שבטים – מדורת השבט דועכת

מי אינו חולם להיתקל אי שם באפריקה בשבט שאנשיו מצוידים בקשתות וחצים, צבועים בצבעי מלחמה, נשמעים לצ'יף עטור חרוזים וקוראים קריאות קרב לקול תופי טמטם? מי אינו משתוקק לפגוש במעבה הג'ונגלים של אגן האמזונס באנשים עירומים כמעט, שעין אדם לבן טרם שזפה, להביט בחשש בחציהם המורעלים ולרעוד בהתרגשות של מגלי ארצות?

צר לנו לאכזב. הסיכוי לגלות שבטים אבודים בתחילת האלף השלישי דומה לסיכוי להיתקל בחוצן ברחובות תל אביב. "מי שטוען בימינו למפגש עם שבט בלתי ידוע אינו אומר אמת", מכריז פרופסור עמנואל מרקס מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "סביר להניח שמישהו כבר היה שם קודם".

האם מדובר, אם כך, בסוג של התרפקות רומנטית על עולם הולך ונעלם? בעיני רבים שבט הוא קבוצה של ילידים בעלי תרבות שלא השתנתה כמעט מאז עידן הברזל, המנהלים דרך חיים פרימיטיבית במובנה הראשיתי, דרך חיים הומנית וקרובה יותר אל הטבע. ואולי אנחנו פשוט מתגעגעים לאותם ימים של חברות שבטיות פשוטות, עם קשרי משפחה יציבים וסולידריות חברתית שהלכה לאיבוד בחברה המערבית המודרנית.

בשלהי התקופה השבטית
האנתרופולוג האמריקאי לואיס הנרי מורגן ניסח בשנת 1870 הגדרה למונח שבט: "חבורה הומוגנית של אנשים החולקים את אותה טריטוריה, שפה, תרבות ומנהיגות". אלא שהגדרה זו חופפת למעשה את ההגדרה של מדינה ריבונית, ולפיכך היה צורך בניסוח אחר. האנתרופולוג האמריקאי הנודע מורטון פריד חיפש אחר הגדרה מדויקת יותר, ובשנות השבעים של המאה העשרים פרסם מחקר מהפכני לזמנו, שבו סיפק דוגמאות לשבטים שבהם דיברו כמה ניבים וקיימו מגוון של טקסים, ולעומתם שבטים שחלקו שפות ומנהגים דומים עם בני שבטים אחרים. "פריד הסיק מכך כי שבטים הם קבוצות הטרוגניות החיות בגבולות משתנים, והיחסים בין חבריהן דינמיים", אומר פרופסור עמנואל מרקס. "אנתרופולוגים רבים משתמשים היום במונח שבט כדי לתאר חבורות המאורגנות על בסיס של קרבה משפחתית וחולקות זהות תרבותית ושפה המבדילות אותן מקבוצות אחרות".

כך או כך, נראה כי שבטים מסורתיים רבים ששגשגו בעבר הם היום זן הולך ונכחד, ורבים מאלה שעדיין קיימים עוברים תהליכים מואצים של שינוי והתפוררות. "כולנו רוצים לראות את מה שהאדם הלבן ראה בפעם הראשונה כאשר הגיע לארצות רחוקות", אומר דנדן בולוטין, אתנו-בוטנאי שלצורך מחקר על השימוש של האינדיאנים בצמחי מרפא חי במשך כמה שנים בין אנשי שבט הקיצ'ואה (Kichua) ביער הגשם באקוודור. "אבל מה לעשות, דברים משתנים: בכפרו של המרפא שחקרתי באקוודור מצאו לפני כמה שנים נפט. חברת הנפט חיברה את הכפר לחשמל ובנתה בו בית ספר. אם פעם היה יומם של תושבי הכפר נגמר בשש בערב, עם רדת החשכה, החיבור לחשמל שינה את הכל. קרוב לוודאי שבשנים הבאות ישתנה לחלוטין אורח חייהם של כחמישים אלף בני הקיצ'ואה. זה לא בהכרח רע, אבל לי, כחוקר, זה עצוב".

בני שבט הוואוראני (Waorani), החיים גם הם ביערות הגשם באקוודור ובברזיל, זכו לפרסום עולמי בשנת 1956, כאשר דקרו למוות בחניתות חמישה מיסיונרים אמריקאים שבאו לאחד מכפריהם כדי לקרב אותם אל הנצרות. "שבט ואוראני מורכב מקבוצות שנבדלות גנטית משבטים אחרים", מסביר בולוטין. "כשחברות הנפט סללו דרכים לכפרים שלהם וצעירי השבט החלו ללמוד ספרדית, נוצר מצב חדש, והסמכות של הזקנים התערערה כמעט לחלוטין. הצעירים הכירו בני שבטים אחרים והחלו להתחתן איתם. הם התערבבו תרבותית וגנטית, והמסורות שלהם נשחקו. אני מניח שבאגן האמזונס עדיין יש שבטים מסורתיים שטרם 'בויתו', שחיים בקבוצות של כמה עשרות עד כמה מאות אנשים, אבל גם הם הולכים ונעלמים. אפשר לומר שאנחנו בשלהי תקופה".
בולוטין נותן דוגמה נוספת. "כשביקרתי לראשונה בשנת 1987 את שבטי הבושמנים במדבר קלהרי על גבול בוצוואנה ונמיביה, הם ניהלו אורח חיים מובהק של ציידים-לקטים. כמה מהם עדיין צדים ומלקטים גם היום, אבל כמעט בכל כפר כבר יש קידוח מים הפועל בחשמל סולרי או בכוח הרוח. אין עוד צורך לנדוד בעקבות המים, וכך באה אל קצה צורת חיים בת אלפי שנים. בעשרים השנים האחרונות באו לסביבה בני שבטים אחרים מאפריקה, ורבים מהם נישאו לבושמניות נאות המראה. אני מניח שההתערבבות הזאת תביא לידי כך שבתוך עשר או עשרים שנה צורת החיים שלהם תיעלם".

גם בגרנלנד, מעבר לחוג הקוטב הצפוני, דברים לא נותרו כשהיו. "המבקרים בגרלנד יכולים לטעום מהחיים באחד המקומות הפחות מתויירים בעולם ולהצטרף למסע קיאקים של אינואיטים היוצאים לצוד כלבי ים בעזרת צלצל", מספר בולוטין. "אבל בפועל, רוב האינואיטים בגרנלנד משתמשים בסירת מנוע וברובה ציד עם כוונת טלסקופית. אם פעם צרכו את כל החלקים של כלבי הים שצדו, היום הם הורגים כלבי ים בכמויות אדירות בעידודה של ממשלת דנמרק, שפותרת בכך את בעיית התעסוקה במקום המבודד. בדומה לשבטי האינדיאנים בצפון אמריקה, גם האינואיטים החיים בגרלנד סובלים מחוסר תעסוקה ומאלכוהוליזם. היום בעולם מתחילים להבין שפתרון מוצלח יותר, הן לילידים והן לסביבה, הוא להכשיר אותם להיות מדריכי תיירים. כך תהיה להם תעסוקה, והם גם יוכלו לשמר את המסורת שלהם ולהיות גאים בה".

הסבר פניך לבני המיעוטים
מחוז גוויז'ו (Guizhou) בדרום סין הוא מהעניים במדינה ואחד האזורים הפחות מתוירים בה. מגוון הקבוצות האתניות ממוצא לא-סיני החיות בו ובחבל יונאן (Yunnan) הסמוך הוא מהגדולים שבסין. המחוזות האלה נכבשו על ידי הסינים, בני שבט האן, לפני מאות שנים, ותושביהם, בני שבט דונג (Dong), מיאו (Miao) ועוד רבים אחרים, היו למיעוטים בארצם. השלטון בסין, שאינו ידוע בנטיותיו ההומניות, לא הקל על שבטי המיעוטים בדרום את חייהם. ואף על פי כן, גם תחת משטר הפיקוח המהודק של בייג'ין על הנעשה בפרובינציות המרוחקות, ואולי משום ריחוקן, הצליחו רבים מהשבטים האלה לשמר אורחות חיים, לבוש, מנהגים, פולחנים וזהות שבטית, והם נחשבים לחריגים בשמירה על מסורות לא רק בסין, אלא גם בהשוואה לארצות השכנות – וייטנאם, לאוס ובורמה.

והנה, לאחר דורות של הסתגרות והתקוממות מצד השבטים ושל הזנחה מכוונת והתעלמות מצד השלטון, בבייג'ין החלו להבין את היתרונות התיירותיים הגלומים במיעוטים. מערכת היחסים בין השלטון המרכזי לשבטים עודנה שבירה, אבל פעולות הדיכוי נפסקו. מסורות ישנות קמות לתחייה, ותיירות פנים ענפה מתפתחת – מיליוני בני האן באים לראות את השבטים האבודים שלהם. "בשנים האחרונות מתרחשת בסין פריחה מחודשת של המסורות השבטיות", אומרת דינה היימן, אנתרופולוגית, מדריכת תיירים ומרצה. "היום הסינים רוחשים גאווה גדולה למסורות המקומיות והולכים לחפש אותן אצל המיעוטים. נראה שיש נהייה אחר משהו שהלך לאיבוד. שלטונות סין מעוניינים לטפח את השבטים גם כדי להיראות הומניים בעיני העולם, וגם מפני שיש בהם עניין תיירותי, בראש ובראשונה לסינים עצמם. הממשל משקיע בתוכניות לשיפור התשתיות במחוזות הללו, כל מחוז בהתאם לכוחו ולחשיבותו".

גם באזור טיבט חיות קבוצות אתניות רבות, והסינים מתרפקים גם עליהן. עד לידי כך הגיעו הדברים, שיש רבים החוששים כי מה שלא הצליחו למחוק מאות שנות דיכוי, יצליח לעשות נחשול של תיירות משחיתה, המאיים על האופי המיוחד של המרחב.

למי חשובה האותנטיות?
הכמיהה של תיירי המערב לפגוש "שבטים אותנטיים" ברחבי העולם הולידה תעשייה שלמה של הצגות לתיירים. האם ריקודם של בני שבט המסאי המנתרים לגובה בלודג' מפואר באחת משמורות הטבע בקניה כשהם עטויים גלימות ארגמן הוא אותנטי? האם לשלוש הנשים והגבר, שרידי שבט איטלמן (Itelman) בחצי האי קמצ'טקה שרקדו לכבודנו בקרחת של יער טייגה, יש באמת סיכוי להחיות מסורות בנות אלפי שנים? הם לבשו גלימות פרווה רקומות ושרו בשפתם הצ'וקצ'ית (Chukchi) ואנחנו הצטרפנו אליהם בריקוד, אבל זו היתה שמחה לרגע.

הקוזקים הרוסים שהגיעו לקמצ'טקה לפני כמאתיים שנה במסגרת שאיפות ההתפשטות של הצארים למזרח הרחוק הרוסי עשו לילידים המוצקים האלה, בעלי עצמות הלחיים הגבוהות והשיער השחור החלק, את מה שהאמריקאים עשו לאינדיאנים של צפון אמריקה. כארבעים איש הדוברים את השפה הצ'וקצ'ית נותרו היום בדרום-מזרח קמצ'טקה. הם אמנם מנסים להחיות את שפתם ואת תרבותם, ואולי להשתכר כמה פרוטות מקומץ של תיירים שבאים לשם בשנה, אבל ככל הנראה מן המקום שבו הם נמצאים כבר אין דרך חזרה. מן הסתם, ברגע שעזבנו את הכפר המשוחזר שלהם, הם הסירו את בגדי העור היפים וקפצו בחזרה לג'ינס.

"האותנטיות חשובה הרבה יותר לאנשים שמסתכלים על התרבות מבחוץ מלאנשי אותה התרבות עצמה", אומר האנתרופולוג פרופסור דני רבינוביץ' מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "הצימאון לאותנטיות נראה להם לרוב מלאכותי ומיותר, ובדרך כלל אינו רלוונטי בשבילם. זה כמו יפנים אוהבי ישראל שיבואו היום לביקור בקיבוץ וירצו לראות קבוצת קיבוצניקים מרקדים הורה על הגורן".

אחת השאלות המרכזיות במחקר שערך פרופסור רבינוביץ' עם דוקטור סלימן ח'ואלדי בסוף שנות התשעים על שבט ע'ווארינה נגעה בזהותם השבטית ובניסיונותיהם להשתלב בחיים המודרניים. "מהר מאוד הבנו שהע'ווארינה מנסים להתנער מהשבטיות בשל החיבור הסטריאוטיפי בין שבטיות לפרימיטיביות". בכלל, אומר רבינוביץ', היחס בחברה הערבית לשבטי הבדואים הוא לרוב אמביוולנטי. "הם מעריצים את הבדואים בזכות שורשיותם ואצילותם, אבל מצד שני מזלזלים בפרימיטיביות ובפולקלור שלהם".

והנה, בעיצומו של המחקר חלה תפנית מעניינת. "באותו הזמן היה נדמה כי שלום עם סוריה הוא אפשרות ריאלית. מבחינת הע'ווארינה, שמקורם בשטחים המפורזים בין ישראל לסוריה, זו היתה התפתחות רלבנטית מאוד, והם קיוו שאולי עם השלום המיוחל יוכלו לחזור לאדמות אבותיהם. לפתע, בעקבות אינטרס כלכלי ופוליטי, ממצב של הכחשה לגבי עצם קיומם כשבט שוב הם ראו בעצמם קבוצה מוגדרת".

עולם הולך ונעלם
ואולי אין כמו הדוגמה האמריקאית כדי להדגים פעם נוספת שלציניות אין גבולות. "במסגרת הטבח השיטתי שערכו בזמנו מושלי קליפורניה בשבטים האינדיאנים הם דרבנו מתיישבים לבנים לירות בהם והציעו פרסים על הבאת גולגולות ושרפת כפרים", מספר תום פסח, שעשה דוקטורט על השואה במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. "רוב האינדיאנים מתו משום שהורחקו ממקורות התזונה שלהם ובגלל הדבקה מכוונת במחלות". יותר מתשעים אחוזים מהאינדיאנים שחיו בצפון אמריקה הושמדו בידי המתיישבים הלבנים. צאצאיהם של אלה שנותרו בחיים סובלים מאבטלה, פשע ואלכוהוליזם. ובכל זאת, כיום הם נקראים בגאווה ילידים אמריקאים (Native Americans). למרבה האירוניה, השלטון האמריקאי מכיר באינדיאנים ומעניק להם הטבות וזכויות רק אם הם חיים במסגרות שבטיות, רשומות ומוכרות.

ב-13 בספטמבר 2007 אימצה העצרת הכללית של האו"ם הצהרה בדבר זכויותיהם של הילידים (Indigenous people) על אדמותיהם ומקורות הפרנסה שלהם. העצרת גם עמדה על "החשיבות שבשימור תרבותם ומסורותיהם הייחודיות". ארבע מדינות התנגדו להצהרה: ארצות הברית, אוסטרליה, קנדה וניו זילנד. לשבטים שחיו בתחומיהן, וכמעט נכחדו, ההצהרה הזאת כבר לא תועיל הרבה. האם היא תועלי לשאר מאות מיליוני הילידים וצאצאי השבטים החיים היום בעולם? ספק גדול.

לכתבה על טקסי התבגרות בחברות שבטיות:

טקסי התבגרות: עוברים לעולם המבוגרים שלי דרוב | צילום: בועז רותם בחברות שבטיות רבות נהוג לציין את המעבר מילדות לבגרות בסדרת טקסים ומנהגים המלמדים את הנערים והנערות את הכללים המקובלים בשבט לכתבה המלאה >