אלונה גלבוע
אמיר כספי, דאון-הילר מקצועי ופריריידר חובב (מן הסתם), אלוף הארץ זו השנה השנייה בדואל סלאלום (תחרות ירידה מהירה במדרון עם מכשולים שמתקיימת ברציפות זו השנה השנייה בקיבוץ בארי בדרום).
את "אמיר הרוכב" יצא לי להכיר לראשונה בגודל טבעי, במציאות, בתחרות הדואל סלאלום הראשונה שהתקיימה בבארי בשנה שעברה. עד אז הכרתי רק את "השם" אמיר כספי, וטרם הזדמן לי לפגוש גם את "האגדה".
המפגש הבא בינינו היה בתחרות הדואל סלאלום השנייה שהתקיימה בספטמבר השנה. הייתי הבחורה היחידה (לצערי) שהתחרתה, ובמהלך החודשיים-שלושה שקדמו לתחרות נפגשנו באימונים על המסלול. הכרתי אותו קצת גם מהסרטון אקסטרים שהוקרן בערוץ 5 על "חבורת הזבל" = חבורת רוכבי פרירייד (FR).
אמיר מבחינתי היה תמיד ה"אנטי-תזה" לרוכב פריריידר ממוצע. בזמן שרוב רוכבי ה-FR נראו בעייני פרחחים, פושטקים, סנובים, גסים, מצ'ואיסטים ואגרסיבים… דווקא אמיר היה עדין, חביב, תרבותי, אינטיליגנט,ידידותי ו… הפגין יחס הכי מקצועי ורציני לעניין, ועם כל זאת – היה זה ש"הכניס את כולם לכיס הקטן" בתחרות הדואל סלאלום הראשונה שהתקיימה בשנה שעברה וחזר על ההישג הזה גם השנה, בהוכחה חד-משמעית ש"אין עליו", והרוכב מספר 1 בארץ לדואל סלאלום הוא בלתי מנוצח!
הגיע היום ונתבקשתי לראיין אותו עבור מגזין חדש ומכובד לספורט האקסטרים בארץ, וזו הייתה הזדמנות פז מבחינתי להכיר מקרוב את האיש והאגדה, לחקור במהותו ולברר ממה קורץ אמיר, איך הוא עושה את זה, מהם הסודות שלו להצלחה ומה אני צריכה לדעת ולשפר כדי להגיע בעצמי (פריריידרית חובבת-נלהבת-מתחילה) ליכולות נשגבות כאלו כמו אלו של אמיר.
אמיר, ספר לי על עצמך: מי אתה, מה אתה עושה בחייך, איך ומתי הגעת לרכוב על אופניים, להישגים שלך היום ולתואר של רוכב ה- FR מספר 1 בארץ?
אני בן 27, לומד חינוך גופני בווינגייט ועובד למחייתי כמאבטח בשגרירות ארצות הברית בתל אביב. המפגש הראשון שלי עם אופניים היה בגיל 15 – 16. היו לי אופני BMX והסתובבתי עליהם לבד והשתעשעתי לי בתרגילים פשוטים, לא משהו "אקסטרימי" במיוחד. אחי הגדול – ערן, רכב אז על אופני כביש והוא המליץ לי לקנות אופני הרים. קניתי אופני הרים והתחלתי להשתתף בתחרויות קרוס-קאנטרי XC (תחרויות מירוץ אופני הרים). אחי ניהל לי את תוכנית האימונים. בדרך כלל בתוצאות התחרויות הייתי ממוקם תשיעי-עשירי. אבל האמת, שמעולם לא נהניתי מההשתתפות בתחרויות ואף פעם לא השקעתי באימוני נפח או כושר. הכושר בא לי רק מרכיבות הטיולים שהייתי עושה, ומזה שיש לי כושר בסיסי טוב (מבחינה גנטית).
במשך הזמן והתחרויות שמתי לב שאני שונה מכל השאר – בירידות הייתי הרבה יותר מהיר מהאחרים. ירידות "באו לי בקלות". בשלב מסוים מיציתי את ה- XC , השתעממתי ממנו, ואז הרכבתי על האופניים בולם טוב יותר. אז פגשתי שני רוכביFR , נמרוד כהן וניר גלבנט. התחברנו, ונהיינו שלישייה שיוצאת לרכיבות אגרסיביות, ירידות מסלעים, קפיצות וכד'.
בשלב הזה התחלתי לשמוע על תחרויות דאון-היל (DH) בעולם, וזה מאוד מצא חן בעיני…
כל זה היה שנה אחרי השחרור שלי מהצבא (בתחילת 1999), בזמן שבדיוק עבדתי וחסכתי כסף לטיול בדרום אמריקה עם החברים. אבל חודשיים לפני הטיסה לקחתי החלטה שאני מוותר על הטיול עם החברים, ובמקום זה טס לארצות הברית לתחרויותDH . סקרן אותי להתנסות בזה ולברר עם עצמי מה הרמה שלי ביחס לרוכבים אחרים בעולם.
בדיוק אז גם הכרתי את החברה שלי דנה (נקודת מפתח חשובה להמשך הקריירה שלי). היינו יחד חודשיים ואז נאלצתי להיפרד ממנה לחצי שנה – עבור הנסיעה שלי לארצות הברית.
הגעתי לארצות הברית, קליפורניה, מקום שנקרא: "BIG BEAR" ושם התקיימו תחרויות ה-DH . אז עוד לא ידעתי כלום על DH- לא טכניקה, לא איך לכוון אופניים, איזה לחץ צריך בצמיגים… כלום! קניתי שם אופני DH GT LOBO שנראו לי מתאימים וניגשתי להתחרות.
יש חמש קטגוריות = רמות ב-DH . אם אתה מצליח להתברג בעשירייה הראשונה של הקטגוריה/רמה השלישית (EXPERT) זה אומר שאתה טוב ויש לך סיכוי הלאה.
בתחרות הראשונה שלי בקטגוריה ההתחלתית הגעתי למקום הראשון. עברתי לקטגוריה השנייה וגם שם ניצחתי. הבנתי שמצבי טוב ואני כבר מוכן לעבור להתחרות בקטגוריה השלישית המכרעת, אבל אז בדיוק נשברה לי השלדה של האופניים והייתי מנוטרל במשך חודש שלם. אז גם נגמרה לי הוויזה ונאלצתי לחזור לארץ לשלושה חודשים כדי לחדש אותה. חזרתי לארץ והכוונה הייתה לחזור לארצות הברית שלושה חודשים אחר כך, יחד עם דנה (החברה) ולהיות שם ולהתחרות במשך שנה. אבל… אז בדיוק דנה עשתה תאונה קשה עם האופנוע שלה, התאשפזה ואחר כך התחילה תהליך שיקום קשה וארוך (עד היום). הסיטואציה הזאת העמידה אותי בפני פרשת דרכים: לעזוב את קריירת ה- DH ולהישאר איתה או להשאיר אותה בארץ ולהמשיך עם החלום – לארצות הברית.
לקחתי החלטה – להישאר לצדה. ניתקתי את עצמי מרכיבה ומהאופניים למשך שנה וחצי (וזה לא היה קל בכלל), ובעצם ההחלטה הזאת ויתרתי בצער על החלום שלי להיות מקצוען באופניים.
לאחר מכן פגשתי כמה חבר'ה רוכבי FR ונהיינו חבורה שזכתה לשם: "חבורת הזבל" (ניר, נמרוד, אדם כץ, גלעד ארמה ועדו סופר). ניר ואני ארגנו תחרות DH פיראטית לחבר'ה, באזור מידיה (מודיעין). באותו הזמן, הקטע של ה- FR התחיל באמת לצבור תנופה ולהתפתח בארץ. אנשים התחילו לקנות קסדות פול-פייס, מגינים, בולמים יותר משוכללים וכד'. ולי נדבק הכינוי מחבורת הזבל: "אמיר MAD כספי".
בתחרות הדואל הראשונה בבארי פרעתי את חובי בעבור השם שיצרתי לי. זכיתי במקום הראשון ונהייתי רגוע. התחלתי לגבש את היעדים שלי בארץ. החלטתי שאני שומר על המקום הראשון, אבל במקביל – לא רוצה להיסחף לתוך מערכת הלחצים של התחרויות כדי לא לאבד את ההנאה מהרכיבה. ומה עכשיו? מה היעדים הלאה?
המטרה שלי כרגע, בקיץ לנסוע להתחרות בחו"ל אבל לא לארצות הברית, משהו יותר קרוב. כנראה: צרפת, אוסטריה, אנגליה…
אמיר, למה אתה עושה את זה – רוכב תוך כדי סיכון, בסגנון FR/DH ?
אני אוהב את הריגוש הזה (הכי אוהב להתמודד עם סיבובים מהירים – פניות חדות בירידה). בצעירותי החלקתי על סקייטבורד וגם גלשתי גלים אבל גם רכבתי על אופניים (BMX) וגיליתי שאני הכי טוב בזה, וזה גם ספורט נוח וזמין יותר מגלישת גלים למשל. הרכיבה נותנת לי בעיקר שקט, אפילו כשאני "דוחף את עצמי" לקצות גבול היכולת – זה השקט הנפשי הכי גדול עבורי.
יש לך הסבר איך הגעת לעיסוק המסוכן הזה?
ברגע שנכנסתי לתחום האופניים גיליתי שיש אינסוף גירויים אתגריים. מה שגרם לי לשאוף להיות בהם מה שיותר מקצועי עם יכולת שליטה מקצועית. ככה נסחפתי עם החשיפה לגירויים והשאיפה להגיע להישגים טובים יותר, להתמקצע ועדיין אני ממשיך "לרדוף" אחרי גירויים חדשים בתחום. כל זה כמובן במקביל ליכולת השליטה שלי באופניים. אני לא אחד שאלך להתאבד על איזה דרופ.
יש איזה תרגיל שאתה חולם להצליח בו?
מממ…אין לי תרגיל מסוים. הייתי רוצה מאוד להגיע לרמת השחרור של גו'ש בנדר (פריריידר שקפץ דרופ של 14 מטר) ולרמת השליטה באופניים של ווייד סימונס האליל (רוכב FR ודווקא לא DH ). אתה רואה עצמך כמוביל בתחום? האם לדעתך יש מספיק כיסוי וחשיפה לספורט הזה בארץ?
אני לא אוהב את ההגדרות שהדביקו לי בנוסח: "אמיר כספי מספר 1. יש לי את הקרדיט שלי ובמקביל – לא בטוח שאם וכאשר תתקיים תחרות DH בארץ אהיה אני זה שאקח את המקום הראשון. יש עוד כמה חבר'ה חזקים מאוד בתחום – חברים שלי שאנחנו רוכבים יחד והיכולות שלהם מאוד קרובות לשלי.
לפני שנתיים הייתה קפיצה ענקית ל- FR בארץ, ואני מאוד מרוצה מהפרסום שהענף קיבל. יחד עם זאת – תמיד אפשר להוסיף. ענף אופנועי השטח הרבה יותר מכוסה מבחינת הפרסום לעומתנו, אבל צריך לזכור שבאופן כללי ענף האופניים בארץ לא זוכה לפרסום רב מדי. אם נתחשב בעובדה שיש בארץ בסך הכול תחרות אחת בשנה ל-DH, אז הכיסוי הפרסומי הוא די טוב. צריך לדעתי לארגן יותר תחרויות בתחום ואפילו ליגה ולהגדיל את אירועי ה-FR וה- DH במהלך השנה. מה דעתך על עתיד ענף ה-DH וה- FR בארץ? למה לא מקיימים יותר תחרויות כאלה? השמועות אומרות שה- XC הולך ודועך בחו"ל כשמנגד ה- DH וה- X4 (תחרויות דאון היל עם ארבעה רוכבים מתחרים על המסלול = השיפור של הדואל – סלאלום) מתפתחים וצוברים פופולריות. יש לך הצעה איך יש לפתח את התחום בארצנו הקטנטונת?
יותר קשה להרים תחרויות DH מ-XC . זה גם דורש הרבה יותר השקעה, ומצד שני – מספר המשתתפים בארץ קטן כדי להחזיר את ההשקעה למפיקים. צריך לבנות רמפות, ברמים וכד'. בכלל, תרבות ה- FR/DH בארץ עוד לא מפותחת מספיק.
מה צריך כדי להצליח ברכיבת FR/DH – יותר אומץ או יותר טכניקה? או משהו אחר (קואורדינציה, ציוד מיוחד, אופניים משוכללים וכד' או טיפשות)?
זה חייב להיות שילוב של שלושה מרכיבים:
שלוות נפש – וזה במקום הראשון מבחינת סדר עדיפויות. רוכב FR חייב להיות רגוע ועם ביטחון עצמי גבוה.
טכניקה ואומץ לב. זה חייב להשתלב יחד.
אם אנחנו בענייני DH אז הרוכב חייב להיות גם "רייסר" בנשמה! חייב שתהיה לו השאיפה להיות מספר 1.
הפרירייד, בניגוד ל-DH הוא סיפוק עצמי בלבד, לא קטע תחרותי. ומה בנוגע לציוד? לא הזכרת את זה בכלל. זה פחות משמעותי להצלחה?
ציוד טוב תמיד יכול לעזור. אופניים שמתאימים לצרכים ולייעוד של אופי הרכיבה וכמובן – ציוד מיגון זה אלמנטרי. חובה!
אילו אימונים אתה עושה כדי לשמור על כושר הפרירייד? יש תרגילים מיוחדים? באיזו תדירות?
ברכיבה אתגרית (ובכלל ברכיבת שטח) פלג הגוף העליון עובד יותר. ככל שמסת השריר תהיה גדולה יותר – הפגיעה הגופנית במקרה של נפילה תהיה קטנה יותר. אני משקיע בחיזוק הפלג גוף עליון על ידי תרגילי מתח, שכיבות סמיכה, משקולות מדי פעם. כל זה בתדירות לא קבועה, אבל פעמיים-שלוש בשבוע. אני מתאמן כל הזמן ברכיבת XC (רכיבת קרוס-קאנטרי = שטח), זה הכרחי לשיפור כושר הרכיבה.
ב- DH תחרותי חייבים לעבוד גם על סבולת לב-ריאה וכושר מעולה. אני משלב אימונים אירוביים ואנאירוביים, אבל לא עם סדר יום קבוע מראש.
אתה צופה קבוע בסרטי רכיבות FR/DH? יש לך מודלים נערצים לחיקוי ?
ודאי! סטיב פיט – DH רייסר. גם רוכב מצוין וגם אישיות נערצת! אני מעריץ בעיקר רוכבי FR כמו ג'וש בנדר שהזכרתי קודם וצופה מה שיותר בסרטי אקסטרים כאלה – מתי שמגיע. אהבתי במיוחד את "קראנקד 3". לפני יציאה לרכיבה שווה לצפות בסרט כזה זה "מכניס לדרייב".
איך או ממי אתה לומד את מה שאתה יודע היום? מה השיטה ללמוד, להתפתח , להתקדם?
כשאתה רוכב לבד, מהר מאוד מגיעים למיצוי היכולת האישית. כדי לעלות את זה – צריך להתאמן. אני קורא הרבה מאוד טיפים במגזינים מחו"ל של מקצוענים, רואה סרטים של רכיבת FR ו- DH אבל הרבה מאוד אני לומד בעצמי מההבנה האישית שלי. זה חלק מהיופי – לגלות בעצמך. הרבה מאוד מבוסס גם על ניסוי וטעייה וכמובן – כישרון אישי – מחויב המציאות.
לפני שאני ניגש לאימון DH אני לובש את מקסימום המיגון שיש לי, כי ברור לי שאני עומד להתרסק. אני נעזר בכמות נאותה של אומץ לב וככה ניגש לבחון את היכולות שלי. כמובן שתמיד תורם ללמידה – לרכוב עם מישהו שהוא יותר טוב ממך.
אבל אתה הרי הכי טוב בארץ. יש מישהו שיכולת ללמוד ממנו?
אז זהו. תמיד היתה לי בעיה עם זה שהיה לי חסר מישהו יותר טוב ממני כדי ללמוד ממנו. אבל בכל זאת, למדתי כמה טיפים חיוניים משלומי לוי (רוכב FR מהמובילים בארץ) ויובל – חברים לרכיבה.
ומאיפה הרעיונות לתרגילים? אתה ממציא אותם?
(צוחק) הלוואי והייתי יכול להמציא תרגילים. אני מחקה ומעתיק תרגילים של רוכבים מחו"ל – רואה סרטים שלהם.
אתה גם מעביר את הידע שלך לאחרים? זה אפשרי?
ודאי שכן. אני תמיד נהנה לעזור לאחרים. אין שום בעיה להעביר את הידע הזה.
איך ניגשים לתחום הזה? מה צריך? אילו תכונות אופי או יכולות אישיות צריך? מי מתאים להיות רוכב FR ומי, לדעתך, עדיף שלא ינסה בכלל?
אני רוכב עם הרבה אנשים מקצוות שונים והמכנה המשותף של כולם: לכולם יש אומץ. זה חובה! לכולם גם יש "קומינטמנט" (מחויבות) שהם הולכים לעשות משהו מעבר ליכולת שלהם.
אם אין לך ביטחון עצמי באופניים – אל תעשה את זה!
תכונת אופי הכרחית- רוגע. רוכב FR חייב להיות אדם רגוע והכי רגוע שבעולם – לפני ביצוע אלמנט טכני חדש. כשאנחנו רוכבים בחבורה – אנחנו נותנים שקט מוחלט למי שעומד בפני איזה "ביצוע" חדש, כדי לאפשר לו את שיא הריכוז.
בסך הכול כדי לסכם לך את השאלה, יש שלושה דברים שחייבים להיות לרוכב FR מצליח: אומץ, שלוות נפש ו"קומינמנט" = ההתחייבות האישית "ללכת על זה" כשאתה עומד בפני ביצוע של אלמנט חדש (קפיצה גבוהה או כל דבר אחר). והדבר האחרון שאני רוצה להדגיש והוא חשוב: לעשות כל דבר בהדרגתיות. לא לגשת לקפוץ דרופ של שלושה מטרים אם עדיין לא התנסית בדרופים נמוכים יותר. העניין של ה"הדרגתיות" הכרחי להצלחה.
מהם המאפיינים של רוכבי FR ? איך נראים אותם אנשים שעוסקים בזה?
כולם בעלי אומץ לב, "קומינטמנט" ושלוות נפש. בניגוד לתפיסה הציבורית הרווחת שרוכבי FR הם פריקים, פושטקים וכד' – ממש לא נכון! הם לא בהכרח כאלה. הם אנשים רגילים לחלוטין דווקא לא "מופרעים", ומן הסתם חייבים להיות ספורטאים. צריך גם לזכור שרוכבי FR מקורבים לטבע כי הספורט עצמו מתנהל בטבע – אז אולי זה מוסיף להם עוד איזו "קטגוריית אופי"….
יש "קליקות" בתחום? מי מהם החברים שלך?
יש כמה קבוצות של רוכבי FR רציניים. יש חברויות מאוד יפות סביב זה, יפה לראות. אני כאמור רוכב עם "חבורת הזבל" – נמרוד כהן, עדו סופר, אדם כץ, גלעד ארמה ועוד כמה. מן הסתם החברים היומיומיים שלי הם רוכבי אופניים, אבל החברים הקרובים באמת הם לאו דווקא מהתחום.
מה אומרים בבית – ההורים, החברים, החברה הצמודה? הם תומכים בך או מגבילים אותך?
החברה תומכת אבל דואגת נורא כשאני נופל או נפצע. בבית לקח להם קצת זמן להשלים עם זה שזה אני וזה מה שאני רוצה לעשות וזה לא עומד להשתנות. לא ניסו להגביל אותי או להרחיק אותי מהתחום אף פעם, רק…. לא ממש הביעו הערצה לעניין (מחייך). אבל היום הם כבר הרבה יותר למדו להשלים עם זה ולקבל את זה ואפילו… קרוב היום שיתחילו להתגאות בי למרות הכול (מחייך שוב).
יש לך קמע?
לא. רק הביטחון העצמי שלי – עליו אני נסמך.
מה החלום שלך? אם היית מקבל עכשיו צ'יק פתוח לרכוש לך כל מה שתרצה, מה חסר לך כדי להיות מאושר ולהרגיש מקצוען "סוף הדרך"?
(אמיר מחייך בחולמניות…) דבר ראשון הייתי רוצה להיות עם החברה שלי (דנה). החלום שלי – שאוכל לשלב בין כל החלומות יחד: להיות עם החברה, להתחרות ב-DH מקצועי בחו"ל ושהמשפחה תפגין תמיכה מלאה בי ובבחירה שלי. אם הייתי יכול… הייתי בוחר לפתח קריירה של DH ולחיות רק מאימונים ותחרויות DH בחו"ל. חוץ מזה אני אדם מאושר מטבעי. תמיד מסתכל על חצי הכוס המלאה.
אבל בכל זאת… אני מחזירה אותך חזרה לנקודה ה"חומרית": אין איזה אופניים או ציוד שחסר לך כרגע ואתה מפנטז עליהם?
תמיד רציתי FOES דאון-היל (כרגע יש לי פוז פרירייד), כולל החבילה המושלמת של הבולמים שלהם. אבל לא היה לי אכפת גם לקבל ספונסר שלם + חלפים (אומר אמיר ומחייך בשביעות רצון ועיניים נוצצות..)..
יש לך ספונסר?
כן. "רד בול" מספנסרים אותי ותרשמי שהם הספונסר שכל רוכב אופניים בארץ מייחל לו! רד בול מאוד עוזרים לי להתפתח ובזכותם אני חוזר להתחרות ב- DH בחו"ל. מ- SMITH אני מקבל משקפיים ו"פוקס ישראל" מספקים לי את הביגוד והמגינים, ובהזדמנות זו אני רוצה להודות במיוחד לשחר מרד בול.
אמיר, מהן המגבלות שלך, אתה יכול לספר לי עליהן?
אני לא קופץ מעל שמונה מטרים. עד היום הקפיצה הכי גבוהה שלי הייתה מגובה ארבעה מטרים ואני רואה את עצמי מתישהו עולה ולשמונה מטרים ושם נעצר. אין לי שאיפה לדרופים גבוהים יותר.
מגבלה אחרת שלי היא שאני לא רוצה להיפצע יותר מדי, אשתדל לא לעשות משהו שמעבר ליכולת השליטה שלי אבל בסך הכול – הכול פתוח.
מה מפחיד אותך ברכיבה? מה יעצור אותך מלבצע אלמנט מסוים? מה מפחיד אותך באופן כללי בחיים?
בחיים מפחיד אותי רק המוות. ברכיבה – שום דבר. אני אעצור מלבצע איזה תרגיל /אלמנט רק אם אני לא "סגור" עליו.
אתה מתאמן גם בלתרגל נפילות? כשאני צופה בטלוויזיה ברוכבי FR ו-BMX עושה רושם שהאנשים בתחום מאוד גמישים. נופלים בלי חשבון ומיד קמים על הרגליים כאילו כלום.
אני מתרגל נפילות רק בזמן אמת. כל נפילה זה משהו אחר, קשה להתאמן על זה ושתדעי לך שכל אלה שאת רואה בסרטים מחו"ל שנופלים מרמפות באמצע סלטות וכד' – הם חוטפים כהוגן וזה כואב להם!
כמה פעמים כבר היית מאושפז בבית חולים? מה הנזק הכי רציני שהיה לך עד היום ושהשבית אותך הכי הרבה זמן מפעילות?
הייתי מושבת שלושה חודשים בגלל סדק בשורש כף היד. צלקות ופציעות שטחיות זה עניין שבשגרה.
חחח… אתה רציני? כל השנים שאתה מתגרה בגורלך, קופץ באוויר, טס בירידות, בעיקולים חדים… מכל זה הנזק הכי רציני שלך זה סדק בשורש כף היד? זה כמעט כמו שהיית אומר לי שנשברה לך ציפורן. איך זה יכול להיות?
(אמיר צוחק) את צודקת. גם אין לי כתובות קעקע על הזרוע ועל הגב ואני לא ממש פושטק. בעקבות הכתבה עוד אנשים יחשבו שראיינת איזה "חנון".
בכל מקרה, אני חושב שהסיבה היא בגישה שאני נוקט בה: כמו שאמרתי לך – כל דבר עושה בהדרגה, בשלבים. אני לא אגש לביצוע אתגר חדש אם אני לא לגמרי בטוח בצורה שקולה וודאית ביכולת שלי ושל האופניים להתמודד עם זה. אני לא מתמודד עם אתגרים חדשים בצורה מופרעת וחסרת אחריות.
בכל זאת, העיסוק האקסטרימי הזה שלך מזמן סיכונים. הרבה רוכבי אקסטרים סיימו את הקריירה שלהם בגלל פציעה או נכות. אתה חושב על זה לפעמים שגם אתה עלול לסיים ככה את הקריירה שלך חס וחלילה? מה תעשה אז?
אני מודע לעניין אבל לא חושב על זה. אני יודע שהאפשרות הזאת נמצאת "שם" איפה שהוא, אבל מעדיף לא לרכז בזה מחשבה.
אתה גם רוכב סתם ככה להנאתך לפעמים? איפה המקומות האהובים עליך?
ודאי. אוהב בעיקר לרכוב בהרי ירושלים ובכרמל.
אני חייבת לשאול אותך שאלה פסיכולוגית (עלק): איזה בעל חיים אתה הכי אוהב?
פרה.
די, בחייך! (עכשיו אני צוחקת) לא התכוונתי איזו חיה אתה הכי אוהב לאכול, התכוונתי איזה בעל חיים אתה אוהב, מעריץ, מתרשם ממנו…
באמת! אני רציני! אני מאוד אוהב פרות! יש להן מבט אדיש, פרצוף אדיש ומטומטם… ויש להן הרבה שלוות נפש… (- אה-הא! זו הנקודה! אני מציינת לעצמי…).
יש לך המלצות עבור רוכבים שמתעתדים לחקות אותך ולהגיע להישגים שלך?
קודם כול זה צריך לבוא מאהבה. לקנות מגינים, אופניים וקדימה לשטח – צאו לגלות את עצמכם!
יש לך משהו/מסר להעביר למתחרים שלך?
יש כמה טיפים שאני מוכן למכור בכיף למתחרים שלי – אלה שלא "מאיימים" עלי ישירות ולשאר… – אני מאחל בהצלחה.
אני מתנצל… אבל אני מאוד תחרותי. יש לי אופי של רייסר (אומר אמיר ומחייך בביישנות…).
ומסר לשאר רוכבי ה- FR ה"עממיים"?
קחו את זה בקלות! זכרו תמיד למה ואיך הגעתם לזה ונצלו את מה שיש לכם כדי ליהנות מזה. תסתכלו תמיד על חצי הכוס המלאה, תזכרו מה הביא אתכם להתחיל לדווש ומה זה עושה לכם!
אמיר, תודה רבה לך על הזמן שהקדשת לי, על הפתיחות ועל התשובות לכל השאלות. מאחלת לך הצלחה בכל כיוון שאליו תפנה. יש לי הרגשה שעוד נשמע עליך הרבה בעתיד. הכי חשוב – שמור על עצמך ורק אחר כך – שתצליח!
תודה רבה, בהצלחה גם לך. |
