החומה הסינית
הראיה המוצקה ביותר למידת המונומנטליות של החומה הסינית היא העובדה שזה מעשה האדם היחיד הנראה גם מהחלל. כמו לגבי מבני ענק רבים, הפונקציונליות שלה הוטלה בספק כבר בעבר הרחוק. במרוצת אלפיים השנים האחרונות (בנייתה החלה בתקופת שושלת צ'ין, ב־221 לערך לפני הספירה) שימשה החומה כמגן במשך זמן קצר יחסית.
החומות הראשונות נבנו בעיקר כחיץ בין המדינות הסיניות, שישבו באגן הנהר הצהוב, ושימשו כמחסום מפני התקפות הברברים הצפוניים שבאו רכובים על סוסים.
הקיסר הראשון של צ'ין, שאיחד את המדינות הסיניות, חיבר את החומות לקו מגן רצוף, מחוף הים הצהוב במזרח ועד לג'ייא־יו'־גואן במערב גאנסו; 2,700 קילומטרים. לפי אומדנים נוכחיים, אורך החומה, כולל סעיפים נידחים, הוא כ־10,000 קילומטרים. הר ראשמור
"משכן הדמוקרטיה", כך כונה המונומנט, אותן פנים ענקיות של ארבעה נשיאים אמריקאים על קיר הר ראשמור. רק פסל החירות בניו־יורק מתחרה באתר זה על התואר "הסמל האמריקאי המגלומני ומעורר ההערצה ביותר".
ב־1923 נדברו ההיסטוריון דון רובינסון והפסל גאטזון בורגלום להקים פסל באיזור הדרומי של הגבעות השחורות (BLACK HILLS) בדרום דקוטה. בתחילה חשבו לפסל את גיבורי המערב הפרוע כלואיס קלארק, באפלו ביל וג'ים ברידג'ר; בסופו של דבר, לאחר שקבע בורגלום כי המונומנט יוקם על ההר שנקרא על שם עורך הדין הניו־יורקי צ'ארלס א. ראשמור, החליט לחצוב את פני הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, תומס ג'פרסון, אברהם לינקולן ותיאודור רוזוולט, שהיה ידידו.
בורגלום החל את הפרויקט ב־1927, כשהיה בן 60. הוא מת 14 שנים מאוחר יותר, בהותירו חוב של 200 אלף דולר. בנו, לינקולן, המשיך במלאכה. מזג אוויר סגרירי וקשיי מימון גרמו להארכת העבודה בשש וחצי שנים נוספות בעלות של 989 אלף דולר. חצי מיליון טון סלעים פונו כדי לחשוף את האבן הרכה והנוחה יותר לפיסול, בה קדחו ועיצבו את הראשים; את מרבית המלאכה עשו החוצבים בעזרת דינמיט.
גודלו של כל ראש 18 מטרים מהקודקוד עד הסנטר (גודל פניו של פסל החירות חמישה מטרים). לינקולן זכה לאף נכבד, שאורכו 5.5 מטרים. אם היו הנשיאים מפוסלים בשלמותם, הם היו נישאים לגובה 141 מטרים.
מגדל אייפל
מגדל מתכתי זה, שמשמש היום כחלק בלתי נפרד מנופה של פאריס, לא נועד לתפקיד כה  | | צילום: טל גליק |
רם. על אף שבמקומות שונים בעולם מתאמצים לבנות מגדלים וראשם בשמים, נותר מגדל אייפל אחד המבנים הגבוהים ביותר (300 מטרים).
המגדל נבנה ב־1889 עבור התערוכה העולמית של פאריס. המתכננים לא העריכו אז כי יחזיק מעמד יותר מעשרים שנים, אך השימוש בו לצורכי רדיו־טלגרפי ב־1904 והאהבה שרחשו לו תושבי העיר הצילו אותו מהרס.
בנה את המגדל המהנדס גוסטב אייפל (1832־1923), שהקים עוד קודם לכן את פסל החירות המפורסם, שתוכנן על ידי הפסל הצרפתי פרדריק אוגוסט ברתולדי. משקלו של מגדל אייפל יותר מ־7,000 טונות, והוא מורכב מ־15,000 חתיכות מתכת שחוברו זו לזו ב־2.5 מיליון מסמרים וברגים. אל הקומות הראשונה, השנייה והשלישית, הנמצאת בגובה 274 מטרים מהקרקע, אפשר להגיע במעליות הנוסקות בתוך רגלי המגדל. מי שאוהב לטפס, מוזמן לעלות במדרגות. בית האופרה בסידני
הבניין המוזר, הניצב בנמל של סידני באוסטרליה ונראה כאילו הוא עומד להפליג עם מפרשיו הלבנים למרחקים, זכה להכרה כאחד הסמלים המונומנטליים של המאה ה־20. הקמתו של בית האופרה של סידני לוותה בוויכוחים אינסופיים. הוא הושווה ל"זר של שרירים תקוע בבוץ", אבל כונה גם "הבניין של המאה", ואפילו "פעלול יחסי הציבור הגדול ביותר מאז הפירמידות". הבניין הזה אינו מותיר איש אדיש.
בהתחשב באירועים שהתרחשו במהלך הבנייה, קיומו של בניין האופרה הוא נס. ב־1954 מונתה ועדה שתפקידה היה לייעץ לממשלה בעניין בנייתו של בית אופרה. האתר שנבחר היה בנלונג פוינט (BENNELONG POINT), שעד אז היה תחנת חשמלית. הוועדה הכריזה על תחרות, ו־233 תוכניות אדריכליות הגיעו לסידני ממקומות שונים בעולם; אחת מהן היתה של האדריכל הדני יורן יוטסון. היתה זו תוכנית מבריקה, שנטמנו בה זרעיו של אסון מונומנטלי. הבניין המוצע היה צר מדי, את ה"מפרשים", שיצרו את הקירות והגג, אי־אפשר היה להקים בטכנולוגיה של שנות החמישים, אבל למרות הכל לא יכול היה חבר השופטים להתעלם מהתוכנית המדהימה והדרמטית שהציג הדני, והבנייה החלה ב־1958.
מלכתחילה היא לוותה בבעיות תקציב עצומות. הקמת המבנה, שהיתה אמורה להימשך ארבע שנים ולעלות שבעה מיליון דולר, ארכה 15 שנים ועלתה 102 מיליון דולר. ב־1966 עזב יוטסון את עבודתו ואת אוסטרליה, מר נפש וכועס. הוא לא חזר מעולם לראות את פרויקט חייו. את המשימה המשיך צוות של ארכיטקטים אוסטרלים צעירים. בספטמבר 1973 הועלתה על הבמה האופרה הראשונה, "מלחמה ושלום". חודש לאחר מכן פתחה המלכה אליזבת השנייה את הבניין באופן רשמי. שער הזהב
המגדלים הכתומים של גשר שער הזהב
(GOLDEN GATE) הם הסמל של סן פרנסיסקו ונראים מכל נקודה בעיר. הגשר, המקשר בין חצי האי סן פרנסיסקו לחצי האי מארינה, הוא מהגדולים והיפים בגשרי העולם. ג'.ב. סטראוס בנה אותו בנוף הנפלא של המפרץ בין 1933 ל־1937. עיקר הקושי התעורר בשל זרמי המים החזקים באיזור. פסלו של הארכיטקט, שבנה יותר מ־400 גשרי מתכת גדולים, ניצב בקצה הדרומי של הגשר.
אורכו של שער הזהב 1,280 מטרים, וכשהסתיימה בנייתו היה זה הגשר התלוי הגדול ביותר בעולם; מאז צמחו לו מתחרים. בכל שבוע משתמשים 25 צַבָּעים בשתי טונות צבע יסוד מונע חלודה ("כתום בינלאומי") לתחזוקה השוטפת של גשר שער הזהב. וזהו סוד צבעו.
ב־1987 חגגו במסיבת זריחה את יום השנה החמישים להקמתו. כרבע מיליון חוגגים התייצבו על הגשר; הרוחות היו חזקות והגשר התכופף, אך עמד בעומס בכבוד. הקוליסאום ברומא
בשנת 700 לספירה כתב "בדה הנערץ" במנזר בו ישב ביארו (JARROW) שבאנגליה: "כל עוד עומד הקולוסיאום, תעמוד רומא; כשייפול הקולוסיאום, תיפול רומא; ועם רומא – העולם". בדה לא ביקר מעולם ברומא, אך שמע על הקולוסיאום מסכסונים שעלו  | | צילום: אירית זילברמן |
אליה לרגל, וייתכן שחזר על אימרה שהיתה פופולרית באותם זמנים.
עד היום קשה שלא להתפעם מהקולוסיאום, מגודלו, ומכך שחלקים רבים שלו שרדו, למרות הזנחה של מאות שנים. ההתפעלות גוברת כאשר מתברר כי הוא נבנה על אדמת ביצה, ויסודותיו מצויים בתוך מים. תחילת בנייתו בשנת 72 לספירה, בזמן שלטונו של הקיסר וספאסיאנוס, שיזם את מפעל הבנייה הציבורי על אדמה שהפקיע הקיסר נרון מתושבי העיר.
במבנה היה מקום ל־50,000 צופים, והוא נפתח לציבור שמונה שנים לאחר שהחלה בנייתו, במהלך שלטונו של טיטוס. אירוע הפתיחה כלל משחקים וקרבות בין גלדיאטורים לחיות פרא, שנמשכו מאה ימים. ביום הפתיחה לבדו נהרגו בזירה 5,000 בעלי חיים.
העמודים בקומה הראשונה היו פשוטים ביותר, ובכל קומה הלכו ונעשו מהודרים יותר.
במהלך המאות ניזוק הקולוסיאום מרעידות אדמה, ובימי הביניים הפכו אותו למבצר. במשך המאות הבאות השתמשו באבניו כדי לבנות אתרים שונים בעיר. ב־1749 הפסיק האפיפיור בנדיקט ה־14 את ההרס המתמשך של האתר המרכזי, בכך שקידש אותו כמקום מותם של קדושים נוצריים. הטאג' מאהל באגרה
"דמעה על פני הנצח", כך כינה המשורר ההודי רבידרנאת טאגור את המונומנט הנפלא  | | צילום: חנן ישכר |
הניצב באגרה. הטאג' מאהל ("כתר הארמון") נבנה על ידי הקיסר המוגולי החמישי, שאה ג'האן, לזכר אשתו האהובה מומטאז מאהל ("נזר הארמון") שמתה בגיל 39 לאחר שילדה את ילדם ה־14. המסורת מספרת כי לפני מותה ביקשה הרעיה האהובה מהקיסר להראות לעולם עד כמה אהבו. כששמע את הבקשה הלבין שערו בתוך לילה, ולאחר מותה התאבל עליה שנתיים תמימות.
הקיסר הפסיק לנהל את האימפריה, ומ־1630 העסיק את עצמו בבניית אתר הזיכרון המפואר בעולם. 20,000 עובדים עמלו במשך 15 שנים (או 22, תלוי במקור) בהקמת המבנה. אמנם, את אבן החול האדומה אפשר היה להשיג בקרבת מקום, אך את השיש צריך היה להביא ממרחק של 300 קילומטרים על גבם של אלף פילים. את האבנים היקרות ייבאו ממקומות שונים בעולם: מעיראק, מפנג'אב, מסין, מאפגניסטאן, ציילון (סרילנקה), טיבט, מצרים, פרס, תימן ורוסיה. גם האומנים הובאו ממקומות שונים: האדריכל – מפרס, חרש האבן – מתורכיה, צורף הזהב – מצרפת.
במאות הבאות הלכה תפארתו של הטאג' מאהל ודעכה. בין 1828 ל־1835 תכנן לורד בנטינק, המושל הבריטי של הודו, להרוס את המונומנט ולמכור את חלקיו במכירה פומבית באנגליה. התוכנית נכשלה רק משום שמכירה פומבית של חלקים ממבצר אגרה לא עוררה מספיק תשומת לב. יורשו של בנטינק, לורד קורזון, החליט להציל את המבנה מכליה והשקיע בתיקון הנזקים שנגרמו במהלך השנים. • ל-7 פלאי תבל החדשים » • לפרויקט הנבחרים החדשים » |
