שביל האפלצ'ים

ארצות־הברית, ג'ורג'יה, חמישה במאי. ענן האבק ואני נותרנו לבד. המכונית התרחקה. צמרות עצי האֶדֶר, האורן והאלון סגרו מעלי בחופה סמיכה של גוני הירוק. הייתי על השביל, ומכאן ואילך אעמיק אל היער, הרחק מכבישים סואנים וקולות עירוניים. במעלה 15 קילומטרים תלולים, על פסגתו של הר ספרינגר (SPRINGER), ניצב שלט ברונזה. הגעתי לנקודה הדרומית ביותר בנתיב האפלצ'ים, השביל המסומן הארוך ביותר בעולם – 3,455 קילומטרים – החולף דרך 14 מדינות בין  ג'ורג'יה למיין. השביל  נמשך על שרשרת הרי האפלצ'ים שבמזרח ארצות הברית, המקבילה לחוף האוקיינוס האטלנטי. "שביל לאלה שמבקשים למצוא אחווה עם הטבע", נכתב על השלט. המצליחים לצעוד עד קצהו הצפוני מסיימים את המסע הממושך על פסגתו של הר קטאדין (KATAHDIN) שבמיין.

הראשון שצעד את המרחק כולו ברציפות היה ארל שפר (EARL SHAFFER), בשנת 1948. שפר כבר עשה יותר ממחצית המרחק בין ג'ורג'יה למיין, כאשר התפרסם בעלון של אגודת שביל האפלצ'ים מאמר מאת מיירון אברי (MAYRON AVERY), יו"ר האגודה וצועד מוכשר בעצמו, המסביר בפירוט מדוע מסע רצוף כזה אינו אפשרי.

מאז, מדי שנה, מנסים שוחרי הרפתקאות רבים – ביחידים, בזוגות או בחבורות – להגשים חוויה דומה לזו של שפר. במיוחד בעשור האחרון גדל מספר הצועדים. עונת הנדידה מתחילה בין פברואר למאי, עם פריחות האביב הראשונות למרגלות ההרים ועד שהתעוררות היער אחרי העונה הקרה נמצאת בעיצומה.

יש המניחים כי שביל האפלצ'ים היה במקורו דרך ראשית, מסלול תנועה לשבטי אינדיאנים במסעות ציד ומלחמה. אחרים סבורים שנתיב זה נפרץ על ידי סיירים וסוחרי פרוות אירופאים. אולם לא זו ולא זו האמת. שביל האפלצ'ים נפרץ בידיהם של אלפי מתנדבים שפילסו וסימנו את הדרך במעלה הרכסים המרהיבים ובמורדותיהם, במעבה יערות סבוכים, על פסגות מעל קו היער, בין שטחים חקלאיים, בערוצי נחלים, סביב אגמים ודרך עיירות.

האנשים הללו ביקשו לעזור בהגשמת החזון של בנטון מק'קיי, יערן, עובד מדינה ואוהב טבע.  באוקטובר 1921 פירסם מק'קיי מאמר ובו תיאר את חזונו: פארק שישתרע לאורך שרשרת הרי האפלצ'ים, ב"חצר האחורית של חלק נכבד מאזרחי ארצות־הברית". מק'קיי הביע חמלה כלפי האדם המודרני, הדומה בעיניו לקנרית כלואה בכלוב, והאמין שמפלט הטבע ישמש מנגנון הגנה יעיל נגד קללת המתח בחיי הבדידות העירונית.

היה זה בזמן האבטלה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, בזמן שהיישובים העירוניים היו מאוכלסים – בפעם הראשונה – יותר מההתיישבות החקלאית, ואורח החיים המואץ העיק על רבים. מיליוני עירונים חשו ניכור כלפי עבודתם וחייהם. עובדי מפעלים ומכרות, עקרות בית, עובדי משרדים, מובטלים ואחרים היו זקוקים לחלום, ולדרך להגשמתו.

במערב ארצות הברית נוסדו כבר בסוף המאה ה־19 כמה פארקים לאומיים, הראשונים מסוגם בעולם, אחרי 300 שנים של עמל הרסני לביות יערות הפרא וניצול מירבי של אוצרות הטבע. ג'ון מיור ניצח במאבקו לשמר את הסיירה נבדה. מק'קיי היה אחד מאנשי החזון והרומנטיקה במזרח ארצות־הברית, ורעיונותיו נפלו על אוזניים קשובות.

בשלושה במארס 1925 נוסדה, בהנהגת מק'קיי וקבוצה של פעילים אחרים, "אגודת שביל האפלצ'ים" (ATC), במטרה להשלים את השביל ולהבטיח את טיפוחו בעתיד. בשנת 1937 הושלם הנתיב. מאז מוקדש למק'קיי ולמיירון אברי, יושב־הראש הפעלתני של האגודה, הפרק הראשון בכל ספרי ההיסטוריה של השביל. שנים רבות לאחר מכן, בהיותו בן 96, חודשים אחדים לפני מותו, הסביר מק'יי שאחת המטרות ביצירת השביל היא "לצעוד, לראות, ולהתבונן במה שאתה רואה".

משפחת הצועדים

מיליוני אנשים מבקרים בשביל האפלצ'ים בכל שנה. מהם צועדים עליו שעות אחדות, אחרים עושים זאת במשך כמה ימים או שבועות, וכאלפיים הרפתקנים נחושים לצעוד לכל אורכו, בלי לפסוח אף לא על קילומטר אחד בדרך המתפתלת על שרשרת ההרים, המורכבת מרכסים רבים בין ג'ורג'יה למיין. המסע מקצה לקצה נמשך בין חמישה לשישה חודשים בממוצע. לא כולם משלימים את המסלול בעונת צעידה אחת. אלה המחלקים את המסע לכמה שנים מכונים בעגת הצועדים SECTION HICKERS. המשלימים את המסע ברציפות מכונים THRU HICKERS.

גברים ונשים ממדינות ומתרבויות שונות, צעירים ומבוגרים, עשירים ועניים, נכים וספורטאים, רווקים, גרושים ונשואים, אמנים, עורכי־דין, חשמלאים, מורים, סוחרים, רופאים, טייסים, גימלאים, משוחררי צבא, סטודנטים, מובטלים ועוד; על אותה דרך יוצר כל אחד לעצמו מסע אישי, ייחודי. וכך כתב צועד שהשלים את ההרפתקה: "עכשיו, שהגעתי ליעדי, אני מבין שלא היעד הוא החשוב: אלא המסע עצמו". היה מי שכתב, כי המסע על שביל האפלצ'ים אינו מסע מדרום לצפון, אלא מהמקום שבו האדם מתחיל את מסעו ועד לעמקי נשמתו.

כמו הרפתקנים אחרים, נכספתי גם אני להצליח לצעוד את המסלול בשלמותו. לא הרחקתי הרבה מתחילת הדרך, וכבר החיים שמחוץ לשביל נראו רחוקים הרבה יותר מהמרחק הגיאוגרפי. צעדתי בתוך מנהרת העצים, פני לצפון־מזרח. עקבתי אחר הפסים הלבנים לזיהוי הנתיב. אלה מסומנים על גזעי עצים במרחק מטרים ספורים זה מזה, וחוסכים מהצועד את הצורך להשתמש במפות.

ביומיים הראשונים הלכתי לבד, שיכורה מהיופי האביבי. לא ראיתי אדם, חלקתי את הדרך עם סנאים, לטאות שונות, איילים ובעלי חיים נוספים. ביום השלישי פגשתי את ג'ורג'י, מי שעתיד היה להיות חברי למסע. בתוך זמן קצר אומצנו ל"משפחת הצועדים", משפחה גאה ועליזה שיצרה לעצמה מסורת עשירה, שאותה מוריש כל מחזור THRU HICKERS לזה שאחריו.

לכל  THRU HICKERעל שביל האפלצ'ים ניתן שם ייחודי, "שם שביל", אם עדיין לא בחר שם שביל לעצמו. תחילה נקראתי "משא כבד", אך לאחר שתכולת תרמילי פחתה מ־35 קילוגרמים שנשאתי בימים הראשונים ל־26, הוחלף שמי ל"פרח המדבר". ג'ורג'י כונה "המתופף", בשל גאוניותו בתיפוף והתמדתו בהקשת משפטי בלוז ורוק על גזעי עצים. קרבה מיוחדת נוצרה במהלך ימי הצעידה הארוכים, הרחצה במעיינות ובנחלים וההתבוננות בנופים מפסגות הרים, בישול ארוחות הערב על מדורות תחת שמים משובצים בכוכבים, לקול קריאות הינשופים.

בלילות שלא לנו באוהל, ישנו בסככות עץ המכונות "שלטרס", מחסות. אלה משמשות מסתור מפני השמש היוקדת, גשם טורדני, סופות ברקים, רוחות ובוץ. הסככות ממוקמות במרחק של 15־35 קילומטרים זו מזו. לכל מחסה שם, והוא מסומן במפות טופוגרפיות ומוזכר בספר ההדרכה לצועדי נתיב האפלצ'ים. רוב המחסות נבנו בקרבת מעיינות, נחלים או אגמים.

למחסות רצפת עץ מוגבהת כחצי מטר מעל פני הקרקע, שלושה קירות בלבד וגג משופע. רצפת העץ משמשת כמיטה משותפת לכל העוצרים במקום לחניית הלילה. איש־איש בזמנו מגיע מיוזע ורעב. הראשונים פורסים את שקי השינה שלהם בצפיפות, ומארגנים את תרמיליהם בצמצום מירבי. על חבלים הנמתחים מקיר אל קיר נתלים הבגדים הרטובים מזעה, לחות או גשם. במהרה כובש ניחוח הבישול את הסביבה. המאחרים להגיע לנים באוהלם, אם לא נותר עבורם מקום. ואם אין להם אוהל – צמרות העצים משמשות להם תקרה.

בתחילת האביב מניחים ראשוני הצועדים מחברת בכל מחסה. על הכריכה נרשמת ברכה ובקשה מהצועד האחרון של השנה כי ישלח את המחברת לבעליה. המחברות מאגדות את חוויותיהם של כל אלה שחלפו במחסות באותה עונה, והרשימות משמשות גם אמצעי תקשורת אמין בין בני "המשפחה המורחבת". מהקריאה ביומנים הללו למדנו מי עצרו בכל מחסה לפנינו, על דעותיהם, כאביהם פציעותיהם, פחדיהם, שמחותיהם וכדומה.

רוב ה־THRU HICKERS מוכרים זה לזה ב"שם השביל", בלבד. לשמות המוזרים שבמחברות לא היה גיל, מין או היסטוריה. תוך כדי מסע עיצבו הרשימות דמויות לבעליהן, שלעיתים הפכו לחברינו למסע אף בלי שנכירם. אבל מיום ליום, עוד לפני תום החודש השני, נעלמו שמות רבים מהיומנים. מלות פרידה עצובות הסבירו את ההחלטה להפסיק את המאבק המייגע ולחזור הביתה.

עשרה אחוזים מהמתחילים לצעוד בהר ספרינגר פורשים כבר בג'ורג'יה, המדינה הראשונה שבה חולף השביל. עד וירג'יניה המערבית, בערך אמצע הדרך בין ג'ורג'יה למיין, נותרים לא יותר מ־50 אחוזים. עד סוף השביל פורשים 40 אחוזים נוספים. אלה שמצליחים לסיים את המסע ברציפות אינם אלא חמישה אחוזים מאלה המתחילים אותו.

שביל חי ומשתנה

מדי שנה, בסוף חודש מאי, חוגגים את "יום השביל" בדמסקוס (DAMASCUS) שבווירג'יניה – העיירה הראשונה במדינה זו שבה עובר השביל. המאורע מפגיש מאות ידידים, שחוזרים להתענג על מסורת ה־THRU HICKERS במשך שלושה ימים ושני לילות. מפוחיות, גיטרות ותופים מלווים את הזכרונות. כולם מכנים אלה את אלה בשמות השביל, כמובן, ומקשיבים בהזדהות לסיפורים דרמטיים משנה גשומה, משנת בצורת, מאביב שבו השלגים האחרונים עדיין ירדו כשראשוני הצועדים התחילו את מסעם, או מסתיו שהתחיל להשליג בספטמבר, לפני שה־THRU HICKERS האחרונים סיימו את מסעם אל הר קטדין שבמיין.

שביל האפלצ'ים הוא נתיב חי. בכל מקום, כל יום, כל עונה, כל שנה, השביל משתנה. מפלס המים בנחלים עולה ויורד, אדמות רטובות מתייבשות ואדמות יבשות מוצפות מים, עצים תמירים מתים וצעירים משתלטים על שטחים פתוחים, שיחים נגזמים וצומחים מחדש, מתארכים ופולשים אל השביל ושורטים את העוברים בו. מעיינות נובעים או מתייבשים, גשרים מרקיבים ומשופצים, נוף מרהיב נשקף מפסגות או שעננים חובקים אותן, ואז אפשר לראות רק אוקיינוס לבן.

צועד אחד עשוי לעבור במקום מסוים ביום שרוח עזה תולשת ענפים ועוקרת גזעי עצים, ואילו יומיים אחריו עשוי העובר באותם מקומות לשבת על סלע בראש ההר ולהביט על העמק ברוגע, כמו מעולם לא הופרה כאן השלווה. צבעי הסתיו גם הם שונים משנה לשנה. בעונת סתיו אחת נצבעים עלי העצים בחום ונושרים בלי להאדים ולהצהיב. ובעונת סתיו אחרת, כעין מכחול קסמים חולף על ההרים והיער נצבע בשלל גוני הבעירה. בפסטיבל בדמסקוס, על גדת הנחל, בין האוהלים, התרמילים, המדורות ומעגלי המתופפים – אין אחד שלא מבטיח לצעוד שוב מג'ורג'יה למיין או ממיין לג'ורג'יה… בקרוב.

היער המצולק

במשך שנים רבות היה יער הבראשית יריב מפחיד בעיני המהגרים האירופאים. מעבה היער האפלולי תואר בדימויים מבעיתים. המהגרים התרכזו לאורך החוף, ורק מעטים ניסו לסייר באפלצ'ים. באותם ימים היו גזעי העצים גדולים והצמרות צפופות, עד כי אי־אפשר היה לראות למרחק העולה על 45 מטרים בקו ישיר. את הזריחה והשקיעה אי־אפשר היה לראות כלל. בלי קו הפסגות באופק, קשה היה לנווט בהרים. עד תחילת המאה ה־18 היה היער בדרום האפלצ'ים סבוך כל כך, שציפורי שיר רבות שחיות כאן היום לא יכלו להתקיים בחשיכה הכמעט מוחלטת. ביומני מסעות שכתבו ההרפתקנים הלבנים הראשונים שסיירו בדרום האפלצ'ים נכתב, בין היתר: "חלפנו דרך צל המוות… החשיכה הטילה עלינו דיכאון, אחרי מספר ימים ללא אור השמש". אבל כל זה השתנה. עד סוף המאה ה־19 הידלדלו היערות במיין, בניו־המפשייר, בוורמונט, במסצ'וסטס, בפנסילבניה ובמדינות נוספות בצפון בידי המתיישבים הלבנים, שכרתו את העצים לצורכי בניית אוניות ובתים, להסקה, לייצור פחם עצים למזקקות ועוד.

בתחילת המאה ה־20 עלתה צריכת העצים, ועימה גם מחירם. עם הידלדלות היערות בצפון חיפשו חברות הכריתה מקום אחר להתעשרות מהירה. בין שנת 1910 ל־1939 נקנו אלפי דונמים בהרי הסמוקי, רכס של הרי האפלצ'ים בקרוליינה הצפונית ובטנסי. באזורים נוספים בדרום האפלצ'ים נמשכה קניית האדמות אף מאוחר יותר. עד סוף שנות השלושים נכרתו יותר משני שלישים של היער. מהרי הסמוקי לבדם נשדדו עצים בכמות שווה לזו הדרושה לבניית יותר מ־100 אלף בתים גדולים.

הכריתה גרמה נזקים כבדים. עם כריתת העצים, לא היה מה שישמור על האדמה מהסחף והשטפונות. כלי העבודה הכבדים החמירו את הפגיעה בהרים, ואת הצלקות הללו העמיקו יותר השיטות השונות לנשיאת הגזעים מהמדרונות התלולים אל הרכבות והכבישים. כעבור זמן, עלו  אלפי עצים באש בשריפות שנגרמו, למשל, מגיצים שנפלטו ממנועי רכבות המשא, והדבר החמיר את הנזקים.

בעלי החיים ששטח המחיה שלהם צומצם ממילא בגלל כריתת העצים נאלצו להצטופף לאחר הדליקות בשטח קטן יותר. גשמים שירדו על המדרונות השרופים שטפו את האפר למימי הפלגים והנחלים, ופגמו בסביבת החיים של הדגים וחיות מים אחרות. בהעדר עצים ירוקים, פחתה מידת הלחות באוויר ועימה פחתו המשקעים והתרבו שנות הבצורת. היובש, מצידו, עודד שריפות, וחוזר חלילה.

כבר מתחילת המאה ה־17 פשטו ציידים על היערות, כדי להשיג פרוות לשוקי אירופה. מאוחר יותר הבטיחו חוקי הציד של ארצות־הברית מענקים כספיים מהממשלה הפדרלית ומהממשלות של רוב המדינות עבור חיסול בעלי חיים "מזיקים", בהם עופות דורסים, דורבנים וזאבים. רוב בעלי החיים הללו מוגנים היום על פי חוק. החוקים שהתירו את הציד היו בתוקף עד מחצית המאה ה־20, ובחלק מהמדינות אפילו עד תחילת שנות השבעים שלה. השימוש בחומרים מדבירי מזיקים כמו DDT הקצין עוד את הפגיעה. זה היה אסון אקולוגי.

היערות שמֵצילים על הצועדים באפלצ'ים היום אינם היערות העבותים שראו הלבנים הראשונים. היערות הנוכחיים הם פרי מאמץ רב לשקם את מה שנותר מהשואה האקולוגית שהומטה על האדמות הללו. אלה יערות צעירים מאוד. הרבה נעשה מאז שנות השלושים לשיקום רכסי האפלצ'ים. במקומות שניזוקו ללא תקנה אי־אפשר היה לשקם את היער, אלא רק לחדשו. בהתחשב בזמן הקצר שחלף מאז נישלו רדיפת הבצע והבּוּרוּת את האפלצ'ים מעושרם הטבעי, שיקומם של ההרים מרשים מאוד, והיערות הצעירים מסתירים בדרך כלל את עוונות העבר. אבל בימינו מאיימות סכנות אקולוגיות חדשות על הטבע באפלצ'ים, והרפתקנים שיצעדו בשביל האפלצ'ים בעוד שנים ספורות יראו, מן הסתם, יערות שונים.

קסם מורכב

השהייה הממושכת ביער היתה חוויה של יופי מרתק וקסם מורכב. בימים ליוו אותנו ציוציהן של ציפורי שיר, פעיות של איילות הקוראות לעופריהן, קולות ההקשה של הנַקָרים, התיפוף הרועם של תרנגולי הבר ועוד. אחרי רדת החשיכה נשמעו קריאות הינשופים, סימפוניית הצרצרים ושאר חיות הלילה. בליל הצווחות הרעשניות של אלפי אווזי בר קנדיים בנדודיהם דרומה זיעזע את החשיכה בהגיעו למיין בסתיו, וקריאות הצוללנים בניו־המפשייר ומיין בקעו בלילות מגדות האגמים ונישאו באוויר כסרנדות מפלחות לב.

במהלך הצעידה ביער למדנו להכיר את שכנינו; הצרעות, הבונות קינים מלאכת מחשבת במרקם המזכיר נייר. אלה נראים כביצים גדולות ואפורות, שבתוכן חדרים נבובים הסדורים זה מעל זה. את הקינים בונות הפועלות של הצרעות מעיסה שהן יוצרות בפיהן מרקמות עצים מתים. הזהבנים     יוצרים קינים מעודנים במעין אריגה של מאות אלפי שרוכים שהם מפרקים מצמחים יבשים. הקינים נראים כסל עמוק, תלוי על שתי שלוחות של ענף דקיק. הקוֹלִיבְּרִים הזעירים בונים קינים מקורי עכביש.

הארנבות בונות קינים פשוטים בצל עשבים גבוהים, ומרפדות אותם בשערות שהן מורטות מחזן. האיילים הפרדיים לבני הזנב אינם משתמשים במחסות אפילו בחורף הקר ביותר. פרוות החורף העבה משמשת להם כשכבת בידוד מעולה. הסנאים הדוֹאים, ולא רק הם, פולשים לחורים עזובים שחוררו הנקרים בעצים. לעומתם, נוהגים דרורי הבית  לפלוש לקינים מאוכלסים ולגרש משם את דייריהם. הם הובאו לאמריקה הצפונית מאירופה במאה ה־19, ותפוצתם גדלה במהירות. ככל שהתרבו, פחתו הקיכלים על אף שהם גדולים יותר וילידי המקום. בעבר היו עופות אלה שכיחים מאוד בארצות־הברית, אבל דרורי הבית התוקפניים מבריחים ציפורים המקננות בתוך חורים קטנים בעצים לפני שהן מספיקות להטיל, או כשהן דוגרות, דוחפים את ביציהן של בעלות הבית המגורשות אל מחוץ לקן או קוברות אותן בעשב, ובונים על הקינים הראשונים קינים משלהן.

ציפורי הפזאי פשוט מטילות את ביציהן בקינים של ציפורים אחרות, ונוטשות אותן מיד לאחר ההטלה. פזאים זכרים ונקבות, אינם דוגרים ואינם מטפלים בגוזליהם. הנקבות מטילות 40 ביצים בממוצע מדי שנה, ובדרך כלל שורדות שתיים מהן בלבד עד בקיעת הגוזלים בזכות ציפורים ש"מאמצות" אותן. מעניין הוא שהגוזלים המאומצים הולכים בבגרותם בדרכי הוריהם הביולוגיים, אותם לא הכירו מעולם.

חיות תיאטרליות

חיינו בשכנות למינים שונים של בעלי חיים, שהזכרים שלהם אינם לוקחים חלק בגידול צאצאיהם – כמו דובים, סנאים אמריקאיים, בואשים, אייל הקורא ואיילים אחרים, אך גם לצד מינים של בעלי חיים, ששני בני הזוג שותפים בגידול הצאצאים, כמו שועלים, בונים וינשופים. לאחדים משכנינו היו מנגנוני הגנה מוזרים ביותר. גוזלי הנשרון התרנגולי, למשל, מקיאים כשזר מתקרב לקן, וכשמבחינה נקבת החופמי כפול הצווארון באויב – שועל או רקון – היא ממהרת להתרחק מהביצים בצליעה מעוררת רחמים, ומשמיעה אנקות קורעות לב כאילו אחת מכנפיה נשברה. כשהתוקף מבחין בציפור הפצועה לכאורה הוא מזדרז לרדוף אחריה, כשהוא מניח שלפניו טרף קל. הציפור המתחזה מרחיקה את התוקף מהביצים, ואז היא פורסת כנפיים וחומקת במעוף זריז.

גם האופוסום, חיית הכיס היחידה באמריקה הצפונית, מתברך בכישורים תיאטרליים מרשימים. חיית הלילה כבדת התנועה הזו מצילה עצמה לעיתים משיני טורפים בעזרת תחבולה: בשעת סכנה נופל האופוסום על צידו, שוכב ללא זיע בעיניים עצומות למחצה ופה פעור, בחיקוי מושלם למת. בנוסף לכך, הוא מפריש את צרכיו, והריח דוחה את הטורף. רעש והמולה, אפילו קולניים ביותר, לא "ישיבו לחיים" אופוסום מתחזה. הוא עשוי להישאר בתנוחת המוות 15 דקות עד שעתיים לאחר עזיבת האויב את האיזור. אופוסום מסוגל לחקות מת גם 17 שעות ברציפות.

פעולת התגוננות משעשעת למראה היא תגובתם של חֲדָפִים צעירים. כשהם נבהלים, ואפילו מקולו של רעם או שינוי טמפרטורה פתאומי בסביבתם, ממהר כל צאצא לאחוז בפיו באחוריו של אחיו הקרוב אליו ביותר. כך נוצרת מעין רכבת חדפים קטנטנים, המחוברים זה לזה פה אל אחוריים, כשהאם בראש הטור. החדפים המבוהלים לא יניחו חדף לאחיו עד שתחלוף הסכנה.

ככל שהתמשכה הדרך, נעשינו מודעים יותר למורכבות של הקיום ביער. ראינו חיים ומוות, ומוות מניב חיים. היינו עדים לכך, שלא רק האדם בוזז ומנצל. סנאים, לדוגמה, לוקחים אגוזים שסנאים ממין אחר טומנים באדמה לשימוש בשעת הצורך. העיטמים לבני הראש שודדים דגים מהשלכים בעודם במעוף.

חיינו לצד הורים שטורפים את צאצאיהם או מרעיבים למוות את הגוזלים הצעירים ביותר בעונה שאינה מניבה מספיק מזון לכולם, וראינו נקבות שטורפות זכרים מסיבה זו או אחרת. חיינו בשכנות לחיות טורפות, ליד צמחים רעילים, צמחים טורפים וצמחים שחונקים למוות צמחים אחרים. היער, שאנשים מוצאים בו שלווה לנפשם, כלל אינו שליו. מלחמות סמויות וגלויות מתרחשות כל העת. משמעותן של מלים כמו טבע, פרא, בר, איזון, יופי וחופש קיבלו משמעות מורחבת.

במאבק בין שני איילי הקורא מיוחמים על נקבה הולמים הזכרים זה בקרניו של זה בנגיחות עזות, עד שאחד מהם מוותר ועוזב, או מוכרע. המפסיד מתמוטט, והמנצח נועץ את קרניו בכל כוחו אל בין צלעותיו. לעיתים קורה שהוא מנקב את ריאותיו, ליבו או איברים פנימיים אחרים. בקרבות הללו נשברים ענפי עצים, שיחים נקרעים ממקומם, והאדמה מתערבלת תחת רגלי הלוחמים. קורה שקרני יריבים נתפסות וננעלות אלה באלה; אז נידונים השניים למוות מיוסר.

ניצחון הרצון

ביל אירווין הוא העיוור היחיד עד כה שצעד את שביל האפלצ'ים במלואו. בשמונה במארס 1990 התחילו ביל וכלבו, אוריינט, מסע שאין דומה לו. שמונה וחצי חודשים לאחר עלייתם להר ספרינגר בג'ורג'יה הם סיימו את המסע במיין. מספר עיוורים ניסו להגשים הישג דומה, אבל נאלצו לוותר כעבור קילומטרים ספורים או ימים אחדים.

צלע שבורה, ברכיים מדממות ושטפי דם בידיו היו מנת חלקו של ביל, לאחר שנפל אלפי פעמים בדרך הקשה. ה־THRU HICKERS האחרים זוכים לראות יופי נשגב כפיצוי על הקשיים שעימם הם מתמודדים; שנים מאוחר יותר, כששאלתי את ביל מה הפיצוי שלו על מאמציו, הוא ענה: "לפני זמן רב איבדתי את אמוני באנשים. על שביל האפלצ'ים חזרתי להאמין בטוב ליבם של בני אדם".

על האנשים הנהדרים לאורך הדרך, כל THRU HICKER ימהר לספר. כשטיפס מייק שאנק לפסגת הספרינגר בג'ורג'יה, ב־13 באפריל 1991, הוא לא ידע אם יזכה ללכת על השביל יותר מימים אחדים. מייק היה אז בן 49. ארבע שנים לפני כן, כשהתגלה סרטן בגופו, העריכו הרופאים את סיכוייו לחיות בלא יותר מחמישה אחוזים. בניתוח מסובך הוצאו מבטנו של מייק קיבתו, חלקים מהכבד, הלבלב, המעי הגס והדק והוושט. אל פסגת הקטדין הגיע מייק בשמונה ביולי 1992, כ־15 חודשים לאחר שהתחיל במסע. אל חבריו ה־THRU HICKERS כתב: "זה היה הדבר הקשה ביותר שעשיתי בחיי, אך אני מרגיש שהשלמת המסע העניקה לי חיים חדשים. קראתי לזה 'מסע לחיים', ואמרתי שאם אצליח להשלים את המסע, אחיה, ואם לא אשלים את המסע, מוטב שאמות. מאחר שהשלמתי את המסע, אני יודע שאחיה". את מכתבו סיים במשפט: "אחרי ההרפתקה על שביל האפלצ'ים אני יודע מה חברים יכולים לעשות".

לכתבים, שראיינו אותו כמה ימים לאחר הטיפוס על הר קטדין, אמר: "אולי אוכל לרומם את רוחו של מישהו. אנשים מתים אי־שם מסרטן, אני יודע, הם יכלו לחיות, אם הם לא היו מוותרים". מייק לא ויתר. זמן קצר אחרי שובו הביתה אל בני משפחתו, הסרטן גבר עליו, והוא מת. אך רוחו לא נוצחה. את הראיון האחרון לפני מותו הוא סיים באומרו: "מה שאזכור יותר מכל מההרפתקה הם האנשים הנהדרים. כולם היו כל כך נחמדים ואדיבים כלפי. ידעתי שבאמריקה יש גם הרבה אנשים טובים, אבל לא חלמתי שהם עד כדי כך טובים".

אנשים בדרך

לבד מהאחווה בין הצועדים, מעשירים את מסעם על שביל האפלצ'ים עשרות מפגשים עם אנשים שאינם צועדים, אך מלווים אותם. בספר ההדרכה ל־ֹTHRU HICKERS קראנו שמול חנות המכולת של ליווי לונג בעיירה בסטיאן שבווירג'יניה, בכל יום ראשון בצהרייםֹ מנגנים במעגל חבריו האוהבים מוסיקת הרים. כמעט ללא קהל וללא במה ותפאורה, על הכביש הצר בפתח המכולת הדלה, אהבת המוסיקה מאחדת משנת 1967 את מי שמבקשים להחיות את מסורת החלוצים.

ביום ראשון, העשרים ביוני, 19 קילומטרים הפרידו בינינו לבין העיירה. הדרך היתה רצופה עליות וירידות תלולות. קרני השמש צרבו את עורנו. צעדנו במהירות. לפתח המכולת הגענו באחת וחצי. חלצנו את נעלי הצעידה והתיישבנו על הכביש, סביב מעגל המנגנים. הקמטים על פניהם של אנשי האפלצ'ים העידו על הסיפורים שהשירים חרזו. צילמתי ידיים מיובלות מעבודת האדמה אוחזות בכינור בעדינות, ידי חוואי בסרבל ג'ינס וחולצת פלנל משובצת חובקות מנדולינה, ואצבעות קשוחות פורטות על בנג'ו בזריזות הדומה לתנועת כנפיו של קוליברי.

הצלילים האלה הובאו להרי האפלצ'ים מעברו האחר של האוקיינוס, עם המהגרים הסקוטים והאירים, ואורח החיים האיטי על הרכסים המבודדים בדרום האפלצ'ים יצק לתוכם מלים. על המדרונות, בעמקים ועל הפסגות היתה המוסיקה האמת החבויה והתקווה בחיי האיכרים. הניתוק מהעולם שמחוץ להרים, העמל הרב, הפשטות, האמונות הטפלות, הפחדים, האכזבות, האהבות, הכתיבו את הסיפורים למוסיקת ההרים.

המוסיקה המשיכה להתנגן באוזנינו גם אחרי שהמעגל התפרק, והאיכרים העמיסו את כלי הנגינה על הטנדרים החלודים והתפזרו. בלילה ישנו בחברת שמונה צועדים נוספים במחסן מול חנות המכולת. ליווי אוהב ה־THRU HICKERS מתיר להרפתקנים ללון במחסן ללא תשלום. מזרונים פזורים בצפיפות מקיר לקיר, ערימות אשפה וקומונות של פשפשים, סרחון של גרביים רטובים, נעלי צעידה מתאווררות ובגדים תלויים על מסמרים חלודים השתלבו בהרמוניה עם הקירות המפוחמים, התקרה המתפרקת והרצפה שעכברים כרסמו בה.

בבוקר החלטנו, ג'ורג'י ואני, להתעכב לשעות אחדות, כדי להאזין לזכרונותיו של ליווי. על ספסל העץ הישן במרפסת הצרה נענה ליווי לבקשתנו והוביל אותנו לימי ילדותו. כעבור ארבע שעות, ליווי נדם. הוא הושיט ידו ולפת את הכינור, והביע את הדברים שהרגיש בשפת הצלילים, שסבו לימד את אביו ואביו לימד אותו. הקשבנו לאיש, שכבר שנים רבות משתדל לעודד הורים ללמד את ילדיהם את לשון הצלילים שהעשירו את חייו שלו. כשהניח מידיו את הכינור, אמר ליווי רק שאנחנו כילדיו בביתו, מחה דמעה ונתן בידינו שקית עם כריכים, שאשתו הכינה עבורנו כמחוות תודה.

22 ביוני. בימים האחרונים הרקיעו הטמפרטורות ל־35 מעלות צלזיוס בצל. החום והלחות הגבוהים סחטו כנראה מחלק מהצועדים לא רק זיעה אלא גם את כוח הרצון. חמישה חבר'ה מהשמונה שעימם לנו במחסן של ליווי פרשו מהמסע.

31 הקילומטרים שהובילו לבקתתה של טילי ווד לא היו תלולים, אבל השביל היה חסום בעשרות עצים גדולים שנפלו בסערה הגדולה שהיתה שם באפריל. העצים קרסו מכל עבר, חוסמים את הדרך, וצמרותיהם הזדקרו מהארץ כמניפות ענקיות. משני צידי השביל סגרו בצפיפות שיחים סבוכים ועשבים גבוהים. לרוב לא יכולנו להקיף את העצים כדי להמשיך בדרכנו. פעמים אינספור נאלצנו להסיר את תרמילינו, לעבור בכפיפה נמוכה או בזחילה מתחת לגזעים, למשוך מתחתם את התרמילים, ושוב להעלותם על גבינו. בשעות אחר הצהריים הגענו אל פינת החמד של טילי.

בתחילת שנות הארבעים נשלח רוי, בעלה של טילי, מטעם האוניברסיטה שהעסיקה אותו כחוקר ומורה, לחקור את האיילים הקנדיים בהרי האפלצ'ים. האייל הקנדי נכחד במזרח ארצות־הברית כבר במאה ה־18, ונסיונות להשיבו להרי האפלצ'ים במאה ה־20 נכשלו. רוי אמנם לא מצא  אותם בהרים, אך מצא את משפחת הצועדים. טילי ורוי גרו בבקתה חלומית שנבנתה ב־1880, ובחצר הם שיפצו אסם בן מאה, אליו אסף רוי דרך קבע זרים משביל האפלצ'ים. עם מותו איבדו הצועדים ידיד יקר, אך טילי ממשיכה לארח לזכרו את ה־ THRU HICKERS  קיץ אחרי קיץ. בכל בוקר מוזמנים עוברי האורח שעוצרים ללון באסם לסעוד עימה ארוחה מזינה. ורוחו של רוי ממשיכה לרחף במקום.

חלומו של בנטון מק'קיי הוגשם. במזרח ארצות־הברית מתפתל לו שביל לאורך אלפי קילומטרים, כמו לא היו קרובות אליו ערים רועשות כמנהטן ועשרות עיירות הומות. בזכות אנשים שדבקים באהבתם לטבע, גנוז באזורים המיושבים ביותר של ארצות־הברית שביל יפהפה הנחבא מהמירוץ התמידי בעולם שמחוץ לו. על הדרך הזו מגלים הצועדים דברים, שלא רבים יודעים על דבר קיומם: הרחק מהחיזור אחרי הפינוקים החומריים, הם זוכים לגלות אנשים רבים עם לב טוב.

ברגעים המתישים ביותר במסע הרבינו לחשוב על אנשי הכנסיות שמארחות צועדים ללינת לילה בעיירות שבהן עובר השביל, על המתנדבים המסורים שמסמנים אותו, בונים ומשפצים מחסות, מתקינים ומתקנים גשרים, גוזמים את הצמחייה הפולשת מגדותיו, חוזרים לצבוע את הסימנים אשר דהו ולפנות גזעי עצים שקרסו בסערות.

חשבנו על הרכב בקונטיקט, שעל חלונו הצדדי הודבק שלט: "THRU HICKERS, על הספסל האחורי יש צידנית עם מים קרים. התכבדו בבקשה". המכונית היתה נטושה על שביל עפר לצד הנהר, ואיש לא נראה בקרבתה. בעל המכונית, ידיד הצועדים, שב בקיץ מדי יום לחדש את מלאי המים והקרח בצידנית. נזכרנו גם באיש שפגשנו, אחרי 26 קילומטרים ללא טיפת מים, לאחר שהמעיינות יבשו בלב היער בניו־ג'רזי, הרחק מכל ברז, לאחר שהשמש שרפה את היער ביום קיץ לוהט נוסף. הזר הוציא מתרמילו תפוזים עסיסיים ונתן לנו אותם.

זכרנו את כל האנשים האדיבים שהנעימו את זמננו בעיירות. בערך אחת לשבוע הגענו לעיירה, שם אספנו במשרדי הדואר חבילות מזון, ובכל חבילה אספקה לשבעה ימים. חברים מסורים איחסנו את 24 חבילות המזון בביתם, ושלחו אותן אלי בזמן המתאים ליעדים שרשמתי בפניהם לפני צאתי למסע. השהות בעיירות היתה חוויה נהדרת בזכות האנשים שמעניקים לצועדים חיבה כה רבה, והשיבה אל השביל היתה מהנה לא פחות בזכות האנשים שעימם חלקנו את האתגרים מדי יום.

אל הפסגה

29 באוקטובר. מיין, הר קטדין. התחלנו לטפס. יובל הקטדין ליווה אותנו בזמר קסום. כמו כדי להזכיר שמץ מן התפאורות שקישטו את דרכנו הארוכה מג'ורג'יה, ליוו אותנו ממרגלות ההר אל פסגתו העצים הנשירים וגם ירוקי העד, אדמה בוצית, מרבדים של שברי סלעים, סלעים ענקיים, שורשים המזדקרים מעל פני הקרקע, הידלדלות היער הסבוך, קומתם הנמוכה של העצים והשיחים לפני יציאתנו מעבר לקו היער, תרועותיהם הנסערות של המפלים.

צעד אחר צעד התקרבנו אל השלט שסיים את מסעם של אלפי הרפתקנים שצעדו עד כה על שביל האפלצ'ים במלואו. הם יצרו מסורת, וזו יצרה מקום שבו עשרות THRU HICKERS, כל אחד בקצב ובסגנון הצעידה שלו, חווים מדי שנה הרפתקה נפלאה.

עוד אחיזה בשורש ועוד לפיתה בגזע כדי לעלות על סלע. חלפנו על קטע נוסף מהשביל, אל הסימון הלבן האחרון. מעל קו היער היו סלעי ענק מצופים קרח. סוליות נעלינו גלשו על המשטחים החלקלקים. התקשינו למצוא פינות וחריצים להיאחז בהם. השמים התכהו. רוח עזה פקדה עלינו להזדרז ולרדת מההר. התקדמנו אל שלט העץ המתקלף, הממתין שנה אחר שנה בחורף הארוך על פסגת הקטדין לדור הצועדים הבא.

מפסגת ההר נפרסה לעינינו הארץ, מתכרבלת בפינוק בשקט של יום רוגע, בתחילתו של חורף נוסף. עמדנו לצד השלט הצפוני ביותר של שביל האפלצ'ים, בתום המסע שהחל עם פריחות האביב המשכרות בג'ורג'יה והמשיך עם סופות הברד על הרמות הגבוהות של הרי הסמוקי בקרוליינה הצפונית ובטנסי, עם גשמי הקיץ החמים המעטים ותקופת היובש הלוהטת הארוכה בווירג'יניה, וירג'יניה המערבית, מרילנד, פנסילבניה, ניו־ג'רזי, ניו־יורק וקונטיקט, ההקלה במזג האוויר בסוף הקיץ במסצ'וסטס, רמזים ראשונים לחורף בוורמונט, שלל צבעי האש בשלכת הסתווית והשלגים הראשונים ורוחות במהירות של 104 קילומטרים בשעה מעל קו היער בניו־המפשייר ומיין. צעדנו מהר ספרינגר לא כדי להגיע אל הר קטדין, אלא כדי לחיות בטבע ולאהוב: להמשיך לאהוב הרפתקאות כמו המסע על הרי האפלצ'ים, לאהוב את הדרך בה בחרנו ללמוד, להעניק אהבה למי שדרכם פוגשת בדרכנו, להמשיך לאהוב לחיות. כשם שאיתני הטבע מעצבים את האפלצ'ים, תורמות הרפתקאות בטבע לעיצובנו אנו. במסעות כאלה מודגש ההבדל שבין נוחות לאושר. ברגעים רבים חשנו אי־נוחות, אך אף לא לרגע אחד רצינו להיות במקום אחר.

על הגלעד שעל פסגת הר קטדין הנחתי אבן בשם אחי הבכור איל, שנהרג במסע במדבר יהודה. אמרנו תודה על כל שהועשרנו בו, והתחלנו לרדת מן ההר – להמשיך את המסע, להמשיך להיות.

עוד טרקים