בנסיעה מהתחנה ברחוב 125 לרחוב 59 גיליתי את הפספוס הגדול של ניו־יורק.
אין עיר כמו ניו־יורק, שבה אוכלוסיות מגוונות ומרתקות כל כך, עם הטיפוסים הכי יוצאי דופן, לטוב או לרע. יותר מזה, התחושה היא שהפטריוטים הלאומיים האותנטיים של כל מדינה על פני כדור הארץ מצויים דווקא בעיר זו. לא תמצא, למשל, איטלקי יותר איטלקי מאיטלקי שמתגורר בניו־יורק; האירי המצוי באירלנד לא יצליח לייצג את ההוויה האירית כפי שעושה זאת האירי הקנאי היושב בשכונה ניו־יורקית; וכך הם פני הדברים בנוגע לקובנים, לסנט־דומיניקנים וכמובן לישראלים. קולם הרועם והבוטח של אלה דואג להפיץ בעולם את בשורת בה"ד־1 לאורך שדרת ברודוויי, על מימי ההדסון ובחלל התת־קרקעי של הרכבת התחתית; וזאת, באופן שהיה גורם לכל מפקד גדוד להצדיע בהערכה.
אז איפה הפספוס?
בתוך העולם הססגוני הזה, כפתה המציאות המקומית האלימה הרגלים של ניכור ואינדיווידואליות קשוחה, שבאים לידי ביטוי בחשש מלהביט זה לזה בעיניים. גם דיירים ותיקים ביותר בעיר הזו מעולם לא ממש התוודעו אל שכניהם, ורבים מהם יקפידו להימנע אפילו מלהתבונן בהם.
מבט של שטנה
אין מקום שהתופעה הזו בולטת יותר מאשר ברכבת התחתית: סביב הנוסע הטיפוסי מצטופפים שחורים, לבנים, יהודים, מוסלמים, קוריאנים ופורטוריקנים ועוד כהנה וכהנה. כל אחד בא מעולם אחר, ותפיסת עולמו שונה בתכלית. האין זו הזדמנות להתבונן, ללמוד ואולי גם להתוודע זה לזה? מתברר שלא. הנוסע הטיפוסי אינו מתבונן באחרים, וכמובן אינו מדבר איתם. הוא מתאמץ מאוד לא לשמוע מה מתרחש סביבו, ומקפיד לתקוע את העיניים בעיתון עם דפים גדולים במיוחד. ואם, לאסונו, נכנס אותו נוסע טיפוסי לקרון הרב־לאומי הזה ללא עיתון, הוא יגלגל עיניים כלפי מעלה או יעיין בעניין רב, במשך 20 דקות רצופות, במודעת הפרסומת שמולו; ואין זה משנה אם המודעה קוראת לאחיות פורטוריקניות להצטרף לפעילות קהילתית, והנוסע הוא, במקרה, יאפי לבן בשנות ה־40 לחייו.
בעצם, אפשר אולי להבין אותם.
אני, למשל, דווקא ניסיתי ליצור קשר. ערב אחד, בתחנה שברחוב 135, שלושה מטרים מתחת לפחונים הגרועים במיוחד של הארלם, ישב מולי נוסע פורטוריקני. יכול להיות נחמד לפנות אליו ולשוחח איתו על החיים, חשבתי. נדבר על ניו־יורק ככור היתוך, על השכונה שלו ועל תמונת המצב החברתי. אבל כשעמדתי לפתוח את הפה, הוא הפנה אלי מבט שטנה, שלווה בכיווץ מאיים של הגבות, שפירושו המילולי היה משהו כמו: "לבן חצוף, גם אם מאוד תשתדל להיראות אכפתי, מבין, מתעניין וחברותי, אני קולט שבתוך תוכך – כמו כל לבן – אתה בורגני יהיר. ובשבילך אני לא יותר מאובייקט אנתרופולוגי מוזר שהרמה המנטלית שלו מתממשת בשיאה כשהוא מרסס כתובות זימה המתייחסות לאשתו של בוב דול, ובורח. תתרחק ממני, לבן, אני אוכל עשרה כמוך לארוחת בוקר, וזה רק עושה לי רע".
רוב המסר הזה עבר בעווית קטנה של הגבות, שלימדה אותי אחת ולתמיד שהנכונות הפוליטית (פוליטיקלי קורקט) האמריקנית אינה עובדת שעות נוספות; לפחות לא בתחנות הצפוניות של קו A.
הקו שהפך למיתוס
"TAKE THE A TRAIN" ("סע בקו A"), שר דיוק אלינגטון, שהפך בכך את קו הרכבת התחתית הזה לאגדה. אין זה מקרה, שמכל קווי התחתית של ניו־יורק, דווקא זה זכה להיות מיתוס תרבותי. ראשית לכל, מדובר בקו הארוך ביותר – 50 קילומטרים של מסילות החוצים את מנהטן לאורכה, מרחוב 207 שבקצה הצפוני של האי עד רובע העסקים, וול סטריט, שבדרום, ומשם לרובע ברוקלין, עד סמוך לנמל התעופה קנדי, שבפאתי העיר.
במשך שעה וחצי עוברת הרכבת הזו 40 תחנות. מרחוב 125 עד רחוב 59 היא נוסעת 6.5 קילומטרים בלי לעצור. לעומת נסיעה של כ־40 שניות בין התחנות האחרות, נמשך חלק זה של המסלול דקות ארוכות. לכאורה, זהו רגע של מנוחה מהתזזית של זרם הנוסעים היוצא ונכנס; למעשה, דקות אלה נושאות בחובן פוטנציאל מאיים למדי: מי שמעוניין לבצע שוד אלים יותר מפעולה של כייס חמקמק או חוטף ארנקים מבוהל, ימצא בזמן הזה את "מרווח הנשימה", כדי לבצע את זממו.
כ־200 אלף בני אדם עולים על הרכבת בקו A מדי יום. בשנה, זה מסתכם ב־70 מיליון. כדי להספיק להסיע מספר כזה של אנשים, מגיעה הרכבת כל 5.5 דקות. התדירות הגבוהה נרגעת רק בשעות הלילה; אז מגיעה רכבת רק כל 20 דקות. המהירות המקסימלית שמפתחת הרכבת היא 80 קילומטרים בשעה. הרכבות החדשות שייכנסו לשימוש שוטף בעוד כשנה יוכלו להגיע ל־90 קילומטרים לשעה.
אבל המיתוס של הקו הזה לא נבנה על הנתונים המספריים. ייחודו בכך שיותר מכל קו אחר הוא חוצה את העיר לא רק מבחינה תחבורתית, אלא גם תרבותית.
"הנתיב של קו A חולף בתוך המגוון הרחב ביותר של אוכלוסיות ניו־יורקיות. מבחינה זו, נסיעה בקו הזה היא לא רק שימוש באמצעי תחבורה, אלא גם התנסות אנתרופולוגית מרתקת". וכשמשפט זה נשמע מפיה של פרופסור לית' מולינג, ראש החוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטה העירונית של ניו־יורק
(CUNY), אפשר להבין טוב יותר למה הכוונה באותו שיר של דיוק אלינגטון.
פרופסור מולינג עצמה, אשה שחורה מרשימה ביותר, מתגוררת ברחוב 183 במנהטן, שני בלוקים מהתחנה השלישית של A. קצת צפונה ממנה, ברחוב 207, שוכנים בכפיפה אחת אירים, יהודים, גרמנים, רוסים ודומיניקנים, כשהמונח "בכפיפה אחת" אינו מרמז על הרמוניה דווקא, שכן העימותים בין הקהילות נמשכים כבר עשרות שנים. זקני המקום יודעים לספר, בין היתר, על גרמני שבבעלותו היו בניינים באיזור הדסון הייטס (HUDSON HEIGHTS) בתחילת המאה, והוא לא התיר ליהודים להתגורר בהם.
ביטויים מעין אלה של בדלנות והסתגרות יצרו גבולות ברורים וחדים בין השכונות. למרות ששכונות אלה מוקפות בפסיפס מרתק של עמים, לשונות ותרבויות, ולמרות שהמדינה בה הן נמצאות משמשת, לכאורה, נושאת דגל הדמוקרטיה והפתיחות, הרי שתושביהן חיים בינם לבין עצמם.
דוגמה קיצונית לכך היא וושינגטון הייטס, שברחוב 168. בעבר היו היהודים הקבוצה הדומיננטית בשכונה זו, אולם בשנות השמונים השתנה המאזן הדמוגרפי באופן קיצוני, כשלאיזור הגיעו קבוצות גדולות של מהגרים מהרפובליקה הדומיניקנית. אלפי דומיניקנים התקבצו באותה שכונה, שהפכה למעין מושבה דומיניקנית. בעקבות זאת, נטשו מרבית בני הלאומים האחרים את השכונה, והיא זכתה לכינוי גנאי "סנטו דומינגו".
התחתית כראי
המציאות האנתרופולוגית, מתברר, משתקפת היטב גם שלושה מטרים מתחת לאדמה, בקו A. פרופסור מולינג, שעוברת מדי יום מתחת לוושינגטון הייטס בדרכה לעבודה, למדה לנצל את כישוריה המקצועיים כדי ליהנות מנסיעה נינוחה יותר. "תבין", הסבירה, "לא קשה לי לזהות את הדומיניקנים על פי המראה החיצוני שלהם. לפיכך, ברגע שאני נכנסת לקרון עמוס, שכל הכיסאות בו תפוסים וכמה עשרות נוסעים עומדים, אני סורקת במבט את כל היושבים. וכשאני מזהה ביניהם נוסע דומיניקני, אני ממהרת לעמוד לצידו, כי סביר להניח שהוא עושה את דרכו הביתה, לוושינגטון הייטס; מה שאומר שעוד שתי תחנות הוא יירד, ולי יהיה מקום לשבת".
אגב, אותו דומיניקני שיירד בתחנה של רחוב 168 ויעלה במדרגות לוושינגטון הייטס, ייכנס מיד לאחד המקומות הפחות סימפטיים בניו־יורק בפרט ובארצות־הברית בכלל. השכונות שבאיזור זה מאופיינות, בין השאר, בשיעור הגבוה ביותר של מעשי פשע, בעיקר כשהדברים אמורים בסחר בסמים. היקף הסחר גדול עד כדי כך שמגיעים לכאן בלדרים של ברוני סמים מכל אמריקה הלטינית. לכאורה, מתנהל הכל מתחת לפני השטח, אולם סוד גלוי הוא שמספר לא מבוטל של עסקאות אפלות מתבצע מתחת לגשר וושינגטון, המחבר את מנהטן עם ניו־ג'רסי.
ראש העיר של ניו־יורק, רודולף ג'וליאני, שייכנס להיסטוריה כמי שהוריד את שיעור הפשיעה בעיר באופן דרסטי, לא הפנה מאמצים נמרצים לצמצום הפשע באיזור זה. ממילא אין לשכונות אלה משקל אלקטורלי; וכל עוד הן ממשיכות להיות גטו, ואינן מאיימות על האוכלוסייה האנגלו־סקסית, המתגוררת כמה מאות מטרים דרומה משם, ראוי מבחינתו להקדיש מאמצים לאזורים אחרים, תקשורתיים ומיוחצנים יותר.
אבל בדרך לאזורים יוקרתיים אלה, עוצרת הרכבת בארבע תחנות בהארלם. כל משרד הסברה ניו־יורקי יספר בגאווה כי סמוך לאחת התחנות בהארלם, ברחוב 125, עומד תיאטרון "אפולו" המפורסם, שבו עשו את צעדיהם הראשונים גדולי הזמרים השחורים, כמו דיאנה רוס והג'קסונים. בתחנה ברחוב 145, יספרו לך, נמצא הסיטי קולג' – שבו למד קולין פאוול, הרמטכ"ל לשעבר של צבא ארצות־הברית ומועמד פוטנציאלי לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית בעוד ארבע שנים. פאוול, אחרי הכל, הוא השחור המקובל ביותר על הממסד הלבן.
אבל לא יספרו לכם במשרדי ההסברה על האבטלה העצומה בקרב צעירי הארלם – 50 אחוזים; על כך ששליש מתושבי הרובע חיים מתחת לקו העוני, ועל חסרי הבית שמבלים את זמנם בעיקר ברחובות. וכאן דווקא ניכר רישומו של ראש העיר ג'וליאני: הוא אינו מתיר לחסרי הבית ולקבצנים להתמקם בתחנות הרכבת התחתית. חשוב לו שלנסיעה ברכבת התחתית תהיה חזות אסתטית, ולכן הוא דואג לכך שיהיה מי שישלח את גורמי אי־הנוחות למעלה, לרחוב, שממילא שום תייר טיפוסי אינו מגיע אליו.
לא לגרפיטי
עד לא מזמן היתה למצוקה הזו של הארלם ושל שכונות אחרות בניו־יורק ביטוי אמנותי שנוי במחלוקת על קרונות התחתית. כמעט כל מילימטר פנוי על הקרונות רוסס בסיסמאות וכתובות מחאה על אודות כל דבר ועניין. כיום, אומנות גרפיטי זו אינה נראית עוד בתחתית.
הסיבה לכך היא שוב, כמובן, ראש העיר. במסגרת מלחמת החורמה שניהל ג'וליאני נגד הגרפיטי (שאותו לא היה מסוגל לעכל כרפובליקני שמרן), הוא נקט שני צעדים: ענישה קשוחה כנגד כל מי שייתפס מרסס ברכבת התחתית; ציפוי מיוחד לקרונות, שהופך אותם ל־GRAFITI PROOF – עמידים כמעט לחלוטין בפני תרסיסי צבע.
היו מי שביקרו קשות את המדיניות הזו. הם טענו כי ג'וליאני מתכחש בכך לביטוי האמנותי האותנטי של צעירי ניו־יורק, גם אם לעיתים הוא חסר טעם. כיום, עושה רושם, יש תומכים רבים במבצע נקיון זה שהפך את התחתית בניו־יורק למקום סטרילי, כפי שלא היתה זה עשרות שנים.
ראלף בוזר, שחור, תושב שכונה נידחת בברוקלין, משמש נהג בקו A זה 13 שנים. הוא סיפר, כי אינו מכיר נהגים או נוסעים שמתגעגעים לגרפיטי: "זו לא היתה ממש אמנות. זה היה גיבוב של קללות ואיומים שכיערו את הקרונות והעכירו את האווירה בשעת הנסיעה. זה לא שאני נגד גרפיטי, על חומת ברלין היה לכתובות ולסיסמאות מסר פוליטי וחברתי בעל משמעות, אבל כאן, כאן זה היה שטויות". לשמע משפט זה מפיו של ראלף בוזר, הרחוק מלהיראות יאפי שמרן, היה ברור לי שלג'וליאני מובטחת כהונה שנייה.
ברוך בואכם
התחנה הבאה של קו A נמצאת בעולם שונה לגמרי. אמנם מדובר בכמה עשרות מטרים בלבד דרומית מהגטו של הארלם, אבל הניגוד מושלם. הרכבת חולפת לאורך הגבול המערבי של סנטרל פארק – אחד האזורים היוקרתיים ביותר בניו־יורק בפרט ובחצי הכדור המערבי בכלל. בבית שמשקיף אל הפארק מרחוב 72, למשל, התגורר ג'ון לנון (ושם גם נרצח), והשמועות מספרות שבאחרונה עשתה מישל פייפר מאמצים נואשים להתגורר באחת הדירות שבבניין, אך בעל הבית לא התיר לה.
כשממשיכים דרומה, מגיעים לתחנה ברחוב 59. שם משלים בימים אלה המולטי־מיליארדר, דונלד טראמפ, את בנייתו של מגדל דירות, האמור להציב סטנדרטים חדשים ליאפים הניו־יורקים המפונקים במיוחד.
אחרי רחוב 59 עוצרת ה־A ברחוב 42; מיתוס תרבותי בפני עצמו, המשמש מוקד למכירת מוצרי אלקטרוניקה (גנובים, בדרך כלל) במחירים זולים במיוחד. זו, בדרך כלל, התחנה שבה יעלו לקרון צעירים ישראלים עם אור גדול בעיניים, ובידיים ווקמן חדש. אחד מהם יסביר בעברית בקול גדול, איך הוא "שיחק אותה בענק", כשנכנס לגמרי במקרה לחנות אלקטרוניקה שהבעלים שלה ישראלי, "וברגע שהוא שמע שאני מגולני, הוא הביא לי אותה ברבע מחיר". בדרך כלל, באחת משתי התחנות הבאות, ברחוב 34 או 23, יגלה הצעיר הנלהב שהווקמן כבר הפסיק לפעול.
האיזור שבו מגלה בעל הווקמן כי חשך עליו עולמו נקרא צ'לסי, והוא צפוי להפוך לאיזור ה"איני־בוהמייני" הבא של העיר. אגב, בעבר נקרא איזור זה הלס קיצ'ן (HELL'S KITCHEN "מטבח הגיהנום"). משהו מההווי של המקום, שהיה בעבר שכונה אירית תוקפנית, אפשר לראות בסרט "סליפרס".
ברחובות הבאים שוב עולה לקרונות אוכלוסייה מגוונת, עשירה בניגודים. מצד אחד, עולים אנשי הווילג' והסוהו, אוכלוסייה פריקית במיוחד, ומצד שני – המחויטים של וול סטריט.
זו התחנה האחרונה של A במנהטן, לפני שהקו ממשיך לברוקלין. עד לא מזמן היה בתחנה זו גרפיטי שנמחק, ורוסס מחדש: "טופאק שקור ינהיג את העולם". מישהו רצה ביקרו של אמן הראפ הנערץ, שהיה גם גנגסטר לא קטן. בינתיים, נרצח טופאק והכתובת נמחקה שוב. על פי רוחו של רודולף ג'וליאני, החליף את הגרפיטי לוח מודעות אלקטרוני בתוך קרון סטרילי, וקולו של כרוז אוטומטי מברך את העולים לקרון ה־A, ומבשר באדיבות מתכתית על התחנה הבאה.
