעלי החיים הרבה יותר מבשמורות אחרות. חוויה אחרת ייחודית לה היא סיורי ספארי מושטים על גבי סירה בנהר הרופיג'י (Rufiji) הגדול והמסועף שעובר בה.

הדרך הכי מרגשת בעיני לצפות בבעלי החיים היא בסיורי ספארי ההליכה שמציעה השמורה למבקריה. בטיולים הללו, המלוּוים בשומרים חמושים, נתקלנו בכל מגוון החיים הקיים בשמורה – מפיל ועד ארנבת. אפשר לצאת למסלולי הליכה קצרים על גדות הנהר, וגם למסלולים ארוכים יותר (בני חצי יום או יום), שבחלקים מהם נוסעים ברכב כדי להגיע לאזורים מרוחקים. המדריכים המנוסים הובילו אותנו אל קרבת בעלי החיים, והמפגשים הקרובים עם עדרי פילים, תאואים ואפילו אריות הם חוויות שלא שוכחים לעולם.

ועם כל זאת, יש דבר אחד וייחודי שסלו מציעה, ובו חשקתי יותר מכל אפשרות אחרת: להצטרף למשלחות הרגליות היוצאות למסע בן כמה ימים אל לב השמורה. כמה פעמים בשנה, באישור מראש, מאורגנות משלחות הליכה כאלה אל אזורים בסלו, שלאורך רוב השנה סגורים בפני תיירים. קבוצות קטנות (בנות לא יותר משמונה אנשים) חוצות אזורים שבהם לא דרכה רגל אדם במשך שנה ויותר, מתנתקות לחלוטין מהעולם המודרני, חוזרות אחורה בזמן.

בספארי הליכה ברחבי השמורה נתקלים בכל מגוון בעלי החיים – מפיל ועד ארנבת

עין בעין עם אריה
יצאנו לדרך, למסע הרגלי אל לב השמורה, משלחת של כמה צועדים, המצוידים באוהלי רשת מיוחדים (שנקראים "Fly Camps"), במזרנים נוחים, באוהלים הכוללים שירותים ומקלחות חמות, בטבחים שיודעים להכין ארוחות מצוינות ובכמה בקבוקי יין – כל הנוחות האפשרית, כדי ליהנות מן המקום והחוויה. מדי ערב בחרנו נקודות הצופות לנוף יפה ושם הקמנו את אוהלי הרשת, שמנעו אולי מן החרקים להיכנס – אבל לא עצרו מבעדם של קולות הלילה לחדור פנימה ומבעדנו להביט החוצה, אל השמים הצלולים.

בוקר אחד, לפני הזריחה, הבטתי ממרחק במדורה העוממת של המחנה. ינשוף עבר במעוף חרישי, צלליתו ברורה מול הכוכבים הבהירים. קמתי, התעטפתי בשוּקָה, השמיכה המסאית האדומה־משובצת שהניחו בצד מיטתי, והצטרפתי אל השומר החמוש שישב בדומייה ליד המדורה. נשיפה מכיוון הגדה התגלתה לאור פנס כהיפופוטם גדול שרעה ‐בנחת. שלושה היפופוטמים נוספים ירדו אל המים, פיל אחד רעה באחו הירוק ולהקת בבונים גדולה התעוררה על עץ גדול בקרבת הנהר. גם המחנה שלנו החל מתעורר לאטו. במהלך ארוחת הבוקר, שהוגשה על שולחן גדול על גדת הנהר, הסביר המדריך כי בקרוב נחצה את האחו שמתחת ונלך אל ימת טגללה (Tagalala). הימה, הסביר המדריך, היא אתר מצוין לטורפים. סבב של מבטים נרגשים הקיף את השולחן. הוא חזר על הנחיות הבטיחות וחייך למראה ההתרגשות הדרוכה.

אחרי הארוחה הצטיידנו בתרמילי היום שלנו, לקחנו מים, מצלמות ומשקפות ויצאנו בהליכה לכיוון האחו. דרכנו חצתה את זו של הפיל, שעדיין רעה במקום. כשהתקרבנו אליו, הסתובב וזקר את חדקו לעומתנו. דגם את הרוח שהגיעה מכיווננו, חכך בדעתו ולבסוף המשיך לאכול בנחת, תוך שהוא בוחן אותנו בעין ערנית. התיישבנו בשקט תחת עץ וצפינו בו מעט, ואחר כך המשכנו בדרכנו במעלה גבעה קטנה. מן הפסגה נגלתה ימת טגללה, כשבאופק גבעות בהו־בהו (Beho-Beho). מרחוק, במים, ראינו היפופוטמים, ועל גדות הימה הבחנו בבעלי חיים רבים – תאואים, אימפלות וג'ירפות.

לקראת צהריים הגענו אל שפת הימה. סנאים קטנים הציצו מבין העצים ותן רץ שם. לפתע עצר אותנו המדריך וביקש שקט מוחלט – ממרחק של כמאה מטר הוא הראה לנו תנועה בין השיחים. אריה זכר צעיר יצא מן הסבך בהליכה עצלה, והביט ישר לעברנו. רטט של פחד עבר בי. הסתכלתי על המדריך, הוא היה דרוך אך לא פחד, הרובה נשאר על גבו. אם כך, החלטתי, אין סכנה. הרמתי את המשקפת אל עיני וראיתי את העיניים הצהובות סוקרות אותי. האריה פנה לאחור והתחיל להתרחק מן הימה בצעד רגוע. אחרי עוד רגע דרוך הוא נעלם בחורש עצי שיטה מרוחק; כולנו השמענו אנחת רווחה לא מודעת. הפנינו את מבטנו אל המדריך, שסימן לנו להמתין. לאחר כמה דקות הוא הזדקף, וכולנו המשכנו ברגל אל גדת הימה. מרחוק ראינו שני כלי רכב מתקרבים: ארוחת הצהריים מחכה לנו.

היפופוטם בשמורת סלו. דבר לא חוצץ בין המטייל לבין בעלי החיים

אסור להתעלם מאזהרה של היפופוטם
המסע אל לב השמורה היה אמנם החוויה החזקה ביותר במהלך הביקור בה, אך גם יתר הפעילויות הייחודיות של סֶלו השאירו חותם עמוק. מדי יום יצאנו מן הלודג' או מהמחנה לסיור ברכב שטח פתוח, מודרכים על ידי מקומיים שמכירים היטב את הסביבה. להבדיל מסיורים בכלי רכב בעלי גג נפתח שנערכים בקניה ובצפון טנזניה, דבר לא חצץ בינינו לבין בעלי החיים; עמדנו לעתים במרחק מטרים ספורים מהם. קשה לי לחשוב על הרבה דברים מרגשים יותר מצפייה באריות ממרחק כה קטן.

אוכלוסיית חיות הבר השוכנת בסלו היא מהמשמעותיות בעולם. השמורה משמשת בית לאוכלוסיית הפילים הגדולה בעולם (כ־67 אלף פרטים), וכוללת בתחומה אוכלוסיות גדולות וחשובות של זאבים טלואים, היפופוטמים, תנינים ותאואים. בסיורים בה אפשר לפגוש גם קופים ייחודיים, אנטילופות ממינים רבים (כמו אנטילופת סוס וקודו משורטט), שני תת מינים של גנו ויותר מ־440 מיני עופות, בהם רבים המיוחדים לה.

השמורה היא חלק ממערכת אקולוגית אדירה, המשתרעת על יותר מ־75 אלף קילומטר רבוע – יותר מפי שלושה משטח מדינת ישראל – רק ללא תושבים אנושיים. זו גם השמורה הגדולה ביותר בעולם המורכבת מאזורים פוריים וגשומים, חורשים ויערות, סוואנות, הרים, ימות, נהרות וביצות. את אזורי המים של השמורה אפשר להכיר דרך הספארי המושט, הזדמנות יוצאת דופן לראות את החיים סביב הנהר.

את סלו חוצים כמה נהרות, שהגדול שבהם הוא גם הנהר הגדול ביותר במזרח אפריקה – הרופיג'י. רשת אדירה של ביצות, תעלות ואגמים מקיפה את הנתיב העיקרי של הרופיג'י. מקווי המים הללו, ביתם של בעלי חיים רבים, משנים את נתיבם ואת צורתם מדי שנה לאחר הגשמים, ובעונה היבשה (בין חודש יולי לנובמבר) מתרכזים עדרים גדולים על גדות הנהר ובסביבתו. מן המזח שעל שפת הנהר יצאנו לשיט בסירת מתכת שטוחה ומקורה בגגון. ההפלגה התחילה בערוץ הראשי, שמציע מאות נתיבים אל אגמים, תעלות צדדיות וביצות. עשרות התנינים שנחו על גדות הרופיג'י מיהרו להיכנס חזרה למים למשמע קול הסירה. היפופוטמים צפו בנו מבריכות בצדי הנהר, והמדריכים שמרו על מרחק בטוח מהם: הזכרים הצעירים אותתו לעברנו באיום – רמז שלא כדאי להתעלם ממנו.

בסיורי הספארי המושטים בשמורה אפשר לראות את החיים סביב הנהר

בכל מקום נתקלנו במאות בעלי כנף: אנפות גוליית גדולות צדות במים הרדודים, אווזים רועים במישורי הצפה ירוקים, מושבות של שרקרקים צבעוניים המקננים במחילות חפורות בגדות הנהר, ינשופים חבויים בעצים הגדולים ועיטמים קולניים העומדים על צמרות דקלים וקוראים בקול. בשעות הצהריים הגיעו עדרי פילים לשחות ולשחק במי הנהר; אפשר לראות אותם שוחים לרוחב הנהר, כשרק גבם חשוף והחדק הזקור באוויר משמש להם כשנורקל לנשימה. עדרי תאואים, לעתים בני יותר מאלף פרטים, הגיעו גם הם להרוות את צמאונם. אם מתמזל המזל אפשר להבחין אפילו בנמר או באריה חומקים מן הגדה בשקט.

הזמן חלף במהירות ולפתע ירדה על הנהר השעה היפה ביותר, שעת בין ערביים, שהחיים ניכרו בה מכל עבר בעת שהשמש השוקעת צבעה הכל אדום. לא האמנתי שאוכל לחזור אל העולם שבחוץ. הכל נראה טבעי ומושלם כל כך, עד שפתאום לא הבנתי איך זה יכול להיות אחרת.

פיל מבריח לביאה על גדות הנהר בשמורת סלו

ביקור בשמורה – מידע מעשי
איך מגיעים? שמורת סלו נמצאת כ-120 ק"מ מדאר א-סלאם, בירת טנזניה. אפשר להגיע לשמורה מדאר א-סלאם בטיסה פנימית קצרה, ברכבת (כשש שעות נסיעה) או במכונית (כשמונה שעות נסיעה).

מתי להגיע? הביקור בסלו אפשרי כל השנה למעט בחודשים הגשומים. העונה הטובה ביותר לצפות ביונקים היא בין יוני לאוקטובר, ובעופות – בחודשים ינואר ופברואר.

איך לטייל? בשמורת סלו אי אפשר לטייל לבד. האזור המותר לכניסת תיירים מוגבל, וגם אליו אפשר להגיע רק בטיולים מאורגנים שיוצאים מהלודג'ים. אפשר להצטרף לספארי ברכב שטח פתוח, ספארי שיט או ספארי הליכה.

איפה לישון? בשטח השמורה ישנם שני מחנות שמספקים לינה – באוהלי ספארי או בבקתות פשוטות, שלוש ארוחות ביום ונקודות תצפית יפות על השמורה.

פרטים נוספים באתר האינטרנט של השמורה.