שו'אן־דזאנג: בעקבות האיש שלא ידע לנוח

הדמיון הוא אבי כל המסעות. אלמלא ניחנו אנשים בכושר לתאר לעצמם מקומות שמעולם לא ראו, ספק אם היו טורחים כלל לצאת מן הבית. לנוסעים פורצי דרך בתולדות האנושות שמור מקום של כבוד בהיסטוריה הכתובה, אבל גם במיתוס. לעיתים קרובות אי־אפשר להבחין בין השניים. הם מזינים ומפרים זה את זה, ומעשירים אותנו, הרובצים בכורסה, לפעמים אפילו אלפי שנים אחרי המסע.
מסעו האמיתי של הנזיר טריפיטאקה, או שו'אן־דזאנג בשמו הסיני, החל בשנת 629 ממניעים תכליתיים לגמרי. הגם שנולד למשפחה של מלומדים קונפוציאניים וקיבל חינוך מסורתי טוב, הוא נשבה בקסמי הטקסטים הבודהיסטיים המעטים שנמצאו באותה עת בסין. כיאה לאיש יסודי, התמחה בסנסקריט וקרא הכל. הוא גילה עד מהרה שאינו יכול ליישב את הסתירות המהותיות בין הכתובים השונים, ולשם כך היה עליו להרחיק עד ליובליו המזרחיים של נהר הגנגס, אל מרכזי הלימוד הגדולים של הבודהיזם ההודי.
מצויד בלהט אמונה, באח גדול ובניירות מסע מזויפים, יצא שו'אן־דזאנג לדרך שנמשכה לא פחות מארבע שנים (ראו "מסע אחר" 44). הוא חצה את מדבר טקאלה־מקאן, חנה בטשקנט ובסמרקנד, חצה הרים ונהרות, השתאה נוכח יופיין של כיפות השלג על הרי קשמיר, שט על פני הגנגס, עצר בכל אתר מקודש שקשור לביוגרפיה של הבודהא והגיע בדיוק לאן שרצה להגיע: מנזר נדלנדה, מרכז רוחני חשוב במיוחד בהודו.
הוא היה, ככל הנראה, איש שלא ידע לנוח: תוך שנים מעטות יצא לו שם של עילוי רוחני מעורר כבוד, עד כי אפילו המלך הארסה, שליטה הכל יכול של צפון הודו באותם ימים, ביקש להיפגש עימו כדי לחלוק לו כבוד.
16 שנים אחרי שיצא לדרכו החליט שהגיע הזמן לחזור הביתה, הפעם במסע מזורז של שנתיים, ועם מטען עודף ואפילו חריג של אלפי טקסטים, שאותם ביקש לתרגם לסינית. הוא התיישב בצ'נג־אן, בירת שושלת טאנג, וסירב לקבל על עצמו משרה של שר, למרות הפצרות הקיסר. הוא לא הספיק לתרגם הכל, וכשמת בשנת 664, הכריז הקיסר על שלושה ימי אבל לכבודו.
השירים, הסיפורים והאגדות אודותיו המשיכו לפרנס את הפולקלור הסיני בנדיבות במשך מאות שנים, עד שוו צ'נג־אן, סופר מראשית המאה ה־16, כינס ועיבד את הדברים באחד הספרים היותר משעשעים שנכתבו אי־פעם בסינית. הוא ידוע פשוט בשם "קוף".
כבר בעמוד הראשון שלו מתרחשים כמה עניינים מרנינים במיוחד, כשסלע עתיק כימי העולם מתבקע ויולד ביצה מאבן, ומתוכה מקפץ קוף שמשתחווה מיד לארבע קצוות תבל, משתעשע בין העצים ומדבר סינית שוטפת. הקוף הפלאי הופך למורה רוחני של עדת יצורים חובבי תעלולים, וחבורת החיות יוצאת למסע מרתק בין שמים לארץ.
החן המיוחד של הספר טמון במה שנראה לעינינו כילדותיות מקסימה: בשום מקום בו אין הבחנה מדוקדקת בין עולם היֵשים לעולם הדמיון, וכיוון שהרקיע הסיני היה מלא באלים מכל הדרגות והסוגים, הם מתקשרים בלי בעיות מיוחדות עם יצורי הספר. גם בריות שמימיות מתוארות כאן לעיתים בלעג השמור לבירוקרטים חסרי מוח, ואף אחד לא מתרגש מניסים, שדונים, מטמורפוזות פלאיות, גלימות קסומות וכלי נשק מאגיים.
מאה פרקים יש ב"קוף", וכבר בפרק התשיעי מתברר שהספר נועד לא רק לשעשע את הבריות, כי אם ללמדם משהו על אודות הנזיר שו'אן־דזאנג. הנה כי כן, מי שהיה דמות היסטורית אמיתית הופך כאן לרֵעם למסע של הקוף, של חזיר אחד, שמסמל, כמובן, את יצרי העולם הזה והבליו, ושל ברייה אמורפית נוספת, שאיננו יודעים הרבה על מראה ואורחותיה, אבל ברור שהיא ניחנה – כמו שאר הרֵעים – בשמחת חיים בלתי נלאית בצד להט תיאולוגי לגמרי לא מתון.
ואיזה מסע נפלא הם עורכים, במקום ובזמן: אלים ופיות מארחים אותם לסעודות שמימיות עתירות כולסטרול, הם פוגשים בלאו־צה הזקן ומצחיקים אותו, הם נלחמים במושלים מושחתים ומדדים בין השבילים הקודרים של ממלכת המוות, הם מעופפים בחברת מפלצות מכוערות, מנצחים בוויכוחים דתיים וחוזרים הביתה, שם הם אפילו מתחצפים לקיסר ומסרבים לקרוא בפניו מן הטקסטים שאספו בנכר.
והסוף, כמובן, טוב: הנזיר והקוף מתמנים לבודהות בזכות עצמם, וכך הם יכולים סוף סוף להיפטר מכל הטִרחה הכרוכה במוות, לידה מחדש ושוב מוות. כי למסע של בודהיסט, פנטסטי ככל שיהיה, יש בעצם רק תכלית אחת: להימלט ממעגל הייסורים של השיבה לעמק הבכא, כל פעם בדמות אחרת, רק כדי ללמוד כיצד להיות טובים יותר ולחזור בגלגול הבא כיצור נעלה מעט יותר.
עם כל הרצון הטוב והאהבה, אני לא יכולה להמליץ על התרגום של "קוף" לעברית (הוצאת "אסטרולוג"), שנעשה מן הנוסח האנגלי של ארתור וויילי, שגם הוא כלל אינו מדויק. חובבי מסעות בכורסה מתבקשים איפוא לנדנד בעדינות לדן דאור, עד שיחפוץ להתיישב עם המקור הסיני ולהוסיף פנינה נדירה למדף ספרי המסעות בעברית.