היום הראשון: מהארבל לירדנית
"המאהל הבדואי" בכניסה ליישוב חמאם שלרגלי הארבל אינו אלא קיוסק קטן בפחון. קניתי ארטיק וארגנתי ארוחה קטנה, אבל המוכרת גירשה אותי ב"פֹה לא אוכלים" והצביעה לכיוון העץ הגדול שבפתח נחל ארבל. מעלי הזדקפו הר ניתאי ומצוק ארבל, ונזכרתי בדבריו של ניתאי הארבלי במסכת אבות: "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ואל תתייאש מן הפורענות". החלטתי להתרחק מהשכנה ולא להתרגש מהפורענות הבאה עלי בצורת הטיפוס לארבל. העמסתי את התרמיל ויצאתי לדרך.
מלחמות היהודים
גובהה של פסגת הארבל הוא 181 מטר מעל פני הים, והכנרת נמצאת מאתיים מטר מתחת לפני הים, כלומר לפָנַי כ־400 מטר של טיפוס שרק נראה קשה אבל לוקח כשעה וחצי כולל ההפסקות לתצפית. ככל שמטפסים במעלה השביל קשה יותר שלא לעמוד בכל כמה דקות ולהתפעם מהכנרת, מהרי גולן שמעבר, מעמק הירדן ומשדות מגדל. וכמו יופיו של המקום, כך עשירה גם ההיסטוריה שלו; כמה וכמה דורות של יהודים נלחמו מן המצוק הזה. במערות המצוק התבצרו יהודי האזור כשניסו לחסום את דרכו של הצבא הסֶלֶווּקי בזמן מרד החשמונאים. מאוחר יותר התבצרו כאן תושבי הגליל והסבו אבדות כבדות לצבאו של הורדוס, עד שהוא שלשל את לוחמיו בארונות מראש המצוק, ואלו השליכו את המורדים לתהום בעזרת מוטות עם אנקולים. תיאורי הקרב של יוסף בן מתתיהו בספרו "מלחמות היהודים" מצמררים ביותר. בימי המרד הגדול, כמאה שנה אחר כך, ביצר את האזור אותו יוסף בן מתתיהו שהיה גם מפקד הגליל, אבל המבצר ששרידיו נראים היום על הארבל נבנה במאה ה־17 דווקא על ידי מושל צפת הדרוזי. בקטע הטיפוס האחרון יש להיעזר ביתדות ברזל כדי לטפס בסלעים. בנקודת התצפית שבראש המצוק אני פוגש את אופיר ואורי, לצערי בדיוק אחרי שקיפלו את ערכת הקפה. הם הולכים את שביל ישראל מדרום לצפון ומתקרבים לסיומו. "הצפון לא רציני", אמרו, "כל הזמן יש יישובים וכבישים. בדרום זה טרק אמיתי". אבל הקשיים באזור מצפה רמון לא הפריעו להם ללכת קטע של שלושה ימים בפחות מיומיים כדי להספיק לראות את משחק הכדורגל ישראל־צרפת. מהפסגה נמשכת דרומה דרך עפר רחבה בנוף חקלאי של שדות חיטה המשתפלים במתינות צהובה וחומה לכיוון קרני חיטין. בהר הגעש הכבוי בעל שתי הקרניים הביס צאלח א־דין את הצלבנים בקרב המכריע שהביא להתמוטטות השלטון הצלבני בארץ. לאחר שלושה קילומטרים מגיעים לבית הקברות של מושב כפר חיטים, ומשם השביל חוצה את נחל רקת ועולה לכביש 7717. עוד מאתיים מטר של הליכת כביש מסוכנת, ואני נכנס לתוך המושבה מִצְפָה. בתי המושבה הנאים טובלים בצמחייה, הכנרת נשקפת למטה במלוא הדרה.
על שפת ים כנרת
בטבריה עילית השביל עובר בשדרות ספיר עד לפאתי יער שווייץ. טבריה אמנם מלאה באתרים היסטוריים חשובים ומרתקים, אך שדרות ספיר הן בוודאי לא אחד מהם. אחרי המקטע העירוני המוזר נכנס השביל ליער שווייץ, אתר פיקניקים ומנגלים שערמות האשפה מעידות עליו שהוא פופולרי. כולם נמצאים בחגיגות המימונה לאורך חופי הכנרת
 |
| פרחי חוחן הקינרס ליד עין אולם | צילום : שמעון לב |
כך שאני הולך לבדי, אבל שירי המימונה ונאומי הפוליטיקאים המקומיים בוקעים מהרמקולים ומגיעים עד אלי. בתוך היער השביל עובר בדרך עפר לאורך מתלול ובקו גובה אחיד. ההליכה קלה ונעימה, והכנרת למטה מזמינה לטבילה קרירה במימיה. עם זאת, ההליכה מתסכלת; מפסגת הארבל אני הולך כמעט רק בדרכי עפר המתאימות לכלי רכב. יש יותר מדי דרכי עפר ופחות מדי שבילים להולכי רגל על שביל ישראל בצפון הארץ. השביל נפגש עם כביש 7677 וממשיך על דרך עפר טובה לכיוון חורבת קדיס. יש המזהים כאן את קדש נפתלי, עירו של השופט ברק בן אבינעם. קצת לפני עין פוריה אני מבחין בכוורן שרוֹדה דבש. אני מתקרב, ומאות דבורים מזמזמות סביבי ונחות על ידי ועל ראשי. מפחיד למדי. הבחור עוטה המסכה מסביר לי באדישות שלא יקרה לי דבר אם לא אעשה תנועות חדות. כשאני מצלם אותו אני מזיז את ידי במתינות, ולהפתעתי – אף לא עקיצה אחת. גל כנרתי הכוורן הוא בן לאחת המשפחות הוותיקות מהמושבה כנרת שאת בתיה רואים למטה. בעין פוריה אני עוצר למנוחה קצרה בחניון מוצל עם ספסלים ובריכה קטנה, וממנו יורד דרך מטעים וחממות למושבה המנמנמת לה בשלוות אחר צהריים מעויפת. אני חולף על פני בית טריידל שאליו מתייחס יעקב פיכמן בשירו "על שפת ים כנרת, ארמון רב תפארת", ממשיך לחצר כנרת המפורסמת שנמצאת בשיפוצים, וחוצה את הכביש לבית הקברות השוכן על החוף. שם, בין קבריהם של ותיקי ההתיישבות, נמצא קברה של רחל, מקום עלייה לרגל חילוני ונוגה. ספר שירי רחל מונח בגומחה וקשור בשלשלת ברזל, ולידו פתקים של מעריצות ומעריצים, חובבי שירה ושבורי לב. בסמוך נמצא קברה של נעמי שמר שמתחיל גם הוא להיות מוקד עלייה לרגל לאוהבי השירה העברית.
| קבוצת צליינים מברזיל
עמדה על גדת הירדן באתר הטבילה ירדנית, ולצלילי גיטרות ושירה דתית במקצב ברזילאי מדליק נכנסו זה אחר זה לטבול במי הנהר הקדוש |
אני חוצה את כביש טבריה־צמח והולך לבית הקברות של קבוצת דגניה, אֵם כל הקבוצות והקיבוצים. בסמוך לקברו הצנוע של א"ד גורדון, איש דת העבודה, אני מוצא את הקבר שבגללו סטיתי מהשביל ובאתי לכאן. הרמן קלנבאך, אדריכל יהודי עשיר, פגש את מהטמה גנדהי כשזה שהה בדרום אפריקה. בין השניים נרקמה ידידות אמת ארוכת שנים, ויחד פעלו לשיפור מצבם של ההודים בדרום אפריקה. בעקבות הידידות הזאת ויתר קלנבאך על חיי המותרות וקיבל על עצמו סגנון חיים פשוט. כשעלה היטלר לשלטון, טען קלנבאך שיש להתנגד לו אפילו בכוח, בניגוד לעמדת גנדהי שדגל באהימסה (אי אלימות). קלנבאך, שזועזע מהאנטישמיות, נעשה ציוני, ובשליחות המוסדות הציוניים ניסה לשנות את דעתו של גנדהי על דרכם, אך בלא הצלחה ניכרת. אני מניח אבן קטנה ויחידה על הקבר של האיש הנשכח המיוחד הזה, שעל מצבתו כתוב "שוחר טוב, דורש צדק, הולך תמים". זה זמן רב שרציתי לבקר כאן.
שביל ישראל פונה בינות למטעי תמרים ובריכות מים, עובר ליד מצבה לזכר בובה, אחת מפרדות העמק המיתולוגיות (מודעות היסטורית לא חסרה פה) ומגיע לבית המוטור שבו שכנה משאבה לשאיבת מי הירדן, ובחדרים אחרים גם האנשים שעיבדו את החלקות שסביבו. ב־1912 הגיעה למקום קבוצה של עולי תימן. העולים גידלו ירקות ומכרו אותם בהצלחה בשוקי דמשק, אך לאחר מלחמת העולם הראשונה פרץ סכסוך בינם ובין שכניהם האשכנזים הסוציאליסטים, והם הועברו לכפר מרמורק.
את יום ההליכה הארוך אני מסיים באתר הטבילה ירדנית. קבוצת צליינים מברזיל עומדת על גדת הירדן, ולצלילי גיטרות ושירה דתית במקצב ברזילאי מדליק הם נכנסים זה אחר זה לטבול במי הנהר הקדוש. עם חלוף העתים ועם עליית הצורך ביזמות, גם הסוציאליסטים מהעמק הבינו את כוחה של האמונה.
היום השני: מירדנית לעין אולם
ה"נהר" של ישראל יוצא מהכנרת בסמוך לדגניה ומשם מתפתל לכיוון הבקעה וים המלח. קבוצות של צעירים וצעירות משתכשכים במימיו, משפחות שטות בקיאקים ובמזרני ים, ודייגים מטילים את חכותיהם למים בנופש של סוף שבוע. כשאני נתקל במיתר אוהל שנמתח לרוחב השביל, מחייך אלי בחור ריינבואי עטור נוצות אינדיאניות על הראש
 |
| הקטע הראשון של הירדן יפה ונקי; צעירים משתכשכים במימיו, משפחות שטות בו, ודייגים מטילים אליו את חכותיהם בנופש של סוף שבוע | צילום : שמעון לב |
והישבן: "שביל ישראל עובר ממש בתוך האוהל שלי". זהו קטע יפה ונקי של הנהר שבו שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן, אך האידיליה מסתיימת מהר מאוד. לתדהמתי מתברר שרק קילומטרים אחדים של נהר ירדן נקי קיימים מדרום לכנרת. במקביל לירדן עוברת תעלה שהיא חלק מהמוביל הפתוח שתפקידו לנקז את מי המעיינות המלוחים והגופריתיים שמצפון וממערב לכנרת ולהזרים אותם לירדן. לתעלה זו מוזרמים גם מי ביוב רבים, וכך אני הולך על שביל צר כשמצד אחד הירדן ומצד שני תעלת ביוב שערורייתית מוכת יתושים. לאחר קילומטר וחצי של הליכה לאורך הנהר, אני פונה עם השביל בדרך עפר רחבה לכיוון נחל יבנאל.
על הנאות צריך לשלם
נחל יבנאל מחזיר אותי עשרים שנה אחורה לניווט בדד חורפי וארור במיוחד שבו שקעתי עד ברכַּי באדמות הפוריות של בקעת יבנאל, הסתבכתי בסבך הנחל והפסקתי את הניווט. עכשיו אני תוהה למה שביל ישראל אינו עובר בתוך הנחל היפה אלא מעליו בדרך עפר רחבה. אולי בגלל אותו הניווט, אבל בעיקר בגלל שנמאס לי ללכת בדרכי ג'יפים, אני מחליט לעזוב את שביל ישראל וללכת לפי הסימון השחור בתוך הנחל. נחל יבנאל מנקז את בקעת יבנאל ונקרא בערבית נחל פאג'ס, מעיינות, על שום המעיינות הרבים שהיו בו. כיום רוב מי המעיינות משמשים להשקיית שדות קיבוץ אלומות, ושפיעת המים שלהם ירדה במידה ניכרת עקב שאיבת המים בבארות יבנאל. תחילת ההליכה בנחל מבטיחה; השביל הקסום עובר בינות לפלגי מים קטנים ובצל שיחי הרדוף ועצים גדולים. בפינה מוצלת אני פוגש את אורי העגלון, דור שלישי בעמק, כשהוא מכין תה מעלי אקליפטוס ללקוחותיו שהביא ב"מרכבות הירדן" לסיור מזמר בנופי העמק. "שם הרי גולן, חורשת האקליפטוס, הכל נכתב פה", הוא אומר, "בכל מיני נקודות שאני יכול להראות לך". שוחחנו על דגניה ועל ראשית ההתיישבות בעמק, על שערוריית תעלת הביוב, על הכנרת ועל החופים הרבים שגובים תשלום לא חוקי ומופרז. "עזבתי את קיבוץ דגניה", אמר, "אבל לא יכולתי לעזוב את האזור. מה אעשה בתל אביב?"
ב־1912 הגיעו עולי תימן
לבית המוטור, ושם גידלו ירקות ומכרו אותם בהצלחה.
כשפרץ סכסוך בינם ובין שכניהם האשכנזים ־ סוציאליסטים, הועברו התימנים לכפר מרמורק |
אבל מכאן דברים מתחילים להזכיר את הניווט ההוא. אני עולה בנחל, מתקדם לאט, נשרט שוב ושוב משיחי הפטל האיומים, דורך על גללי פרות ענקיים ושוקע בבוץ. ליד מעיין יפה הנחל נעשה ביצתי. זו היתה החלטה אומללה. מתכנני השביל צדקו. רצוי ללכת מעל הנחל ולא בתוכו, וודאי שלא עם תרמיל גדול ולחץ זמן. אני מגיע מותש לנקודה שבה שביל ישראל מתאחד עם הדרך של הנחל ומתחילה העלייה למצפה אלות, שבתשישותי נראה רחוק וגבוה מאוד.
אני מכין תה, אוכל פירות יבשים ומתחיל לטפס. אין מסביב שום נפש חיה, רק הנוף ואני. אחרי כחצי קילומטר אני מגיע לעין יעלה, שמורה קטנטנה עם מעיין קטן וכמה עצי שיזף שנעים לנוח בצלם. אחריה חוצים דרך עפר, ובהמשך צריך לעבור מעל גדרות בקר ולשים לב לסימון שנעלם מפעם לפעם בין שדות החיטה. השביל מטפס בתלילות במעלה אלות, עלייה ארוכה וקשה למדי אל ראש המצוק. כמה אלות אטלנטיות השתמרו במקום בזכות
 |
| גל כנרתי רודה דבש ליד עין פוריה. גל הוא בן לאחת המשפחות הוותיקות במושבה כנרת צילום : שמעון לב |
קרבתן לגל האבנים הגדול שהיה פעם קבר השיח' אם זע'ית. על גל האבנים הזה, מתחת לאחת האלות, אני משיב את נפשי. העלייה אמנם לא הסתיימה, אבל החלק הקשה מאחורי. עוד קילומטר וקצת של עלייה מתונה על דרך עפר טובה מובילים למצפה אלות. מהמצפה אני רואה את שדות בקעת יבנאל הפורייה, נחל יבנאל שנראה כפס ירוק בים של צהוב, הכנרת הכחולה, תלי רמת הגולן, שדות עמק ירדן הזרועים ביישובים קטנים, הרי גלעד שמעבר לגבול, נחל עמוד, הר מירון, הארבל שממנו באתי והר תבור שאליו אני הולך. ארבע־חמש שעות של עלייה הביאו אותי לאחת התצפיות היפות ביותר. ככה זה בחיים, על הנאות צריך לשלם, וזאת היתה שווה כל פסיעה מאומצת. לפנות ערב אני הולך עוד קילומטר וחצי, השדות גולשים במתינות לנחל תבור, מוארים באור שקיעה אחרון. אני מגיע לעין אולם, מעיין זורם עם בריכת אבן מקורה, ומתכונן ללינה בשטח. מדורה, אוכל, תה אחרון, כמה אס.אם.אסים (צלצול נראה לי מוגזם), אלתוש בנדיבות ושינה לצלילי תזמורת קרקורים מסתוריים שבוקעת ממעמקי הבריכה. גם לאוּת הגוף והשריטות המרשימות של שיחי הפטל לא יכלו למצב רוחי המרומם. התבור נראה ממערב, ממתין ליום הבא של ההליכה עד לפסגתו.
