בשנות העשרים והשלושים חדרו משלחות מחקר לאזורים העלומים האחרונים שנותרו בעולמנו ונראה היה שתור הזהב של תקופת המגלים הגדולה עבר. נותרו רק ההרים, על פסגותיהם הגבוהות. המירוץ להגיע אליהם ראשונים החל והאוורסט זכה לכינוי "הקוטב השלישי". עד סוף המאה הקודמת הגיעו כבר מטפסים אל כל פסגות האלפים והחלו לחפש דרכים קשות יותר כדי להגיע שוב אל אותם מקומות. בשנות השלושים התחילו מטפסים אוסטרים, גרמנים, צרפתים ואיטלקים לטפס על ששת הקירות הצפוניים של ששת ההרים החשובים ביותר באלפים. האחרון שבהם, הקיר הצפוני של האייגר, הפך לסמל כאשר היטלר קרא למטפסים אריים לטפס עליו כדי להוכיח את עליונות הגזע הנאצי. 12 המטפסים הראשונים שניסו להעפיל עליו מתו על ההר. דרמות המוות שהתרחשו על הקיר התפרסמו בכותרות כל עיתוני אירופה. בכל פעם שקבוצה חדשה יצאה לנסות את כוחה היו שוכרים עשירי אירופה, במחירים מופקעים, חדרים במלון שממרפסתו אפשר לעקוב בעזרת טלסקופ אחר המתרחש על ההר.
במקביל החלו הניסיונות הראשונים לטפס בהימלאיה. ב-1928 שלחו הבריטים משלחת ראשונה לכיוון האוורסט. הם יצאו ברגל מדרג'ילינג שבצפון הודו, והלכו במשך שישה חודשים ברמות טיבט בארץ לא נודעת לחלוטין. בשנות השלושים הצליחו כמה מטפסים לעלות עד לגבהים של 8,500 מטרים, אבל הפסגה נותרה בבדידותה. ב-1949, כשממלכת נפאל פתחה את שעריה בפני זרים, החל תור הזהב של ההימלאיה. שלוש שנים לאחר מכן הצליחה משלחת צרפתית להעפיל לפסגת האנפורנה שגובהה מעל 8,000 מטרים. שנה אחר כך הצליחו הילרי וטנסינג להגיע לפסגת האוורסט (8,874 מטר). עד 1960 הגיעו מטפסים לכל 14 הפסגות בעולם שגובהן מעל 8,000 מטרים. זו היתה התקופה שבה גדל מסנר (כיום בן 50). יליד טירול, בן למיעוט האוסטרי שחי תחת שלטון איטלקי. האיזור, הממוקם בליבם של הרי האלפים, היה אחד מאזורי הטיפוס החשובים באירופה. טיפוס הרים הוא עבור המקומיים ספורט לאומי ויצאו מביניהם הרבה מטפסים טובים ומפורסמים. בגיל עשר טיפס מסנר הצעיר בחברת אביו על הפסגה הראשונה בחייו. מההתחלה הוא התבלט ביכולת טכנית מעולה וגם בנחישות. הוא התחיל לפתוח מסלולי טיפוס קשים שאיש טרם טיפס לפניו. בתחילה באיזור הולדתו, ואחר כך באלפים המערביים. הוא עבד כמורה וניצל כל שנייה פנויה כדי ללכת להרים. פעמים רבות טיפס לבד מסלולים ארוכים וקשים. שנים אחר כך טען שעשה זאת כדי להתגבר על הפחד שהיה טמון בו מפני הבדידות שחיפש בהרים. בסוף שנות השישים, כשהוא מוכר כבר כאחד המטפסים הטובים בעולם, הוא דירג כמה מן המסלולים החדשים שטיפס בדרגת הקושי 7, דרגה שהוגדרה עד אז כבלתי אפשרית. ב-1970 יצא מסנר בפעם הראשונה להימלאיה. הוא הצטרף למשלחת אוסטרית שמטרתה ננגה פרבט, פסגה שגובהה 8,125 מטרים. הר זה משך אליו הרבה מאוד משלחות ממוצא גרמני. טיפס עליו לראשונה הרמן בול ב-1955. המשלחת האוסטרית ניסתה לפלס את דרכה במעלה אחד המדרונות התלולים והקשים של ההר. תקופות ארוכות של מזג אוויר גרוע לא איפשרו להם לעלות גבוה על ההר ולהתקדם לכיוון הפסגה. זמן רב אבד, העונה התקדמה במהירות ונותר זמן לניסיון נוסף אחד בלבד. בסופו של דבר יצאו מן המחנה האחרון לכיוון הפסגה ריינולד מסנר ואחיו הצעיר. הם התקדמו במעלה המדרון הבלתי מוכר, כשהם מפלסים את דרכם בין גושי קרח תלויים ושלג במצב מסוכן. מזג האוויר הגרוע ששרר על ההר כל העונה, וכמויות השלג הרב שירדו, הפכו את המסלול למסוכן. עם כל צעד שעשו השניים, עם כל מטר שעלו, הלכה ונחסמה בפניהם הדרך חזרה. למרות שזה היה נסיונם הראשון בהימלאיה, ואולי בשל כך, המשיכו השניים לכיוון הפסגה. הנחישות להצליח אפיינה את מסנר לאורך כל הדרך. שנים אחר כך אמר את מה שנשמע בנאלי כל כך: "אם אתה רוצה לטפס טוב ולהצליח, אתה צריך באמת לרצות בכך". בהרים תמיד יש תירוץ טוב לוותר וללכת הביתה. התנאים אף פעם לא מושלמים. בגבהים של 8-7 קילומטרים אתה מרגיש כמו סמרטוט ומחלת הגבהים אף פעם לא רחוקה ממך. המוכנות הנפשית שלך לתת את כל מה שיש בך היא הסיכוי היחיד להצלחה. כל פקפוק, כל נקודת חולשה, וכבר תמצא את הסיבה להסתובב וללכת הביתה.
בשש בערב הצליחו שני האחים לעמוד על הפסגה. רוח חזקה נשבה ועננים החלו לכסות את השמיים. חזרה בדרך שבה טיפסו היתה מוות בטוח והשניים קיבלו את אחת ההחלטות הקשות ביותר בהרים: הם החליטו לרדת דרך מסלול בלתי ידוע, שאיש לפניהם טרם טיפס או ירד. שלושה ימים ארוכים פילסו השניים באיטיות את דרכם במורד המדרון התלול. לא היה להם אוהל, שקי שינה, אוכל או ציוד בישול שיאפשר להם להמיס שלג למים. ביום האחרון, כשכבר התקדמו על קרחון מתון יחסית והסוף היה קרוב, התקדם מסנר כמה מאות מטרים לפני אחיו. הוא התיישב להמתין לו, אבל האח לא הגיע. לאחר שעתיים החל מסנר לחזור על עקבותיו לנקודה האחרונה שבה ראה את אחיו. הוא היה במצב פיסי קשה, עם כוויות קור קשות באצבעות רגליו, ועל סף התייבשות. ערימת גושי קרח חדשים שנפלו מן המדרון על המסלול בו חלף כמה שעות קודם לכן היוו כעת את קברו של אחיו הצעיר. בשובו לאוסטריה העלה מסנר טענות קשות כנגד דרך ניהולה של המשלחת. הוא טען כנגד ראש המשלחת שבגלל הססנותו והבלבול שיצר נאלצו הוא ואחיו לחזור מעברו השני של ההר, הישג ללא תקדים כשלעצמו, אבל הישג שעלה בחיי אחיו וברוב אצבעות רגליו שלו. מסנר הסיק מסקנה ברורה מן הניסיון – הוא לא ישתתף יותר באף משלחת גדולה שבה אחרים יקבעו לו את מהלך הדברים. הוא ראה עצמו תמיד כטוב ביותר, וככזה העדיף מעתה לבחור בעצמו את שותפיו ולקבל לבדו את ההחלטות שיקבעו אם יחיה או ימות. ב-1974, במסגרת ההכנות למשלחת נוספת בהימלאיה, טיפסו מסנר ופיטר הבלר על הקיר הצפוני של האייגר בעשר שעות. זו היתה הפעם הראשונה שהקיר האדיר הזה טופס ביום בודד וללא ספק אחת מאבני הדרך החשובות של הטיפוס באלפים. פיטר הבלר היה שותפו הבולט ביותר של מסנר במשך השנים, ואולי היחיד שהגיע לרמתו. שנה אחר כך יצאו השניים לרכס הרי הקרקורם שבפקיסטן וטיפסו בסגנון אלפיני לפסגתו של ברוד פיק (BROAD PEAK), הר שגובהו 8,045 מטרים. זו היתה הפעם הראשונה שסגנון טיפוס אלפיני נוסה בהימלאיה, ועוד על פסגה שגובהה מעל 8,000 מטרים (בסגנון אלפיני הכוונה לקבוצה קטנה של מטפסים שיוצאים ממחנה הבסיס ובפעם אחת עולים עד לפסגה, ללא כל המערכת הלוגיסטית שליוותה עד אז את הטיפוס בהימלאיה). מסנר המשיך להעפיל על פסגה אחר פסגה בחברתו של פיטר הבלר. הם התמקדו בעיקר בענקי ההימלאיה והקרקורם והצליחו לטפס לשתיים מן הפסגות הגבוהות ביותר בעולם מבלי לחזור למחנה הבסיס. ב-1978 ביצעו השניים את אחד ההישגים הגדולים ביותר של עולם הטיפוס. הם הצטרפו למשלחת אוסטרית גדולה והצליחו לטפס לפסגת האוורסט ללא כל שימוש בחמצן. למרות שבשנות השלושים הצליחו כמה מטפסים בריטים להגיע לגבהים של 8,500 מטרים ללא חמצן (מאז איש לא ניסה זאת), והדבר נחשב כמעבר ליכולתו של האדם, הניחו מסנר והבלר הכל על כף המאזניים והצליחו. ההצלחה הגדולה הביאה לפירוד בין השניים. הם הסתכסכו על רקע פרסומים סותרים בתקשורת. ב-1980 חזר מסנר לאוורסט, ובמבצע שאיש טרם הצליח לחזור עליו יצא לפסגת העולם לבדו, שוב ללא כל שימוש בחמצן. מסנר נותר בלתי מסופק מהישגו הגדול ב-1978. הפעם הוא רצה להעפיל על ההר לבד, ללא עזרה מאיש. בשעה חמש בבוקר של חודש אוגוסט 1980 הוא יצא לדרך. תוך פחות מחצי שעה התמוטט גשר שלג תחת רגליו והוא נפל אל תוך בקע בקרחון. למזלו, הנפילה היתה קצרה ובמאמץ רב הוא יצא החוצה חזרה אל פני השטח. בשלושת הימים הבאים השקיע מסנר את כל ניסיונו העצום וכוח רצונו כדי להגיע לפסגת הישגיו. עוד לפני שיצא לדרך אמר שלטפס על האוורסט לבדו יהיה האתגר הגדול ביותר שהוא מסוגל למצוא בהרים. מאוחר יותר יכתוב ביומנו על הרגשתו בפסגה: "ישבתי שם כמו אבן. הוצאתי את פירורי כוחי האחרונים כדי להגיע לשם ועכשיו אני מרוקן לחלוטין מכוח ומרגשות. זו הפעם השנייה שאני מגיע לנקודה הגבוהה ביותר בעולם, ושוב מזג האוויר לא מאפשר לי לראות דבר, הפעם זה כלל לא אכפת לי". אחרי האוורסט נראה מסנר כאילו איבד כל מוטיבציה. הוא ידע שהגיע לקצה גבול יכולתו ושום אתגר אחר בהרים לא יכול היה להדליק בו שוב את הדחף. ב-1986 הוא סיים לטפס על כל 14 הפסגות הגבוהות בעולם, כולן מעל 8,000 מטרים. הוא הראשון שעשה זאת ורבים האשימו אותו שדחף לתחרותיות. מטפסים רבים ויתרו על הסגנון ונתנו את כל מה שיש בהם לאיסוף פסגות חסר משמעות רק כדי לנסות ולהביס אותו. באותה שנה השתתפתי במשלחת הישראלית הראשונה שיצאה להימלאיה. מטרתנו היתה פסגתו של מקלו 2 שגובהה 7,640 מטר. פסגת משנה למקלו, ההר החמישי בגובהו בעולם, שעליו תיכנן מסנר לטפס. חילקנו יחד את מחנה הבסיס ונפגשנו מספר פעמים לאורך המסלול, שנפרד רק בגובה של 7,400 מטרים. מסנר אומנם הצליח לטפס על ההר ללא שימוש בחמצן, אבל הוא נראה כמי שעושה זאת רק כדי להצליח להיות הראשון שיטפס על כל הפסגות הגדולות. בראיון אמר שאיבד את הסיבות שדחפו אותו להרים ואיבד את העניין בטיפוס. בשנים האחרונות מסנר מקדיש עצמו לחציית מדבריות, באותו סגנון נקי שהביא להרים. אנטארקטיקה, כיפת הקרח של גרינלנד, הקוטב הצפוני. בכולם ביקר ודאג להשאיר את רישומו במבצעים שאיש לא הצליח לפניו. אבל הדחף אבד, ורק האנרציה והצורך להמשיך ולעשות משהו נותר. בראיון שנתן פעם אמר שמי שהולך להרים ודוחף את עצמו פעם ועוד פעם לקצה גבול יכולתו אין לו סיכוי רב להזדקן, ושאין כל ערובה לכך שיחזור מן ההרים. הניסיון, היכולת המקצועית והתכנון הנכון כולם יגבירו את סיכויי ההישרדות, אבל יותר מכל צריך מזל. מסנר, כנראה, התברך בכולם גם יחד. |
"טיפוס הרים הוא אומנות ההשרדות", אמר פעם ריינולד מסנר. מסנר, ראש למטפסי הרים, העז לנסות ולהצליח, פעם אחר פעם, באתגרים שנחשבו קשים מדי ליכולת האדם פורסם 11.10.08 |
Array
(
)