במשטח העשב הרחב וגבוה, מעל קו העצים ומעל החלקות החקלאיות המעובדות של הגבוהים בכפרי האינקה בפרו, הקמנו מבעוד לילה שישה אוהלים. עם בוקר זרחה השמש מעבר לפסגת הואנדוי. הפסגה התאומה – זו שמימין למעבר שבגובה 4,000 מטר מעל פני האוקיינוס – פסגת הטוקרוואי, היתה מכוסה בחשרת עננים כבדה. נראה שהשתוללות הרוח ומשחקה המתעתע בעננים מבשרים סופה קרובה. הפרדות האינדיאניות וסוסי האינקה רעי המראה ליחכו בשוויון נפש סוסי מוחלט את משטחי הסֶחָס, העשב הדוקרני של אפרי הגבהים. נהגי הבהמות האינדיאנים, שהתלוו למחננו הזעיר וגם היו ממונים על אספקת המזון והציוד, שתפקידו לחמם את עצמותיהם המפונקות של ה"גרינגוס" בלילות לב האנדים של פרו, אף הם לא היו שקטים באותו בוקר שטוף שמש, כשרק העננים סביב הפסגה רמזו על העתיד להתרחש. עיוורון שלגים בכי הילד נחלש קצת כשמרחנו על פניו הכוויים משחות הרגעה. המפגש הזה הדאיג אותנו, ושיבש את לוח הזמנים המקורי של תכנית הטיפוס במעבר שבין טוקרוואי והואנדוי. זמן נוסף נגזל מאיתנו כשישבנו כדי לאלתר ולהפוך משקפי שמש רגילות, בעזרת אגד מידבק, למשקפי שלג. בפגישה עם עוד שני איכרים בלויי מראה שירדו מההר הובהר לנו כי לא זו בלבד שלא נוכל לעלות בגלל הסופה שפרצה בגבהים, אלא שקבוצת מטפסים הולנדית כבר קפאה שם בקרח לפני כמה ימים, ושצבא פרו יוכל לחצוב אותה מתוך הקרח רק בעוד ארבעה חודשים. בערב, כשישבנו במחסות אוהלינו, התווסף על ההולנדים שקפאו למוות גם מטייל ישראלי. בבוקר שלמחרת היו כבר כאלה בינינו שבעצם הכירו אותו או את אחותו. האמת היתה בעצם בנאלית יותר. לא היו שם שום הולנדים וגם לא ישראלי. סתם ירד שם שלג ללא הפוגה. לרובנו בכלל לא היה איכפת להישאר ספונים באוהלים עד הפשרת השלגים בעוד ארבעה או חמישה חודשים. אוכל לא חסר, מים זרמו בפלגים בשפע, השמש שלחה סילוני אור על האפר שלא היה בהם כלל כדי לרמז על המתחולל גבוה יותר, והיינו עייפים מהמסע עד לכאן. לחלק מאיתנו היה גם עניין רב לשקם את כפות הרגליים הצבות. שמחה מוקדמת מדי
כשהגענו אל המעבר עוד הספקנו לראות את שיירת הבהמות, מתנהלת מרחק שעתיים או שלוש מאיתנו. לפנינו השתרע העמק שבכל עת אחרת היה זוכה לכינויי חיבה והתפעלות נרגשת, אלא שהתפוצצות הסופה ומטחי השלג המדהימים בעוצמתם, שניתכו על פנינו מכל הכיוונים ובבת אחת, מנעו מאיתנו לחשוב על כינוי חיבה כלשהו למישהו בעולם. נדמה היה שהשאול פערה את פיה והקיאה בחימה שפוכה רסיסי קרח על הגמדים האנושיים, שקומתם התנמכה עוד יותר, בין שיני הסלע והקרח האימתניות של טוקרוואי והואנדוי. השביל הדק נעלם תוך דקות מתחת לכיסוי עבה של שלג, ואנחנו ברחנו במורד אל עמק וירס מצ'אי רועדים מקור, רטובים כסחבות וחפים מהציוד, שדווקא אותו היינו צריכים עתה יותר מכל דבר אחר. רק משהנמכנו אל מתחת לקו הגובה של סופת הברד והשלג, חדלנו מלרוץ וחזרנו להליכה איטית בתוך העמק. האמת ניתנה להיאמר שבני לוויתי היו רגועים, ואפילו שמחו על ההיחלצות הזריזה. אלא שאני הייתי כבר כמעט מטורף מבהלה. למוד ניסיון קודם בהרים ובשלגים, היה לי ברור שבעוד כשעה, כשתיעלם השמש והאפלה תכסה את העמק, ייחרץ גורל כולנו להיהפך לגושי קרח ולבני לוויה לצלזיוס, שימות מאין טמפרטורה לחיותו בחושך. העובדה שהשלג הצטבר במעבר מאחורינו ניקרה במוחי ללא הרף. משמעות הדבר היתה שהפרדות, הסוסים והאינדיאנים לא ישיגו אותנו היום, ולא מחר, וכנראה כבר אף פעם בחיים, כי כולנו נמות מקור קודם שנראה את הבגדים, את שקי השינה והשמיכות, את האוהלים ואת האוכל. בבקתה של סניורה דלגאדו הקשישה בקתה יחידה בעמק בלב האנדים, גבוה מעל הג'ונגלים של הנהר סנטה תרזה, היא חיזיון סוריאליסטי. אבל הבקתה הזו, שעטפה ברצפת חומר ובקירות קנים ובוץ זקנה בודדה, נינתו האחרונה של דלגאדו, אינדיאני שהכריז על עצמו כנצר לשושלת קיסרי האינקה, מרד בשלטון הספרדי במאה התשע עשרה ובתגובה נצלב בקוסקו ועורו נפשט מעליו בכיכר העיר – זה חיזיון שגם הסוריאליזם לא יוכל לו. הגברת דלגאדו הישישה קיבלה אותנו, הפליטים, בחיוך חסר שיניים ובלבביות שאינה אופיינית כלל ליושבי הגבהים האלה. מן הסתם, כך סברתי, גם היא לא היתה מאושרת מן הסופה הזו, שאיימה להשמיד את סוכתה הדלה ואת מחסה הפחים העלוב שבו הצטופפו שלשה חזירים, כבש רזה אחד וכמה תרנגולות שדופות. הגרגורים האנושיים שהחלפנו עם הנצר השדוף לבית דלגאדו היו בעצם ההזמנה להיות אורחיה עד חלוף הסופה, ולמען האמת עד שהאינדינאים "שלנו", על בהמותיהם ועם ציודנו, יצליחו לעבור את ההרים. בחשבון פשוט זה יצא, שאם ברגע ההוא היתה הסופה דועכת והשמש היתה זורחת, המעבר היה נפתח להליכת אדם וחיות רק אחרי שלושה או ארבעה ימים. כיוון שהשלג המשיך להיערם במעלה העמק, לא ידעתי כלל מתי ייפסק אסון הטבע הזה. היה ברור למדי, שאת הציוד נראה רק בעוד ארבעה ימים ועוד זמן לא ידוע. מבעד למטחי הגשם והרוח בפתח הבקתה נראה היה לי שמלאי המזון העומד לרשות הזקנה – אפילו אם נטרוף גם אותה, ונלעס את סנדליה ואת מטפחת ראשה עתירת השומן והפיח – יספיק לכולנו לשלושה ימים בלבד. נכנסנו דולפים וקפואים אל הבקתה. הבערנו אש במוקד שבלב רצפת החומר. החושך מעבר לגבולות הגחלים הותיר בידינו אפשרות זעומה להתוודע ממש למלון הזה. מירכתיו עלו קולות רטינה קצובים של תרנגולות וציפצופים חרישיים של קאביות, אלו המכרסמים, אשר במשק החי של האינקה ממלאים את התפקיד שאצלנו נועד לארנבות. פשטנו את הבגדים הרטובים, ובצפיפות של חברותא, מעין ברית של מסכנים בינינו לבין עצמנו, בקרבה חורכת לגחלים, מילאנו את הרווח העלוב שבין ארבע הקירות מותקפי הסופה.
לילה לא שקט לא כולם היו יכולים לישון כאילו לא קרה דבר. מה גם שהוכח שעייפות ולחץ אינם תמיד הניסיון הקשה ביותר המזומן לניצול. אורית שכבה מכורבלת ולחוצה אל צדי השמאלי. היא התלוננה שאני בועט בצלעותיה בקצב קבוע, שהיא אמנם מוכנה להתרגל לכך, אבל היא הציבה תנאי. היא רצתה לדעת למה זה הגיע לה. ההסבר שלי לבעיטות היה פשוט מאוד: את ראשי הנחתי על דלי, מאין מקום אחר לראשי או לדלי. אלא שהדלי היה נחלתן הבלעדית של הקאביות, ותגובתן לאיום שגולגולתי היוותה על הטריטוריה שלהן היתה ריצה מבוהלת אנה ואנה, גם לתוך אוזני. כל מגע של קאביה מבוהלת באוזני גרר אחריו מהלומה מתואמת של ברכי בצלעותיה של אורית. ההסבר נשמע הגיוני. גם בצדי הימני התרחשה דרמה לילית שקטה. שם היתה מצונפת שרית, ששגרה רעידות בלתי רצוניות אל צלעותי. לרעידות קדמה שרשרת אירועים שאלה היו חוליותיו: מעל ראשו של שאול, שהיה מכורבל בצדה השמאלי של שרית הרועדת, היה קרש, ועליו ישנה תרנגולת. למרות חזותה האנורקטית, היא לא הפסיקה להתיז בפרקי זמן קצובים לשלשת אל פניו של שאול. והוא, שלמרות ממדי גופו נאלץ להסתפק במקום הזעום של חצי אדם בלבד, הגיב בעווית על כל סילון שהותז מאחוריה של התרנגולת. כל עווית כזו מתחה את גופו למלוא ממדיו, מה שכמובן גרם להרעה משמעותית במרחב המחיה של שרית. בחלוף כשעתיים החל שאול, שפניו כבר כוסו לחלוטין בכתמי לשלשת, להיאנח אל חלל הבקתה. בין הצלילים המיוסרים אפשר היה לצרף מילים, שהביעו את געגועיו העזים לשיירת הפרדות האבודה בשלג ולנהגיה האינדיאנים. לא הועילו ניסיונות השכנוע שלי שישתוק, כי אולי מישהו בכל זאת ישן. נכשלתי גם בניסיון להסביר שאין לנו סיכוי לראות את הפרדות בפרק זמן סביר. תגובתו הבלתי צפויה של שאול היתה פרץ של דמיונות פרועים, שבהם הוזכרו הפרדות צועדות על שתי רגליהן האחוריות, ואילו על רגליהן הקדמיות תלויות אלונטיות לחות וחמות. הן נשאו בפרסותיהן, כך על פי חזון שאול, קערות מים ומגשים עם כעכים וסומסום. ההזיות הפכו למלמול בלתי מובן, ואחריו השתררה דממה. יחפים בשלג וכך, ברגלים יחפות בתוך סנדלים ועטויים בבלואי הפונצ'וס, עשו שרידי האינקה מה ששום אדם לבן לא היה מצליח או מוכן לעשות: הם דלקו אחרינו יחפים בסופה, בעקשנות ובהתמדה מעוררי חלחלה, ובלבד שלא נאבד בשלגי האנדים. הפעמונים באוזניה של אורית היו אמיתיים, גם הזיותיו של שאול קמו והתגשמו. משק החי של הסניורה העתיקה ניצל משחיטה. הקמנו מחדש את מחנה האוהלים בעמק הנפלא ויראס מצ'אי, סגור מכל עבריו במרומי פרו מתחת לפסגות טוקרוואי והואנדוי. בהמות רעו סביבו, ולצאצאית המקומטת של המורד הגדול דלגאדו היתה עדנת שכנים על סף כיליונה. האידיליה המושלגת הזו הסתיימה כעבור כמה ימים. פרצנו את השלג וברחנו אל עמקו המיוער והמיוזע של הנהר מוליפונקו ואל המעיינות החמים של הנהר סנטה תרזה, בלב הג'ונגל הגבוה בואכה קוסקו, ליתר דיוק – חמישה ימי הליכה משם. בתמונה הפותחת: פסגת הואנדוי המושלגת מתנשאת מעל העמק הירוק | צילום: Clarquitecto, GFDL |
.jpg)
