שגעון המבוכים באנגליה

האם הוא יהיה מבוך רב כיווני (Multicursal Maze), שבו שבילים רבים, צמתים ומבויים סתומים, ולצועד בו תהיה אפשרות לבחור באילו נתיבים יפסע? או אולי מבוך חד כיווני (Unicursal Maze), ובו נתיב יחיד, שבדרך למרכז הוא מתפתל, הולך וחוזר, באותה דרך לא צפויה שבה המזל וחוסר המזל שזורים בחיים עצמם?

לבסוף החליט לתאר את חייו במבוך חד כיווני. כעת היה עליו להחליט כמה חלקים יהיו בו, כמה לולאות ומאיזה חומר יבנה אותו. ניצבו לפניו כל כך הרבה אפשרויות. על אף שהמטרה העיקרית שלו היתה מבוך חד כיווני ענקי, הוא הרגיש שראשית עליו ללבן כמה עניינים וליצור כמה מבוכים קטנים יותר. וככל שניסה להחליט איך יעצב את המבוך הגדול, כך הגיע ליותר מבויים סתומים, דרכו התפתלה והגינה התמלאה במבוכים.

לגינת המבוכים הפרטית של קומינו־ג'יימס הגענו בסופו של מסע בבריטניה, שבו ביקשנו לחקור את שגעון המבוכים. בני האדם יוצרים מבוכים זה אלפי שנים, אך כעת יודעים המבוכים פריחה חסרת תקדים. בעשרים השנים האחרונות הוקמו ברחבי העולם מאות מבוכים, ומגוון החומרים שמהם הם עשויים גדל פלאים. העידן הנוכחי אפילו הוכתר כ"תור הזהב של המבוכים".

בבריטניה פועלים כיום כמה ממעצבי המבוכים הפוריים ביותר. הממלכה משתבחת במגוון המבוכים הגדול בעולם, והם נפוצים בבנייני משרדים, בארמונות, בבתי ספר ובגינות פרטיות, ומעטרים גם מדרכות וקירות בתחנות רכבת תחתית. פעם היו בה בעיקר מבוכי דשא ושיחים, אך כיום יכולים הבריטים לאבד את דרכם במבוכי מראות, חבלים, חציר ואפילו במבוכים מאריחי בטון או קרמיקה.
ברחבי המדינה אפשר למצוא גם מבוכים מולטי־סנסורים המיועדים לעוורים (יש בהם מרקמים, הדים, זרימות אוויר וריחות שונים, ובעזרת חושי המגע, הריח והשמע מוצאים בהם את הדרך) ומבוכים שמשנים את צורתם ועשויים מטורי מכוניות, זרמי מים או גדרות עץ. במבוך מכוניות, למשל, בזמן שמכונית אחת עוברת במבוך, כמה מהמכוניות שיוצרות את קווי המתאר של המבוך עוברות מקום – ושביל המבוך משתנה. גם מבוכים העשויים מגדרות עץ וממזרקות פועלים בצורה דומה – קיר המים נעלם ומאפשר מעבר, אך מה שהיה קודם פתח נחסם על ידי חומת מים חדשה.

1,300 שיחי ורדים במבוך האהבה
המבוך הראשון שאליו הגענו בתחילת המסע היה – כמו המבוכים בגינתו של קומינו־ג'יימס – חד כיווני. קווי המתאר שלו סומנו בצבע לבן על רחבת האספלט בביתושל הלורד באת', באחוזת לונגליט
(Longleat) שבווילטשיר (Wiltshire). בנתיב שנע בין שבע טבעות רצה חבורת זאטוטים. צעדנו בעקבותיהם, מתאפקים לא לחצות את המבוך ולגשת היישר למרכז. בעבר אצר בתוכו מבוך שבע הטבעות את המיסתורי והאפל – מרוחות רפאים רעות ועד מפלצות, או יעד נשגב – מנערה נחשקת ועד לאלוהות. אך עבור החילונים, המבוך שעל רחבת האספלט בלונגליט נראה מיותם ממשמעות, ולכן החלטנו לתור ברחבי האחוזה אחר מבוך רב כיווני.

במבוך המראות של המלך ארתור חיכו לנו הרבה יותר ריגושים. באפלת המבוך אפוף הערפל היינו אמורים לדמיין שאנחנו אבירי השולחן העגול, היוצאים למסע בעקבות הגביע הקדוש ביער שחור. פנינו נחבטו שוב ושוב במראות, שמהן השתקפו אינספור קשתות, עצי יער ושבילים שתעתעו בנו. ברקע נשמעו קולות יער פראיים ורעמים מתגלגלים. תינוקות מבוהלים התייפחו. אחרי שעה ארוכה, מתחת לקשת גותית, התגלה לפנינו סוף סוף הגביע הקדוש.

מבוך המראות הוא פרי דמיונו של אדריאן פישר, מעצב המבוכים הפורה ביותר בהיסטוריה, שעיצב עד כה כ-500 מבוכים ב־30 מדינות. "אני משלב במבוכים סמלים", מסביר פישר, "אך בעיקר אני משתדל שיספקו לצועדים בהם אתגר, ובאותו הזמן שלא יהיו קשים מדי. הם אמורים בעיקר לספק הנאה".

גרהם ברג'ס, מעצב מבוכים בריטי רומנטי יותר, חולק על פישר. "כמו פעם, גם כיוםאמור המבוך בעיקר לספר הרבה סיפורים ולכלול סמלים רבים", הוא טוען. "הכיף הוא רק פן אחד של המבוך, אך אמור להיות לו גם עומק". ברוח זו עיצב ברג'ס ב־1995 את "מבוך האהבה", שאליו יכול הלורד באת' להשקיף מחלון חדר השינה שלו. בעת הביקור שלנו נערכה בו מסיבת נישואים. בני הזוג פסעו לאיטם בין 1,300 שיחי הוורדים שבו, היוצרים מבוך שכלולים בו מוטיבים של אהבה ותשוקה, כמו זוג שפתיים ענקיות או את דמותו של הלורד באת' מתנה אהבים.
מכל זווית שמתבוננים במבוך מתגלים סמלים אחרים. מתחת לכל אחד מארבעת שערי הלבבות הענקיים התנשקו בני הזוג, מדי פעם בחרו בנתיב הלא נכון, אך לבסוף הגיעו למרכז. אורחיהם נשמו לרווחה ואיחלו להם שיידעו למצוא את הנתיב הנכון גם בחייהם המשותפים.

היכולת שלנו למצוא את הנתיב הנכון הוטלה בספק כשעמדנו בפתחו של "מבוך השיחים הארוך ביותר בעולם", שהוקם בלונגליט ב־1978 על ידי גרג ברייט. לא יכולנו שלא להיזכר בקטע מהספר "שלושה בסירה אחת", שבו האריס וחבריו הולכים לאיבוד במשך אחר צהריים שלם במבוך השיחים הידוע והעתיק ביותר בבריטניה שהוקם ב־1690 בהמפטון קורט (Hampton Court) ליד לונדון. שביליו של "מבוך השיחים הארוך ביותר בעולם" ארוכים אף יותר ומשתרעים על 2.72 קילומטרים. האם נצא משם בעודנו בחיים או שבעוד שנים ימצאו בו רק את גל עצמותינו?

"בסוף היום אנחנו בודקים אם מישהו עדיין תקוע במבוך", הרגיע אותנו טים בנטלי, מנהל האתר, שמכיר במבוך כל שביל ואת 16 אלף שיחי הטקסוס הצומחים בו. ליתר ביטחון, החלטנו לצעוד בעקבותיו. בדרך למרכז פגשנו באנשים שצעדו הלוך וחזור בין השבילים, אובדי עצות. "יש כאלה שאחרי כמה שעות במבוך סובלים מהתקף חרדה", רטן בנטלי. "האמת, אני לא מבין מה מושך אותם להיכנס למבוך וללכת לאיבוד".

הצעקה האחרונה – תירס
ג'ף סווארד, היסטוריון מבוכים, מאמין שאנשים נמשכים למבוכים משום שהם איים קטנים של חוסר ודאות, שבהם הצועדים מרגישים ביטחון בשל הידיעה שהם ניתנים לפתרון והמטרה בהם ברורה.
סווארד סבור שזו גם הסיבה לכך שהמבוכים משגשגים תמיד בתקופות של שינויים מהירים. "הם שגשגו בתקופת הברזל, כשהתרבויות המינואית והיוונית התרחבו, בתקופת האימפריה הרומית, עם התפשטות הנצרות בימי הביניים ואחר כך במאה ה־19, עם בניית האימפריות", הוא אומר. "זה לא מפתיע שכיום הם משגשגים יותר מתמיד, שכן כעת, עם ההתפתחות הטכנולוגית המואצת, חלים בעולם השינויים הכי מהירים".

פישר, לעומתו, מציע תיאוריה פרוזאית יותר לגבי סוד המשיכה של המבוכים: "הם פשוט מספקים בילוי משפחתי נחמד. הצעידה המשותפת, הצורך לפתור בעיות יחד ותחושת השחרור שחווים כשיוצאים מהמבוך מקרבים לבבות ומשפחות".

בתחנה הבאה במסענו, באחוזת לידס קאסל (Leeds Castle) שבמחוז קנט (Kent), עקבנו מעמדת התצפית שניצבת על גבעה במרכזו של מבוך השיחים אחר הצועדים בשבילים. ברבים ממבוכי השיחים, הפרס למי שמצליח להגיע למרכז הוא הזכות להביט באומללותם של אלה שעדיין תקועים במבוך. הצועדים בשבילים סובלים מבלבול, אך למשקיפים עליהם מלמעלה נראים המבוכים כמו תבניות אסתטיות והרמוניות. כמה מהצועדים התחננו שנזרוק להם רמז. אחרים עמדו בצמתים והתווכחו. אשה הטיחה בכעס בגבר שאיתה: "זה היה הרעיון הטפשי שלך לבוא לכאן".

נראה שיותר מאשר המבוכים מקרבים לבבות, הם משקפים מערכות יחסים ומאתגרים אותן, בין אם מדובר ביחסי גברים־נשים ובין אם ביחסי מבוגרים־ילדים.

הוכחה לכשרונם של ילדים בפתירת חידות מבוכים המתינה לנו במבוך ענקי מקני תירס, הצומחים לגבהים בשדה שבחוות טאליז (Tulleys), במערב ססקס (Sussex). שני הנערים בני ה־13 שהיו איתנו השתעשעו במבוכים קטנים שהוקמו באתר, העשויים דשא, ערמות חציר, חבלים ואריחי פלסטיק, ובינתיים יצאנו אנחנו להתמודד עם מבוך התירס.

המחלצים התורנים הזהירו אותנו שהזמן הממוצע לפתרון המבוך הוא כארבע שעות והפקידו בידינו דגלים סגולים, שאותם נניף אם נזדקק לעזרה. יצאנו לצעוד בשבילים שנוצרו במקומות שבהם נעקרו קני התירס. כשעתיים מאוחר יותר יצאנו מהמבוך מותשים, ושיגרנו את בני ה־13 לתוכו. הם יצאו מהמבוך כעבור 20 דקות.

מבוכי התירס הם הצעקה האחרונה בתחום מבוכי החידה. מאז שהקים פישר ב־1993 בארצות הברית את מבוך התירס הראשון בעולם, מספרם הולך וגדל בהתמדה. "הרווחים שאנחנו קוצרים ממבוכי התירס עולים בהרבה על אלה שמניבים השדות האחרים שברשותנו", מספר סטיוארט ביר, בעל חוות טאליז, שנהנה כבר כמה שנים מהשדה שמצמיח מטבעות זהב.

בחודשי הקיץ הוא מתפרנס מהמשוטטים במבוך, ובסוף הקיץ, אחרי הקציר, משמשים קני התירס מאכל לפרות שבחווה הסמוכה. בקיץ הבא שוב ייצור ביר באותו השדה מבוך עם דוגמה אחרת, ושוב ידרוש כסף מהמבקרים שיבואו להתמודד עם האתגר החדש.

אחרי ששבענו ממבוכי החידות, יצאנו לבקר במבוך נוצרי מודרניי – מבוך הארכיבישוף, הנמצא באחוזת "גרייס קורט" (Greys Court), בעיירה הנלי־און־תמז (Henley-on-Thames). לעומת ההמולה במבוכים הקודמים שביקרנו בהם, נראה מבוך הארכיבישוף שליו להפליא. חתול התמתח בעצלות על אחד השבילים. גבר ואשה צעדו באיטיות לעבר המרכז.

המבוך, הגדוש סמלים נוצריים, הוא חד כיווני ורב כיווני גם יחד. את המבוך הרב כיווני חוצים ארבעה שבילים היוצרים צלב ומסמלים את האמונה, המקצרת את הדרך למרכז. מבוך הארכיבישוף עוצב בשנת 1981 על ידי אדריאן פישר ורנדול קואט. קואט אמנם פורה פחות מפישר, אך נחשב למעצב הטוב מכולם. הוא מרבה לשלב סמלים בעבודותיו, וכמו במבוך הארכיבישוף, כך גם במבוכים אחרים הוא עוסק לעיתים בקשר שבין המבוך החד כיווני לרב כיווני.

מה עדיף: חד כיווני או רב כיווני?
בשיחות עם מעצבים וחוקרים בתחום המבוכים קל להבחין בעוינות השוררת בין הדוגלים במבוך הרב כיווני לבין המעדיפים את המבוך החד כיווני. המתח בין שני המחנות, טוען היסטוריון המבוכים סווארד, מאפיין למעשה את התקופה שלנו.

"שני סוגי המבוכים זוכים כיום לפופולריות אדירה, והקיטוב ביניהם הולך ומחריף", הוא אומר. "כמו הגרזן בעל הלהב הכפול שצויר בארמון בקנוסוס, כרתים, צד אחד מושך לעתיד, לחידושים, ואילו האחר מחפש רוחניות ונחמה בעבר.

"מבוכי החידה נעשים מורכבים יותר ויותר ומושכים אליהם מחפשי בילויים ותיירים, אך כיום יש גם תנועה נגדית, חשאית יותר, של אנשים הנמשכים דווקא למבוכים החד כיווניים, הרוחניים, העתיקים. בעשר השנים האחרונות הועתקו מבוכים נוצריים למאות כנסיות בארצות הברית, בגרמניה יש נשים שנוהגות לרקוד במבוכים כרתיים בני שבע טבעות ורבים מקימים מבוך חד כיווני לצורכי מדיטציה בחצר ביתם".

בתום המסע הגענו לחצר ביתו של ג'ון קומינו־ג'יימס, שם נדדנו בין המבוכים עד שהגענו סוף סוף למבוך הגדול של חייו – שביל לבנים צר המתפתל בדשא. "מאז שיצרתי אותו חלפו שנים רבות", אמר קומינו־ג'יימס בהתרגשות, "ובכל זאת אני לא מפסיק לגלות בו דברים חדשים.

"לא מזמן באתי לכאן מוקדם בבוקר, כשבחוץ שררה עדיין עלטה, ויכולתי לראות רקאת חלק המבוך שהואר על ידי הירח – ממש כמו שאנחנו צועדים בנתיב החיים, חלק מהזמן לא יודעים דבר, מתוסכלים ומפוחדים. אני מגלה בו דברים חדשים גם בכל פעם שמגיעים לכאן אורחים. לפני כחודש ביקרו פה תלמידים, ואחת המורות קשרה את עיני ונתנה לאחד הילדים להוביל אותי במבוך. אני, אינטלקטואל בגיל העמידה, הובלתי בעיניים עצומות על ידי ילד בן עשר. התמימות והתבונה הילדיות הורו את הדרך לבעל הידע התשוש.

"פעם קבוצת נשים החליטה לרקוד במבוך, ובראש השנה צעדנו בו עם עששית למרכז. כל אחד צועד בו אחרת, וכמובן יש כאלה המסרבים להיכנס אל המבוך, וכאלה שקודם עוקבים אחר השביל במבטם". לפתע השתתק קומינו־ג'יימס והביט בנו בציפייה דרוכה. שנצעד במבוך? הוא הנהן. "נסו לא לחשוב על שום דבר אחר".

יצאנו לדרך, בהפרש של כ־20 צעדים זה מזה, מתחקים אחר נתיב חייו של קומינו־ג'יימס. בדממת הגן נשמעו רק הדי צעדינו, שבהדרגה נעשו מתואמים. המבוכה הראשונית והמחשבות הציניות הלכו והתפוגגו. הנתיב היה צר כל כך, עד שלא היתה ברירה אלא להתרכז רק בו, כדי שלא נמעד ונסטה.

עודני צועדת במעגל החיצוני של המבוך, מתאמצת להיענות לתכתיב הנוקשה של השביל, ופתאום נזרקתי קרוב למרכז. כמעט שלא הספקתי להיות שם, והנה משליך אותי הנתיב החוצה. לא היה טעם שאנסה לנחש לאן יוביל אותי השביל. הקווים הדקים ששרטטו הלבנים שעליהן צעדנו התערבבו זה בזה. ברגע אחד התקרבנו ומיד אחר כך התרחקנו, צועדים בכיוונים נגדיים. אחר כך יאמר קומינו־ג'יימס: "לפעמים נדמה לנו שחיינו שונים משל אחרים, אבל למעשה כולנו צועדים באותו הנתיב".

סוף סוף הגענו למרכז – עיגול דשא רחב. "הנתיב מסומן, אך המקום שאליו הוא מגיע אינו ידוע. בסוף אנו נזקקים לאמונה", אמר קומינו־ג'יימס. "מדי בוקר אני פוסע בשביל המבוך עם ספל תה ביד, עומד מול המרכז, מול הפחדים הכי עמוקים, מתמודד וחוזר משם מחוזק".

ושוב יצאנו לדרך, פוסעים בספירלות אינסופיות, נפגשים ומתרחקים זה מזה ונפלטים מהמבוך זה אחר זה. אחרון יצא מהמבוך קומינו־ג'יימס. הוא הפנה את פניו למרכז בקידה סמלית, ואחר כך בחן את פנינו. מה שראה בהן גרם לרצינות הקודרת שהיתה פרושה על פניו קודם לכן להתחלף בצחוק אדיר. "ידעתי שרק ככה תבינו את הכוח העצום שיש למבוכים", הוא אמר בסיפוק. "סמלים וטקסים אפשר להבין רק כשחווים אותם".