שומרונים: זבח הפסח בהר גריזים

כמדי שנה בערב פסח השומרוני התקבצו בני עדת השומרונים במרומי הר גריזים, ההר המקודש להם המתנשא מעל שכם, כדי להקריב שם את קורבן הפסח, לאוכלו ולכלות את שייריו בטרם יראו את אור המחרת, על פי ההלכה היהודית המקוימת על ידם.
בני העדה התכנסו במתחם הסמוך לפסגה, שחוּדש לפני כמה שנים ואיבד בתוך כך לא מעט מצביונו הציורי הקדום. כמו בכל שנה, כל משפחה מקריבה את כבשתה, והבנים הבכורים מסמנים את מצחם בדמה, כפי שעשו עוד בימים שבהם ניצב כאן מקדשם. הסימון בדם נועד להזכיר את אירועי הפסח בליל מכת בכורות, הלילה שבו יצאו בני ישראל ממצרים, ומלבד זאת, נוכח קיום הטקס במרומי סלע מחלוקת הניצב כיום באזור קרבות שטוף דם, יש בסימון הזה מעין בקשה לעתיד טוב יותר – תחינה שלנוכח אירועי העבר גם הרעות שצופן העתיד יפסחו עליהם. הר עיבל, המזוהה כהר הקללה, נשקף כדרכו מעברה האחר של בקעת שכם, וכך הם מבקשים שהמשמעויות הגלומות בשמו יישארו, רחוק מהם. ייתכן שהשנה עמדו חגיגות הפסח בסימן מתח פנים־קהילתי גדול מאשר יותר מבשנים הקודמות. מקורו של המתח הוא בזיקתם של השומרונים אל הר גריזים, ההר הקדוש להם, שאליו הם עולים בשלושת הרגלים ועליו הם מתרפקים כל ימות השנה. האם בשנים הבאות יוכלו להמשיך ולפקוד את ההר? כיצד ישפיעו ההחלטות הפוליטיות של ישראל ופלסטין, ובפרט תוכנית ההתכנסות והחזרת השטחים, על חייה של העדה הקטנה הזאת? האם יוכלו השומרונים לשנות את הדין אם ייחרץ לרעתם?

הר גריזים. נדמה כי השומרונים נאחזים בגופם בהר הקדוש. זה כמה וכמה שנים שהם רוכשים אדמות סביב הפסגה ועל מורדות ההר ומקימים שכונת מגורים

ממיליון איש ל־641

מקורם של השומרונים שנוי במחלוקת. יש הרואים בהם שריד לשארית הפליטה של ממלכת ישראל שנותרה באזור השומרון ושרדה את ההגליה האשורית לאחר נפילת שומרון בשנים 722־721 לפני

הספירה. הניסיונות לאחדם בסוף המאה החמישית לפני הספירה עם שבי ציון סוכלו בידי ראשי העולים.
בתקופת שיבת ציון פרץ בין היהודים לשומרונים סכסוך. השומרונים ביקשו להשתתף בבניית בית המקדש בירושלים, אך זרובבל ומנהיגי יהודה השיבו את פניהם ריקם (עזרא ד', א'־ג'). יש הטוענים שבעקבות אירועים אלה הקימו השומרונים מרכז פולחני משלהם בהר גריזים.
לפי דעות אחרות, בהן של חז"ל, מקורם של השומרונים בכותא. בשנים 733־724 לפני הספירה עשה תגלת פלאסר השלישי, לימים מלך אשור, מסעות מלחמה לארץ ישראל ולסוריה. לאחר שנכנעה ממלכת ישראל בפניו הותיר בידי מלך ישראל את אזור השומרון בלבד. בשנת 722 לפני הספירה כבש שלמאנסר החמישי את שומרון, ביטל את ממלכת ישראל וסיפח אותה רשמית לאימפריה האשורית, ושומרון הבירה היתה לבירת פחווה. את תושבי השטחים שכבשו נהגו האשורים להגלות. במרוצת הזמן השתכללה שיטת ההגליות: תחת העם שהוגלה הובא עם גולה ממקום אחר. במלכים ב' י"ז, כ"ד מסופר: "ויבא מלך אשור מבבל ומכותא ומעוא ומחמת וספר וים- ויושב

מהלך טקס הזבח. מחצית מבני העדה השומרונית מתגוררים במדינת ישראל, ומחציתם ברשות הפלסטינית. איך תשפיע הפוליטיקה המקומית על עתידה של העדה העתיקה?

בערי שֹמרון תחת בני ישראל וירשו את שֹמרון וישבו בעריה". דתם של העמים הזרים שהובאו לחבל שומרון מתוארת כדת ששילבה אלמנטים פולחניים שונים.
העמים האלה עבדו את אלוהי ישראל כאל מקומי שיש לרצותו למען יחדל לשלח בהם אריות (ולכן הם נקראים במקורות חז"ל "גרי אריות"). עם זאת, הם המשיכו לעבוד את אליהם הקדומים. ייתכן מאוד שהאמת נמצאת אי שם בין שתי הגישות שתוארו, ולראיה, המתואר בדברי הימים ב' ל': חזקיהו מלך יהודה שלח משלחת לשבטים אפרים, מנשה וזבולון. כמה שנים לאחר גלות שומרון, והזמינם לחוג עימו את הפסח בירושלים. בין הבאים שנענו להזמנה היו "כל הקהל הבאים מישראל והגרים הבאים מארץ ישראל" (שם, כ"ה). לפי הפסוק הזה ברור לחלוטין שבשומרון נותרו ישראלים וכי עליהם נוספו גרים שכלל לא נתפשו כעדה נפרדת.
השומרונים עצמם טוענים כי שמם נגזר מהשורש ש.מ.ר, משום היותם שומרי מצוות, ולא על שם מקום מגוריהם. אפילו רשב"ג משבחם כי "כל מצווה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל" (ברכות מ"ז ע"ב, גיטין י' ע"א, קידושין ע"ו ע"א, חולין ד' ע"א). גם כיום מדקדקים השומרונים במצוות רבות שבקרב העם היהודי כבר נשכחו.
בתקופה הביזנטית מנו השומרונים יותר ממיליון איש, ולנוכחותם בארץ היתה השפעה רבה, אך במרוצת הדורות דלדלו אותם גזרות דתיות, טבח ורדיפות. ב־1971 מנתה עדתם 641 נפשות בלבד, והיום היא מונה כאלף איש.

בעיות זהות

בעשרות השנים האחרונות מחולקת העדה השומרונית בין חולון לשכם. מחצית העדה נושאים תעודות זהות ישראליות, ומחציתה נחשבים תושבי הרשות הפלסטינית. מחציתם מיטיבים לדבר ערבית מעברית ומחציתם דוברים עברית כשפה ראשונה.
בביקורי אצל משפחה שומרונית ערב הבחירות עלה לפתע הנושא הפוליטי. בן־רגע התפוגגה האווירה הרוגעת והנעימה, ואת מקומה

תפסה משטמה לוהבת.
אפשר להבין אותם. העדה השומרונית נתונה ללחצים עצומים העומדים עליה לכלותה. היא מפורדת בין ישראל לפלסטין: השומרונים תושבי שכם מחויבים לפלסטינים, ואילו השומרונים היושבים בתחומי ישראל צריכים להפגין את נאמנותם למדינה, ורבים מבני הקהילה החיים בחולון משרתים בצה"ל. ואם אין בכך די, עליהם להתמודד עם עולם מודרני, חילוני ומתירני המושך אליו לא מעט מבניהם, דור העתיד, ומאיים להקטין עוד יותר את הקהילה הזעירה ממילא.
לא קל להיות שומרונים. מצד אחד הם חיים בעולם הזה, ומצד שני מקפידים להיות מכונסים בתוך עצמם, כאילו רק סגירות ואחדות יכולות להבטיח את המשך הקהילה הקטנה. רעיון הסגירות נובע לא רק מגודלה הזערורי של העדה אלא גם מהיותה נרדפת במשך תקופות ממושכות.
נראה כי השומרונים עושים רבות כדי לא להתבלט וכדי לא למשוך תשומת לב. נדמה כי יש אידיאולוגיה של ממש במגורים בבניינים שנראים מבחוץ כשיכון רגיל לכל דבר, בתלבושת רגילה ובשפת היומיום. את אורחות החיים שלהם הם שומרים בקנאות לדל"ת אמותיהם ולטקסים הדתיים על הר גריזים. אולם אליה וקוץ בה – האידיאולוגיה שמאפשרת להם להתקיים בשלווה בין בני אמונות שונות, גם יוצרת בהם קרעים. המודרנה קוסמת, והחשיפה אליה מאפשרת לעתים למחשבות כפירה חילוניות להזדחל אל הלב. השומרונים אינם ששים לדבר על הפורשים מביניהם, ולמען האמת, אין רבים כאלה – הלחץ הפנים־קהילתי חזק ומרתיע.
לפני כמה שנים פגשתי בזבח נער צעיר. הוא לבש ביגוד מערבי לכל דבר, אך כשהסיר מעל ראשו את כובע המצחייה שחבש וחשף את מצחו, הבחנתי בפס רחב של דם כבש קרוש שנמשח עליו. הנער נראה משועמם למדי ונפנף בכובעו כלאחר יד, אך בשיחה איתו שמעתי רק מילים של אדיקות מוחלטת.
מה יכולים השומרונים לעשות כדי לשמור על זכויותיהם הדתיות? נדמה כי מעט

דור העתיד של העדה השומרונית. נקרעים בין מסורת למודרנה

מאוד. בהיותם חסרי כוח פוליטי מכל סוג שהוא, אין להם ייצוג הולם או גוף שיגן על האינטרסים שלהם, בוודאי אם ייאלצו לעקור מחולון לשכם או להפך. הדבר היחיד שנדמה כי הם מסוגלים לעשותו הוא להיאחז בגופם בהר הקדוש. לפיכך זה כמה וכמה שנים רוכשים השומרונים אדמות סביב הפסגה ועל מורדות ההר ומקימים שם שכונת מגורים גדולה, נטושה ברובה, הבנויה בתי מידות שוממים. בעבורי, המוצא את הקדושה בראש ובראשונה בטרשים הקדומים על צלע ההר המצולק, עצוב לראותם נמוגים תחת קוביות הבלוקים המתרבות. השומרונים מקווים כי רכוש זה, הבנוי על קרקע שרשומה בבעלותם, יטה את הכף לטובתם והם יוכלו להישאר כיישוב בתחומי ישראל בלי להיקרע מהאתר המקודש להם, שנדמה כי ממנו הם שואבים את כוחם. נדמה כי חיים במנותק מההר נראים בעיניהם כבלתי אפשריים.

השומרוני הטוב

בדרכי חזרה מביקור נוסף בהר גריזים אני נזכר בדבריה של שומרונית מחולון, שלשאלתי אם אין היא חוששת לנסוע לשם בכבישי השומרון הביטה בי בהפתעה גמורה והשיבה בשלווה מוחלטת שמעולם לא

היה מקרה שבו נפגע שומרוני בדרך אל ההר או ממנו. ה' עימנו, סיכמה נחרצות. כך אני מקווה, חשבתי לעצמי בעת שנסעתי במורד ההר. מחשבותי המשיכו הלאה, אל משל "השומרוני הטוב" המופיע בברית החדשה בלוקס פרק י'. במשל מספר ישו על אודות יהודי שירד מירושלים לים המלח ונפל בידי שודדים. השודדים פצעוהו קשה ונטלו את כל הונו. כוהן שעבר בדרך וראה את השדוד מוטל בשולֵיה עבר לצד השני, וכך עשה גם איש לוי שעבר במקום לאחר מכן. כשהגיע שומרוני למקום הוא נמלא רחמים, ירד מיד מגב בהמתו, ניגש אל האיש, יצק שמן ויין על פצעיו וחבש אותם. לאחר מכן הושיב אותו על בהמתו והובילו לפונדק סמוך. בהגיעו דרש מבעל הפונדק לטפל בו היטב. הוא המשיך לדרכו, אך השאיר סכום כסף בידי בעל הפונדק ואמר שאם יעלה סכום הטיפול בפצוע על הסכום שנתן, יוסיף עליו בשובו.
ישו סיפר את המשל בימי מתיחות גדולה בין היהודים לשומרונים. המסר הבולט שלו הוא האנושיות שיכולה להימצא בקרב כל אדם ולמען כל זולת. המסר הזה מהדהד בין הטרשים ועצי הזית העתיקים שבצדי הכביש. שישטוף גם את הדרכים, לא רק את פסגות ההרים, ביקשתי והמשכתי לנסוע.