לאחר שרכשנו מצלמה, אנחנו מוכנים להיכרות הראשונה איתה. המצלמה הדיגיטלית מאפשרת לנו להפיק תמונות גם בלי ללמוד איך לתפעל אותה — על ידי שימוש במצב האוטומטי. עם זאת, מומלץ להכיר את האפשרויות הרבות הגלומות בכפתורים ובתפריטים השונים של המצלמה, ובכך לנצל את מלוא הפוטנציאל הגלום בה. בפרק זה נעסוק בשליטה על מאפייני איכות התמונה.
נעביר את המצלמה למצב הידני (Manual), המאפשר לשנות את מאפייני הצילום בהתאם לרצוננו.
שני המאפיינים הקובעים את איכות התמונה הם:
1. הרזולוציה, כלומר מספר הפיקסלים בתמונה.
2. יחס הדחיסה (כיווץ).
קביעת הרזולוציה:
הכלל פשוט: צילומים ברזולוציה נמוכה מתאימים להצגה על צג המחשב בלבד, ולכן, אם בכוונתנו להדפיס את התמונות שצילמנו, נשתמש ברזולוציה הגבוהה ביותר האפשרית. בדרך כלל הרזולוציה ניתנת לבחירה בכפתור המסומן כ־Size, שלחיצה עליו תציג על צג המצלמה פירוט של אפשרויות הרזולוציה השונות – כמספר הפיקסלים לאורכה ולרוחבה של התמונה, או לאורך התמונה בלבד.
 |  |  |
1.
אותה תמונה שמורה בשלוש רמות רזולוציות שונות
| 2.
מהגבוהה ביותר (1.) | 3.
לנמוכה ביותר (3) |
קביעת יחס הדחיסה:
כדי לחסוך בנפח אחסון יקר בכרטיס הזיכרון, כל המצלמות מאפשרות לדחוס את הקבצים ולהקטין את גודלם הדיגיטלי ("נפח" או "משקל" הקובץ). הדחיסה מתבצעת אגב רישום יעיל יותר מבחינה בינארית של הנתונים. כאשר פותחים את הקובץ הדחוס, הנתונים שהושמטו משוחזרים. יחס הדחיסה מוגדר כיחס בין הגודל המקורי של הקובץ ובין גודלו לאחר הדחיסה. ככל שיחס הדחיסה גדול יותר, כך מספר הנתונים המקוריים שנשארים בקובץ קטן יותר, ולכן השחזור מתבצע אגב התבססות על כמות מידע פחותה מזו שביחס דחיסה נמוך. ככל שרזולוציית הקובץ לפני הדחיסה גדולה יותר, כך אפשר לדחוס אותו יותר. ברוב המצלמות יחסי הדחיסה מצוינים במילים לא מומלץ להשתמש במצב שבו המצלמה שומרת קבצים בלא דחיסה, מצב הנקרא בדרך כלל High או Tiff, שכן הם "כבדים" ושמירתם אטית.
לסיכום, ההמלצה היא לצלם ברזולוציה הגבוהה ביותר שהמצלמה מאפשרת וביחס הדחיסה הקטן ביותר. כך נקבל צילומים המתאימים להדפסה באיכות גבוהה.
