שייט בתעלת סואץ – מאילת להרצליה בראלי מד-רד

בשעות הארוכות של ההפלגות בים, בין העבודה הקשה על המפרשים ובין הארוחות המתמשכות, תמיד יש זמן לסיפורים. ואלה מתארכים והופכים דרמטיים יותר ויותר ככל ששותים יותר בירה. גם הדגים שבסיפורי הדייגים גדלים (לאחר מותם). זכור במיוחד הסיפור על אותו הדייג שנהג להפליג בגודלם של הדגים שדג, והיה מראה בידיו על דגים בגודל מטר שעלו בחכתו. פעם אחת, כשחזר מהדיג והחל לספר על הדג שדג, קשרו חבריו את ידיו. למרות זאת פצח בסיפור על הדג שדג, פתח את ידיו לגודל הכי גדול שהיה יכול, וסיפר: "היתה לו עין כזאת…"
אבל הסיפור הזה אמיתי לגמרי.

יצאנו להפלגת המד־רד ראלי. אלמלא תעלת סואץ, היה צורך במסע ארוך של כעשרים אלף קילומטרים סביב אפריקה כדי לשוט מתל אביב לאילת. תעלת סואץ קיימת כבר זמן רב, וגם שנים די רבות מאפשרים לספינות ישראליות לעבור בה, ולמרות זאת מראה של יאכטות, ישראליות ואחרות, השטות מהים התיכון לים האדום ולהפך, אינו שכיח במיוחד. אותי זה הפתיע, והתברר לי שהסיבה לכך היא שילוב של מחיר מעבר יקר מאוד, ביורוקרטיה מצרית מסובכת וים סוער במיוחד באזור מפרץ סואץ.

ב־4 במרס הפליגו מנמל תל אביב לאילת 49 יאכטות ישראליות וזרות במסגרת המד־רד ראלי. לאחר עגינה של כמה שבועות יצאו בחזרה מאילת לתל אביב 45 מהן, ואז הצטרפתי אליהן.
"השייט במפרץ אילת יהיה למרבה הצער שקט מאוד… שעמום המחץ. אבל נגיע לשארם, נעקוף את ראס מוחמד, ואז… מלחמה!" מסביר לנו בעיניים בורקות איזי סוויסה, נשיא הפורום לקידום השייט בישראל וסקיפר בנשמה, בתדריך שהוא עורך לנו בלובי מלון הולידיי אין ערב היציאה. אם אני מבין נכון, זה לא הולך להיות שייט תענוגות.

"הפלגה לשבוע זה ענין אכזרי… אתה מתחיל ביום שני כשכולך רוטט מתענוג למחשבה כמה תהנה… פוסע על הסיפון כאילו אתה הקפיטן קוק, דרייק וקולומבוס ביחד. ביום שלישי אתה מצטער שבאת, ביום רביעי חמישי ושישי אתה מצטער שאתה בכלל חי…" (מתוך "שלושה בסירה אחת" מאת ג'רום ק' ג'רום)

ציוותו אותי ליאכטה ששמה "איזי סיילס 3", יאכטה ספורטיבית בת שנתיים מדגם IMX 40, כחולה עם סיפון לבן בוהק, צרה ובאורך של ארבעים רגל. זו יאכטה דנית שנועדה למרוצים, יש בה שלושה תאי שינה זוגיים קטנים, מטבחון קטן ויעיל, תא שירותים קטנטן וסלון ובו שולחן מתקפל. שני מפרשים גדולים מתנוססים מעליה – חלוץ (קדמי) וראשי.

שיט בשיירה בדרך לעיר סואץ. מקום טעון לישראלים. מן הסתם גם למצרים | צילום: גרשון גולדשטיין

היאכטה, שהיא אלופת ישראל בשיט זו השנה הרביעית, משמשת כלי הפיקוד של המשט כולו. כאן יהיה הבית לתשעת הימים הקרובים. מלבד איזי ואיתן, יזמי המשט, נמצאים איתי בצוות גם ניר, מבית הספר לקציני ים, דורון, מומחה דפוס, ורוני, פיזיותרפיסט. כולם סקיפרים מנוסים, חוץ ממני.

לא להרגיז את נפטון

בבוקר יום חמישי באביב האחרון יוצאות בזו אחר זו 45 ספינות מהמרינה באילת לכיוון דרום. הן שטות בעצלתיים, באווירה חגיגית של יציאה למסע.

אנחנו מחייכים ומנופפים לשלום לכל עבר, ובתי המלון הגדולים הולכים ומתרחקים מאחורינו. הים חלק, רוחות צפוניות קלות מניפות את המפרשים בכיוון הנכון, והשיט נעים. המנוע מוסיף מהירות.

יצאנו מאוחר יחסית לשעת הקימה המוקדמת. צריך להתרגל לקצב האיטי של ההתקדמות. יש זמן. האובך הכבד מקשה מאוד על התצפית על הרי סיני המופלאים. רק בערב רואים את אורות נואייבה טראבין, אי שם בתוך האבק. אנחנו ממשיכים לתוך הלילה, עוברים למשמרות בקוקפיט שעל הסיפון – שניים בכל משמרת. הספינה חותרת בעוז במים אל עבר החשיכה המוחלטת, נעזרת בהגה האוטומטי. בכל חצי שעה בודקים את המיקום בעזרת הג'י.פי.אס ומתקנים כיוון.

מרוב אושר מתחשק לי לשרוק, אבל מעירים לי שאסור באיסור חמור לשרוק בים. מתברר שנפטון, אל הים, כועס מאוד בכל פעם שמלחים שורקים, מכיוון שהוא מאמין שהשריקות נועדו לבנותיו החסודות בלבד. וכשנפטון זועם – הים סוער מאוד.

עם שחר, לאחר שישנו שעות אחדות, מעירים אותנו. הגענו למיצרי טיראן. המעבר צר למדי, שרידי אוניות טרופות ענקיות – מריה שניידר ואחרות – מסביב. בשייט לכיוון אילת היה כאן סוער מאוד, מספרים לנו, אחת היאכטות במשט טבעה כשמכות התורן פערו חור בתחתיתה (הצוות חולץ בשלום), ושתיים אחרות נאלצו להיגרר לחוף. אנחנו עוברים בים חלק.

אני משפשף את עיני כדי לוודא שאכן אני רואה בבירור – בתי המלון הענקיים של שארם א-שייך הגיעו עד כאן, 13 קילומטרים מצפון לה, נושקים זה לזה ויוצרים רצף. אני זוכר את האזור כאחד המקומות הבתוליים ביותר של סיני. אנחנו מגיעים למפרץ שלמה ועוגנים במזח. המצרים מעניקים לנו קבלת פנים חמה עד שרבית.

רגע של מנוחה על המזח בשארם. באזור שהיה מפרץ נעמה השלו חוגגים קזינו, מקדונלד'ס, פיצריות, כספומטים והמוני תיירים | צילום: גרשון גולדשטיין

ירדנו לסיור בשארם. העיר התרחבה מאוד בשנים האחרונות, וכמו כמה ערי חוף בתורכיה ובים התיכון, גם היא היתה לעיר תיירות ענקית. אני מחפש את סיני ולא מוצא – באזור שהיה מפרץ נעמה השליו חוגגים קזינו, מקדונלד'ס, פיצריות גדולות, כספומטים והמוני תיירים מאירופה. אני שואל את עצמי אם גם הם מחפשים את סיני, כי כאן היא לא נמצאת. אנחנו חוזרים לישון בסירה.

"האריס סיפר לנו מעשיות איך פעם חצה בספינה את התעלה [האנגלית] וההפלגה היתה כל כך נוראה שהיו צריכים לקשור את הנוסעים למיטות שלהם. רק הוא והקברניט לא קיבלו מחלת ים. לפעמים לא חלו הוא והקצין הראשון, אבל באופן כללי זה תמיד הוא ועוד מישהו. אם לא הוא ועוד איש, זה הוא בעצמו" (מתוך "שלושה בסירה אחת" מאת ג'רום ק' ג'רום)

אין לאן ללכת

עם אור ראשון מרימים עוגן ויוצאים לכיוון מפרץ סואץ, למה שאמור להיות "החלק הקשה" של המשט. ההתחלה נראית רגועה, אנחנו מקיפים את צוקי ראס מוחמד ונכנסים למפרץ. הרוחות צפוניות חזקות, המים עולים, הסירה מתחילה להיטלטל מעלה ומטה. אני מתחיל להתחרט. הצוות שלי, שמורכב כאמור מסקיפרים מנוסים, מתחיל לחיות. העובדה הפשוטה והחותכת היא שאין לך בעצם לאן ללכת. אנחנו מיטלטלים מצד לצד כל היום ואחר כך כל הלילה.

אנחנו מתקרבים לראשו של מפרץ סואץ. משמאלנו אי קטן. אין עליו דקלי קוקוס וחול זהוב, והוא לחלוטין לא אי אקזוטי. יש עליו חורבות. זהו האי גרין, שהתפרסם כאשר כוח משולב של השייטת וסיירת מטכ"ל פשט עליו אחרי מלחמת ששת הימים והשמיד מתקנים צבאיים. המבצע נוהל בגבורה והסתיים בהצלחה, אולם סימל עליית מדרגה במלחמת ההתשה.

בראש המפרץ נמצאת הכניסה לתעלת סואץ. אין בכניסה הזאת לא הוד ולא הדר, לא גשר מפואר ואפילו לא שלט מסביר פנים. ואף על פי כן אנחנו נכנסים לתעלה מלאי התרגשות. רוחבה של התעלה פה הוא כמאתיים מטר. ממזרח נראים גדרות תיל ושרידי מוצב. זהו מוצב המזח, הדרומי ביותר בקו בר־לב. עוגנים במעגן עגום בצד מערב, לחוף העיר סואץ. הסירות מגיעות למעגן זו אחר זו, נקשרות זו לזו ומדוממות מנוע. בשלנים אנונימיים יוצאים מתאיהם ומכינים ארוחות מפוארות יותר או פחות.

לקראת ערב אני עולה על החוף, מחתים דרכון ונוסע למרכז העיר סואץ. "כמו עזה, אין מה לעשות שם", אומרים החבר'ה. העצים הטרופיים משרים אווירה מיוחדת. אנחנו באפריקה. מרכז העיר הומה, האווירה מתוחה, או אולי זה אצלי בראש. אני מחפש קפה־אינטרנט, שולחים אותי מסמטה לסמטה, ולבסוף אני מוצא משרד עם אינטרנט (בלי קפה). אני מנסה להסתיר את העברית במסך, אבל אז מגיע מנהל המקום, בחור גדול מידות, נעמד מאחורי ומבקש דרכון.

מיד לאחר מכן הוא רועם עלי בקולו, "אתה מדבר ערבית, נכון? אנחנו יודעים, כל הישראלים מדברים ערבית!" הוא מנסה להיכנס לוויכוח פוליטי על שטחים ופלסטינאים. אני מתחמק, ואחרי כמה דקות מתוחות האווירה נרגעת. קוראים לו עלי. איפה יש כאן מסעדה טובה? אני שואל. עלי אוחז בידי בחוזקה, מרים מעט, וגורר אותי לצד השני של הרחוב, לעבר מקום אפל עם אנשים מסבירי פנים. "תנו לחבר שלי משהו טוב לאכול!" קולו רועם שוב.

שלט באמצע התעלה – "ברוכים הבאים למצרים". בגלל חשיבותה האסטרטגית היתה תעלת סואץ מוקד לסכסוכים בינלאומיים רבים | צילום: גיל אל-עמי

העיר סואץ היא מקום טעון לישראלים. מן הסתם גם למצרים. אני מנסה לדמיין את המקום 32 שנה אחורה, בתום מלחמת יום הכיפורים. ההכרעה הושגה, צה"ל נמצא באפריקה, 101 קילומטר מקהיר. הפסקת אש מושגת רשמית לאחר לחץ המעצמות. שני הצדדים מתחילים ללקק את פצעיהם, אבל יריות מעטות ממשיכות פה ושם במטרה לשפר הישגים. חייל מילואים, בעל משפחה ואב לשני ילדים, חוטף ממש כאן כדור עופרת בראשו. מאיר, זה היה שמו, נהרג במקום. מאיר היה דוד שלי. נסעתי איתו לטיולים רבים בארץ, בזכותו ואיתו נצרבה אצלי האהבה לטיולים. מעל ג'בל עתקה, המתנשא מעל העיר, יש אובך. כבר לא אובך של הפצצות.

14 שעות של הפלגה בתעלה

כבר לפני 4,000 שנה נחפרה על ידי אחד הפרעונים מהשושלת ה־12 תעלה שחיברה את הים האדום עם הים התיכון, אלא שהיה לה תוואי שונה מהיום, דרך הנילוס. התעלה נעזבה והתייבשה, ו‐נחפרה שוב בשנת 600 לפני הספירה. היא הושלמה מאה שנה מאוחר יותר על ידי דריוס הגדול, השליט הפרסי של מצרים, שהשאיר מצבת גרניט אדמדמה ליד הנילוס, כ־130 קילומטרים מהעיר סואץ, ובה כתוב בשלוש שפות עתיקות, למען הסר ספק:

"כה אמר המלך דריוס: אני פרסי, באתי מפרס וכבשתי את מצרים. ציוויתי לחפור תעלה זו מהנהר הנקרא נילוס הזורם במצרים, עד לים המתחיל בפרס. כאשר תמה מלאכת החפירה, ספינות הפליגו מתעלה זו לפרס, זאת היתה כוונתי".

התעלה הזאת, ששימשה לחיבור הים האדום עם הדלתא של הנילוס יותר מאשר עם הים התיכון, תוקנה שוב בתקופת תלמי (250 לפני הספירה), ובאלף השנים שבאו אחר כך תוקנה ונהרסה לסירוגין. לאחר מכן ננטשה לאלף שנים תמימות, ועימה הרעיון כולו.

תעלת סואץ של ימינו תוכננה כנראה בראשו של נפוליאון בונפרטה או בראשם של צוותי ההנדסה שלו ב־1799, אך כרייתה החלה שישים שנה מאוחר יותר, ב־1859, בניהולה של חברה צרפתית בראשות פרדיננד דה לספס. במשך עשר שנים עסקו בכרייתה כמיליון פועלים וחצי, ו־125 אלף מהם מתו בזמן העבודה, בעיקר מכולרה.התעלה נפתחה בחגיגיות בשנת 1869 בהצגת בכורה של האופרה "אאידה" של ורדי, שחוברה במיוחד לכבוד האירוע. למחרת הפתיחה נערך שיט חגיגי של עשרות כלי שיט לאורך התעלה, בהשתתפות הקיסרית יוז'ני, אשתו של נפוליאון השלישי.

בגלל חשיבותה האסטרטגית היתה תעלת סואץ מיד עם כרייתה למוקד סכסוכים בינלאומיים רבים, וניצבה בתווך במלחמות בין ישראל למצרים. מבצע סיני, שנפתח בהשתתפות צרפת ובריטניה משום שהמצרים הלאימו את התעלה, גרם לסגירתה הזמנית, אך לא ביטל את הלאמתה. בעקבות מלחמת ששת הימים נסגרה התעלה לתשע שנים. בתקופה זו היתה לגבול סוער ומתיש בין המדינות, וסגירתה השפיעה לרעה על הכלכלה העולמית. ישראל הקימה שורת מעוזים על קו מבוצר לאורך התעלה – "קו בר־לב". במלחמת יום הכיפורים פרצו המצרים את סוללות החול של קו בר־לב בעזרת זרנוקי מים, והעבירו כוחות רבים אל הגדה המזרחית של התעלה. בהמשך המלחמה פרץ צה"ל מערבה, חצה את התעלה וגרם למפנה במלחמה.

בשנת 1976, אחרי שתמה מלחמת יום הכיפורים ונחתמו הסכמי הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים, נפתחה תעלת סואץ שוב, ואף הורחבה ושופצה. ערי התעלה המרכזיות – פורט סעיד בצפון, איסמעיליה במרכז וסואץ בדרום – שנהרסו בזמן המלחמות, שוקמו, ומספר התושבים בהן הגיע לכ־1.8 מיליון נפש.

אוניית מכולות בתעלה. ספינות גדולות עוברות בשיירות, כי אין מקום לשתי אוניות זו לצד זו | צילום: גיל אל-עמי

מאז נפתחה התעלה מחדש לסחר הבינלאומי, גדלה כמות הסחורות העוברות בה ל־400 מיליון טונות לשנה, שהם כשבעה אחוזים מסך כל המטען העולמי. הובלת הנוסעים איבדה מחשיבותה לגמרי, והיקף הובלת הנפט ירד בחשיבותו ל־25 אחוזים מהיקף ההובלה העולמי, משום שהמכליות הענקיות אינן יכולות לעבור בתעלה. כמו כן נבנו צינורות להובלת נפט ממדינות המפרץ הפרסי לחופי הים התיכון. כיום יכולות לעבור בתעלה ספינות ענקיות שמשקלן עד מאתיים אלף טונות, וזמן ההפלגה הוא כ־14 שעות.

יצאנו מהמעגן והפלגנו בקבוצות צפונה בתעלת סואץ, סירה אחרי סירה, חרטום לירכתיים. ספינות גדולות תמיד עוברות בתעלה בשיירות, כי אין בה מקום לשתי אוניות זו לצד זו. המצרים מלווים אותנו ומגלים אחריות רבה לביטחוננו. לפני כשבוע היה פיגוע בשוק בקהיר, והמתח גדול. אוניות גדולות עוברות אותנו. בכל כמה מאות מטרים נראות משני צדי התעלה הכנות צבאיות להקמת גשרים לצליחת התעלה. המצרים מוכנים היטב לכל תרחיש.

מעל התעלה, שאורכה 163 קילומטרים, בנויים כמה גשרים גדולים, ומתחתיה חפורות מנהרות. התעלה מחברת בין כמה אגמים שהיו במקום עוד לפני שנחפרה. האגם הדרומי ביותר הוא האגם המר הקטן, ומצפון לו נמצא האגם המר הגדול. במקום שממשיכה התעלה צפונה מהאגם המר הגדול צלחו כוחות צה"ל במלחמת יום הכיפורים את התעלה לכיוון מערב, לאחר שניצלו את ה"תפר", נקודת החולשה בין שתי הארמיות המצריות שהתמקמו ממזרח לתעלה. מצפון לאגם המר הגדול שוכן אגם תמסח, שבקצהו נמצאת העיר איסמעיליה, העיר המרכזית של התעלה. בחצות אנחנו עוברים ליד פורט סעיד ("בור סעיד"), עיר הנמל הבנויה בקצה הצפוני של התעלה.

חוף תל אביב יפה מתמיד

באישון לילה אנו יוצאים מהתעלה לים פתוח בתוואי מסומן על ידי עמודי תאורה, וכשהם נגמרים אנו ממשיכים לכיוון צפון־מזרח. באזור הזה הופגזה לאחר מלחמת ששת הימים המשחתת אח"י אילת, והיא שקעה למצולות, ובבטנה חיילים רבים.

ממשיכים בכיוון צפון־מזרח לכיוון חוף ישראל. תשעה ימים היינו בים. מפאת המקום המצומצם לקחתי איתי, שלא כהרגלי במסעות, רק ארבעה ספרי קריאה. לא פתחתי אף לא אחד מהם. סיפורי הים הרבים, מראות חופי סיני המופלאים והזיכרונות ההיסטוריים הקשים והמרתקים, ועימם הצחצוח הבלתי פוסק של הסירה, מילאו כמעט את כל זמני והותירו אך מעט ממנו לשינה.

אנחנו שטים במשך כל הלילה, ולמחרת בצהריים רואים יבשה. התוכנית היתה להגיע למרינה באשקלון, אולם משום שעבודות העמקתה לא נסתיימו, הוסט המסלול אל המרינה בהרצליה. קו החוף של תל אביב נגלה לעינינו. ואם בטיסות אנו רואים אותו לדקה־שתיים ונוחתים, בהפלגה רואים אותו לכמה שעות, והוא נראה יפה מתמיד.

הכתבה מוקדשת לדוד שלי, מאיר אמינוף, שנפל בסואץ ב־1974, ולבנו שלומי, שהלך בעקבותיו ב־1987.
תודה מקרב לב לאיזי סוויסה ולאיתן פרידלנדר על ההזמנה למסע.