| לפני שנה בדיוק, בזמן הזה, ישבתי על רצפת האבן הקרה של מקדש בריהדשווארה בטנג'וור, בפסטיבל הנטיאנג'לי. פעם בשנה מגישות רקדניותיה החדשות של הודו את ריקוד הבכורה שלהן אל האל. זה קורה בחג הזה, בכל מקדשי שיווה הגדולים, החל משעות הערב המוקדמות וכלה בבוקר שלמחרת. לילה סמיך של ריקודים, צבעים, קטורות, מנגינות. הקהל בערב הזה הוא בעצם מתבונן מהצד. כי לריקוד הזה יש רק קהל אחד – האל שיווה. בטנג'וור, טבורו של העולם, עלו בזו אחר זו על מדרגת האבן רקדניות בכל הגילים. כאלו שריקוד הבכורה שלהן הוא בגיל שלוש וכאלו שרוקדות לראשונה בגיל שישים. מורותיהן עמדו נרגשות בצד. שולחות ומקבלות לזרועותיהן תלמידות שהבשילו. הן מסרו את תלמידותיהן כפי שהמאמין מוסר לאל מינחה. וכך אף קיבלו אותן בחזרה. מבורכות. | ||
| רקדנית שהיא גבר הרקדנית הטובה ביותר הייתה בכלל גבר, שהצליח להעמיד את הקהל כולו על הרגליים, בתשואות. חריג. כי הבהרטאנטיאם שרקד הוא ריקוד של נשות המקדשים בלבד. אותו הגבר הפך – על הבמה – לאישה. והאישה שהיה, רקדה את האל שיווה בדמותו כנאטארג'ה, שיווה הרוקד. אל מול הקהל התחלפו הזהויות שלו זו בזו. מגבר לאישה. מאישה לאל. מאל חזרה לאדם. וכשהוא ביצע את תנוחת ההרס של הריקוד הקוסמי של שיווה, בדיוק שחדר עד קצות האצבעות שלו, גם הקהל קפא. הוא היה מושלם. רקדן מושלם. אל מושלם. אישה מושלמת. | ||
 | ||
| פסל הנאטאראג'ה (פרט) | צילום: Shivakumar Jayashanka – CC-by | ||
| הכלי הוא הגוף פסטיבל הנאטיאנג'לי הוא הזדמנות טובה לדרשנה של אחת מרקדניות הבהרטאנטיאם הטובות שאי פעם יצא לי לראות. שמה מיהו קטאוקה. יפנית במקור, מקיוטו, שהתאהבה בריקוד ההודי הקלאסי כשביקרה במדרס, אחר כך שבה לביתה והתאהבה שם בתלמיד אייקידו ישראלי. כך, הולכת אחר שתי אהבותיה, מצאה את עצמה חיה ברחובות עם ביקורים לימודיים במדרס, מדי שנה. בלי ההרים המקיפים את קיוטו. בלי חורשות הבמבוק. אישה של אהבות. ביפן הייתה מיהו סטודנטית לאמנות, שחיפשה את הכלים שלה ליצור. לאחר ביקור אחד בהודו, החליטה שהכלי שלה הוא הגוף. היא השאירה מאחוריה זוג הורים מטפסי הרים, אח ואחות גדולים והגיעה להתעלות שמיימית ראשונה כשראתה את מורתה הראשונה לריקוד, דאיה, מופיעה בבהרטאנטיאם.
משם, הדרך אל רקדנית הבהרטאנטיאם דוויקה ראני הייתה קצרה. מיהו למדה אצלה משש בבוקר ועד חצות מדי יום, מוקפת בריקוד, נושמת ריקוד. וכדי להפוך ממש לרקדנית, כמו כל רקדנית הודית אחרת, השלימה את הכשרתה עם לימודי אבהינאיה – הבעת מצבים רגשיים – אצל אינדירה קדמבהי. היום היא חיה ברחובות. עם בעלה זאב, וקזוקי הקטן. הודו-יפן-ישראל וחוזר חלילה. מלמדת יפנית באוניברסיטה. מופיעה בבית השגריר, בסוזן דלל, בהופעות פרטיות. וגם מלמדת. כשתהיה הופעה אני הראשונה שאספר. בינתיים עדכונים יש כאן. | ||
| דעו! • פסטיבל הנטיאנג'לי ייחגג השנה בטנג'וור בתאריכים 16-20.2.2007. • מי שלא יהיה שם יכול ללחוץ כאן ולצפות בשידורים ישירים מטנג'וור דרך אתר הפסטיבל. | ||
| —————— מיה טבת כותבת דוקטורט על הודו ומלמדת באוניברסיטת תל-אביב. הרשימה פורסמה לראשונה בבלוגהּ, "עבודת אלילים". |
פעם בשנה, בפסטיבל הנטיאנג'לי, מגישות רקדניותיה החדשות של הודו את ריקוד הבכורה שלהן אל האל שיווה. מיה טבת היתה שם פורסם 15.2.07 |
אודישה: הודו שלא הכרתם
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 374
[name] => אסיה
[slug] => asia
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 374
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3478
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 388
[name] => הודו
[slug] => india
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 388
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 374
[count] => 267
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )