רשמים מהטור דה פראנס

אני מתעלם וממשיך. מסרב לקרוס, אוסף את שארית כוחותי ומתקדם מטר אחר מטר. שנים של רכיבת אופניים וחודשים ארוכים של אימונים מפרכים הכינו אותי לרגע הזה. שישה קילומטרים לשעה, זו המהירות שמראה מד המהירות הניצב על הכידון, המהירות הנמוכה ביותר שבה רכבתי מעולם.

שיפוע הכביש משווה לעלייה זו תחושה של קיר בלתי עביר. כשאנחנו חוצים כפר קטנטן עומדים ילדים שמצלצלים בפעמונים וצועקים "Courage", אומץ בצרפתית. בהגיעי לפסגה אני עוצר, יורד לרגע קט מאופני ופורץ בבכי. הצלחתי.

כמו המתנה של נערה
בטור דה פראנס, שמתקיים מאז 1903, משתתפים 190 רוכבים המדוושים על אופניהם למרחק של בין 4,000 ל־5,000 קילומטר במשך שלושה שבועות ומקיפים את צרפת על נופיה הציוריים. המרוץ כולל קטעי רכיבה במישור ובהרים וקטעי רכיבה שבהם מוזנקים הרוכבים בהפרשים של דקות אחדות, למדידת זמנו של כל אחד בנפרד.

זו למעשה תחרות קבוצתית, ובכל קבוצה יש רוכב אחד שיש לו הסיכוי הטוב ביותר לנצח במרוץ. חבריו לקבוצה יפלסו לו את הדרך, יתמכו בו, ימשכו אותו אחריהם, יחסמו עבורו את הרוח ויסייעו בכל דרך לאפשר לו לשמור כוחותיו ולשפר את סיכוייו בדירוג הכללי. הרוכב לא ישמור על דירוגו כמוביל במרוץ ללא תמיכה מוחלטת של חבריו לקבוצה.

הטור דה פראנס הוא המרוץ הרב שלבי הארוך בעולם וגולת הכותרת של ענף האופניים המקצועני. לרוכבים המקצוענים ההשתתפות בטור היא שיא הקריירה. ב־1992 יצא מגזין האופניים הצרפתי "וֵלוֹ" (”Velo”) ביוזמה לפתוח את שערי התחרות לרוכבים חובבנים. בשנה הראשונה השתתפו בתחרות 400 רוכבים צרפתים. השנה עלה מספר המשתתפים ל־7,600, והם הגיעו מ־25 מדינות. התחרות לחובבנים היא של יום אחד, באחד מ־22 קטעי הרכיבה של המרוץ המקצועני, תמיד באזורים הרריים וקשים. אין בחינות כניסה. כל אחד מוזמן לבוא ולהתמודד עם אתגר הרכיבה.

בפברואר השנה הגעתי לפריז במסגרת עבודתי. עם נחיתתי רכשתי גיליון של "וֵלוֹ" ומצאתי בו את טופס ההרשמה למרוץ החובבני. החלטתי לנסות להשתחל לתחרות ולהגשים בכך חלום ילדות. לטופס ממתינים אלפי רוכבים ברחבי העולם, הממהרים לשלוח אותו  כדי להיכנס למרוץ. כך עשיתי גם אני. לאחר שמצאתי את עצמי בוהה מדי יום בתיבת הדואר שלי, דבר אשר הזכיר לי המתנה של נערה למכתב מאהובה, הגיעה לבסוף המעטפה המיוחלת ועימה התרגשות וחשש גדולים. התקבלתי.

כמיהה פשוטה: להגיע לגמר
נכנסתי למשטר אימונים לפי סרגל מאמצים מדוד על מנת להגיע לרמת כושר שתאפשר לי לגמוא את 142 הקילומטר ואת ארבע הפסגות שבתפריט הצפוי. סך הפרשי הגובה בתחרות הוא 4,100 מטר, הטיפוס במסלול מקביל לעלייה מגובה פני הים לפסגת הר בגובה זה.

התמקדתי באימונים באזורים הרריים – בתחילה בכבישים הצרים שבין בית שמש לירושלים ואחר כך בכביש ים המלח־ערד. עד מהרה הגעתי ל־260 קילומטר בשבוע, וכל אימון ארך חמש־שש שעות. התחלתי לשלב באימוני הסיבולת רכיבה בדופק לב בינוני, סיבובי רגליים מהירים, המאפשרים רכיבה למרחקים ארוכים תוך כדי שמירה על כוחות, ואימונים המבוססים על כוח – דופק גבוה ושימוש בהילוכים קשים.

במהלך שבוע האימונים המסכם, שלושה שבועות לפני התחרות, נפצעתי בעלייה האחרונה מים המלח לערד. כאב חד ומשתק פילח את ירך שמאל לכל אורכה. לא יכולתי לקפל את הברך. החשש שקינן בי התממש – אורתופד מומחה לפציעות ספורט אבחן קרע באורך שני סנטימטרים, שגרם לשטף דם פנימי ולכאבים כבדים מנשוא.

נאלצתי להפסיק את אימוני ולקוות שהכאב ייחלש והפציעה תמוזער עד מועד התחרות. בסופו של דבר אישרה ועדת רופאים את נסיעתי. יצאתי לצרפת מאושר מכך שיתאפשר לי להשתתף בתחרות אך מלווה בחשש גדול – האם אתגבר על הכאבים ואצליח לסיים את התחרות? התכנון לסיים בזמן ומיקום טובים הומר בכמיהה פשוטה: להצליח להגיע לקו הגמר.

לחלוק את החלום
היום הגדול התקרב. טסתי לצרפת מלווה באחותי ובשני חברים, שבאו לעודד ולתעד את המסע שלי. הגענו להרי האלפים. לרגל התחרות נפתח כפר אולימפי כדי לקבל את פני המתחרים. אלפי רוכבים ממדינות שונות, ובהן אוסטרליה, יפן, ניו זילנד, ארצות הברית ואיחוד האמירויות, התקבצו לחלוק את אותו חלום.

22 ביולי 2002. בשעת זריחה מוקדמת התייצבנו על קו הזינוק. ערב רב של שפות מילא את הבוקר הלח והערפלי. על קו הזינוק חולקנו לקבוצות של 500 איש ואשה והוזנקנו בהפרשים של שתי דקות. משנורתה יריית הזינוק נשמעו אלפי קליקים של נעלי הרכיבה

שי פרנקס-לרמן באחד מפיתולי הדרך | צילום: אלון פנקס

הננעלות בפדָלים תואמים. דבוקה באורך קילומטר וחצי של רוכבים פרצה לדרך.

בגלל פציעתי החלטתי לא להתפתות לרכיבה מהירה מדי, אלא להקשיב לגופי ולירך הפצועה כדי לצלוח את פסגות ההרים. את הקילומטרים המישוריים הראשונים החליף במהרה כביש צר, שפילס את דרכו בצמחיה סבוכה בתוך יער אלפיני עד המחסום הראשון: הפסגה קורמה דה רוזלאן (Cormet de Roeseland), בגובה 1,968 מטר מעל פני הים.

אט־אט נפתח שרוך הרוכבים, וכל אחד מהם שקע בעצמו, מתמודד עם העלייה התלולה. שקט סביב, פרט לרעש שרשרות האופניים המניעות את גלגלי הרוכבים. אני קובר את מבטי בגלגל הקדמי, מתרכז בנשימה נכונה, בישיבה, במיקום הידיים על הכידון, בעבודת רגליים מדויקת ובהרפיית כל גופי פרט לרגליים. הכאב בירך מופיע, ואני מוריד להילוך קל יותר.

שעתיים מאוחר יותר אני על הפסגה. העמק נפרש לרגלי כשטיח ירוק מטולא בכפרים, חלקות חקלאיות וכבישים זעירים. יחד עם האחרים אני מסתער על שולחנות המזון שעליהם פירות יבשים, פלחי תפוזים, חטיפים אנרגטיים ומשקאות איזוטוניים.

אני לובש את שרוולי הגורטקס – בד ששומר על חום הגוף ומאפשר אידוי הזיעה – ומעיל גשם כדי למנוע התקררות ומתחיל בגלישה במורד. המהירות עולה, דמעות ניתזות לצדדים מעוצמת הרוח, מד המהירות מטפס ל־86 קמ"ש. סביבי מאות רוכבים, הנעים כגוף אחד, הרוח שורקת, הבנדנה מכה בצוואר, מעילי הגשם מרשרשים ברוח. והנה, לראשונה עיקול חד ותלול.

אני נוגע קלות בבלמים וזוכה למטר צעקות מאלה שמאחורי. רכיבה בתוך דבוקה צפופה במהירות גבוהה מסוכנת כנסיעה ברכבת הרים ללא חגורת בטיחות. תנועה קטנה אחת הצדה או בלימה קלה לא זהירה עלולות לגרום לאסון שבו עשרות רוכבים מוצאים את עצמם בתוך שניות במלכודת. התוצאות לעתים קטלניות – שבירת גפיים, פגיעות אנושות ואף מוות.

שטוף אדרנלין, אני מוצא את עצמי במרכז נחיל אנושי המתפתל ונע במהירות גבוהה. הפיתולים חדים ותלולים, הכבישים חסרי מעקי בטיחות, התהום פעורה, וכל שנותר הוא להטות את אופני ולנוע בהרמוניה. אנו מגיעים לעמק וחוצים כמה כפרים. תושביהם מוחאים לנו כפיים. פעמוני הכנסיות מצלצלים בעוברנו, בדרכנו לקול דה ססי (Col de Saisies), הפסגה השנייה. בירידה ממנה מקדם את פנינו אגם יפהפה.

בתחילת העלייה לפסגה השלישית, קול דז ארַווי (Col des Aravis), אני זוכה להערות על דגל הלאום שמתנוסס על מוט כיסאי. "שלום", אומר במבטא כבד רוכב צרפתי, ורוכבת סקוטית מופתעת שיש רוכבי אופניים במדינה העולה לכותרות עם דיווחים על פיגועי טרור.

מעל צמרות העצים מתנוסס לו איתן המון בלאן (Mont Blanc), העוטה לבן ומשקיף בקרירות בהמולה שלמרגלותיו. אני שואף את יופיו, מתעקל בזריזות במורד לעבר הכפר סן ז'אן דה סיס (St. Jean de Sixt) וחולף על פני שלט: "13 קילומטר לפסגה". הפסגה האחרונה בתחרות היא קול דה קולומבייר (Col de Colombiere), המכשול האחרון שחוצץ ביני ובין הגשמת חלום: השתתפות בטור דה פראנס וחציית קו הגמר כישראלי הראשון בתחרות. מעבר לפסגה ממתינה ירידה ארוכה לעבר קו הגמר.

הדגל מתנוסס ברוח
אני נאבק בכל כוחותי להמשיך, לא לוותר. רוכבים רבים לא מגיעים לקו הגמר. המאמץ הגדול מכריע אותם והם עוצרים וממתינים לרכב שיאסוף אותם. בהגיעי לפסגה אני עוצר לרגע, יורד מאופני ופורץ בבכי. אני שב אל הדרך וגולש במהירות לעבר העיירה קלוז ((Cluses. בכניסה לעיירה יש בלון שמורה "קילומטר אחד לסיום". אני שולף את דגל הלאום, נועץ אותו בין שיני, מרגיש רענן שוב ומגביר את מהירותי.

שלושה עיקולים חדים וקו הגמר לפני. אני מתרומם מכיסאי, מניף את זרועותי אל על, הדגל מתנוסס ברוח. צעקת שמחה רמה נפלטת בחצותי את הקו – עשיתי זאת. שמונה שעות ו־16 דקות – זה הזמן שמציין השעון מעבר לקו הגמר. משהגשמתי את חלומי, נדרתי לשוב הנה בשנה הבאה בראש משלחת ישראלית.