רוסיה – הטיפוס על אלברוס

שנה קודם לכן טיפסתי בהרי פמיר בחברתם של בני וצוציק, ולפתע, בהפרש של שבוע, שניהם נהרגו. חזרתי למקום במשלחת חיפוש והצלה ישראלית. במחנה שלמרגלות פסגת לנין לא השתנה דבר – שתי שורות של אוהלים, דגלי המדינות שמהן הגיעו המטפסים, צריף חדר האוכל בראש המחנה, אפילו ריח השמן השרוף שבא מהגנרטור. ההרים מסביב, הקרחונים הגדולים, מדרון המפולת – הכל עמד בדממה, כאילו לא אירע שם דבר, ובכל רגע ייצאו צוציק ובני מהאוהל.

פחדתי במהלך כל תקופת החיפושים. בכל מקום או פעולה מצאתי סכנה. 45 מטפסים נהרגו באותה מפולת. רק שני מטפסים יצאו ממנה חיים, ורק גופה אחת, של מטפס ספרדי, נמצאה. מסרט הווידיאו שהוקרן בערב לזכרם של ארבעת הישראלים נחרתה בראשי יותר מכל תמונת הארבעה, עשרה ימים לפני המפולת, חוגגים בפסגת האלברוס (Elbrus), שממנה המשיכו להרי פמיר. מאז, לא רציתי לחזור לאיזור.

במשך זמן רב התגבשה אצלי ההחלטה לצאת לפרויקט "שבע הפסגות" – לטפס על הפסגה הגבוהה ביותר בכל אחת מהיבשות. ב־1987 עמדתי על פסגת הר מקינלי שבאלסקה וב־1992 הגעתי לפסגת האוורסט. לידיעה שהר אלברוס ממתין לי היכן שהוא לאורך הדרך היה חלק מכריע בדחיית הפרויקט. בדצמבר 1998 טיפסתי על הפסגה הגבוהה ביותר באנטארקטיקה וחודשיים אחר כך על הקילימנג'רו, ההר הגבוה באפריקה. בסוף יולי 1999 הגיעה שעתה של אירופה ובראשה פסגת האלברוס, ההר הגבוה ביבשת, 5,642 מטר, בדרום רוסיה, על יד הגבול עם גרוזיה.

חמניות ומריחואנה בדרך להרים
רכס הרי הקווקז מתנשא בקשת רחבה לאורך 1,200 קילומטר בין הים הכספי במזרח לים השחור במערב, ומהווה את קו הגבול הדרומי בין אירופה לאסיה. כבר בתקופת הברונזה נחשב הרכס לנקודת מפגש בין מרכז אסיה, מזרח אירופה, המזרח התיכון והעולם הערבי. התוצאה ססגונית, מרתקת ומפחידה.

לכל אורכו מפוצל הרכס ומסוכסך מבחינה אתנית, דתית ופוליטית. גרוזיה וארמניה הן נוצריות; אדיגיסטאן, קרצ'אי צ'רקסיה, קברדינו בלקריה, צ'צ'ניה, אינגושיה ודגסטאן – מוסלמיות. מלחמות ומאבקי כוח בעלי שורשים עמוקים והבחישה האלימה באיזור של סטאלין, יליד גרוזיה, יצרו בליל אתני והביאו למצב שבו כולם נגד כולם, וכולם יחד נגד הרוסים. מאז התמוטטות ברית המועצות נכנס האיזור כולו למערבולת אלימה, שמתפרצת כל פעם בחלק אחר של הרכס.

שבועיים לפני שיצאנו הכריז משרד החוץ הבריטי על האיזור כמסוכן והמליץ לנתיניו לא להתקרב לשם; במזרח הרכס, בצ'צ'ניה ובדגסטאן, התלקחו קרבות חדשים; כנופיות של צ'צ'נים, כך אמרו, מסתובבות לאורך הרכס ומתפרנסות מחטיפת זרים. החוק מזמן פשט שם את הרגל. אבל איזור ההר בטוח פחות או יותר, והעצה הכללית שנתנו לנו היא להיות כמה שיותר בהרים וכמה שפחות במקומות שיש בהם בני אדם.

היינו שישה חברים במשלחת של "החברה הגיאוגרפית", שהגיעה למינרלניי וודי (nyye Vody’Mineral), כ־200 קילומטר מצפון לרכס. בעיר, שפירוש שמה הוא "מים מינרליים", אין הרבה, למעט שדה תעופה המשרת את האיזור. בתקופה הקומוניסטית היה הקווקז אתר פופולרי לתיירות מכל מד ינות הגוש הקומוניסטי – לתיירות ספורט בהרים ולתיירות מרפא, שמרכזה בעמק רחב שבו נובעים 1,200 מעיינות של מים מינרליים מוגזים, סודה. מינרלניי וודי, היושבת בלב עמק מעיינות המרפא, הפכה לדלת הכניסה למרכז הקווקז הרוסי.

לכל אורכו מפוצל רכס הרי הקווקז מבחינה אתנית, דתית ופוליטית. מלחמות, מאבקי כוח והבחישה האלימה באיזור של סטאלין יצרו בליל אתני ססגוני, מרתק ופעמים רבות אלים ומפחיד | צילום : דורון אראל

בשדה התעופה המתינו לנו סרגיי גנסבורג ממוסקבה, זורה מקרצ'אי צ'רקסיה ומואייד מקברדינו בלקריה. יצאנו מהעיר על כביש מהיר דו מסלולי לכיוון העיר פיאטיגורסק (Pyatigorsk). ברז'נייב נהג לנפוש במעיינות המרפא שבמקום, ולכבודו נסללה הדרך המרשימה שבין שדה התעופה למלון. התנועה על הכביש רבה, זהו עורק התחבורה הראשי העובר בין הים הכספי לים השחור מצפון לקווקז. הרבה מחסומים, הרבה צבא ומשטרה, מחפשים טרוריסטים צ'צ'נים, סחורות מוברחות והזדמנויות לקבל שוחד. בשלב מסוים נמאס למואייד מהמחסומים והתחלנו לנסוע בשבילי עפר בשדות. הכיוון הכללי – דרומה, לעבר ההרים.

את רוב השטח מכסים שדות של חמניות וקנביס, לרוב מעורבבים זה בזה. החמניות נמכרות לתורכיה לייצור שמן. הגראס הולך למקום אחר. חוות חקלאיות מפוזרות בשטח, טרקטורים מיושנים ועגלות חמורים. לקראת ערב הגענו לכפר של מואייד. הבתים עומדים בחצרות גדולות עם גדר גבוהה לכיוון הכביש. מעבר לגדר כמה ספסלי אבן, קבוצות של נשים סורגות וגברים מעשנים. למתבונן מהצד האווירה נראית רגועה להפליא.

מהחצר האחורית ללב הקווקז
עשינו את הלילה בחצר האחורית של מואייד, בין עצי הפרי וצריף השירותים, ועם בוקר המשכנו לעבר ההרים. האלברוס נמצא שבעה קילומטרים מצפון לגרוזיה, על הגבול הפוליטי שבין שתי אוטונומיות של הפדרציה הרוסית – קרצ'אי צ'רקסיה וקברדינו בלקריה. בקרצ'אי צ'רקסיה היה אי שקט עקב מהומות בחירות, וגם הקווקז הגרוזיני לא היה רגוע. נותרה לנו קברדינו בלקריה.

טיפסנו לעבר הרכס מכיוון צפון. הכביש הסלול התחלף בדרך עפר והכפרים נעלמו במהירות. בגובה 1,000 מטר מעל פני הים נעלמו העצים ורוב האנשים. נסענו דרך גבעות חשופות, מדי פעם חלפנו על פני עדרי פרות, סוסים וצריפי רועים. אותו יום היה מעונן מאוד, הרוח היכתה במשבים קצרים וחזקים ונראה היה שסופה רצינית מתבשלת מכיוון דרום.

המשכנו בגשם שוטף אל תוך ההרים. עדרי החיות וצריפי הרועים נעלמו, הדרך הלכה והצ'טקמקה והתנועה עליה פסקה לגמרי. לקראת ערב חדל הגשם לרדת ומזג האוויר התבהר חלקית. היינו כבר בגובה של יותר מ־2,000 מטר, מרוחקים כ־15 קילומטר מפסגות הרכס. העננים עדיין הסתירו אותן מפנינו, אך מדי פעם ראינו את זנבו של אחד מהקרחונים הגדולים הגולשים בעמקים או פיסה של מצוק שחור.

לקראת שקיעה נעצרנו בנקודת תצפית נהדרת על האלברוס. רצועת העננים שכיסתה את ההר נעה ללא הפסק, ובכל פעם חשפה קטע אחר שלו. באור אחרון נראה ההר הזוהר בלבן מנותק מבסיסו, צף בשמים ארבעה קילומטרים מעלינו, גדול בהרבה ממה שדמיינתי. רצינו להישאר במקום ללילה, לזכות לראות בבוקר את האלברוס במלוא הדרו, אבל מואייד התנגד. הוא חשש מכנופיות צ'צ'ניות ומהצבא, ולאחר ויכוחים ארוכים המשכנו לנסוע.

היום הארוך הזה הסתיים בשלוש לפנות בוקר, לאחר נסיעה קשה בדרך צרה ומתפתלת וחצייה של שני נהרות. שעות ארוכות של נסיעה בחשכה מוחלטת באיזור שאמור להיות מהיפים ומהפראיים שברכס, ואנחנו לא ראינו דבר. וולודיה, הנהג האוקראיני שלנו, חשש לגורל הטרנזיט, ובכל עלייה שנקרתה בדרך הורה לנו לצאת מהרכב המחומם. חלק גדול מהלילה בילינו צועדים בבוץ, ברדיפה אחריו. בשעה האחרונה ירדנו 800 מטר בזיגזגים חדים ועצרנו מותשים לבלות את שארית הלילה באתר מעיינות מינרליים למרגלות ההר.

בבוקר ראינו את ההר ניצב היישר מעלינו, נקי מעננים ומכוסה בשכבת שלג טרי. כמה עשרות אוהלים וכלי רכב היו פזורים באיזור. אוהלים גדולים שסביבם ציוד רב העידו על שהייה ממושכת באתר. במקום נובעים כמה מעיינות של מי סודה מינרליים, ואנשים מגיעים לטבול בהם. משפחות שלמות חיו באוהלים שבועות וחודשים, מעבירות את הקיץ במעלה העמק המבודד, רוחצות במעיינות המרפא, צועדות ברגל ובעיקר אוכלות ושותות היטב.

לאחר טבילה במי הסודה המשכנו לכיוון ההר. הדרך המשיכה להתפתל על הרכס, לחצות נהרות ומעברים גבוהים, ולאחר כמה שעות הגענו למכרה נטוש, אדיר בממדיו. חורים שחורים גדולים פעורים בחלקו הגבוה של המדרון. מתחת לפתחים כיסו מניפות של פסולת חציבה את המדרונות לכל אורכם עד לתחתית העמק. רבים מהפתחים קרסו, וקורות העץ הכבדות שתמכו בהם בעבר שכבו מתחת לסלעים, מרוסקות כאילו היו קיסמי שיניים.

במרכז האיזור ניצב מבנה ענקי – שמונה קומות לאורך של כ־300 מטר. לכאן הגיע החומר מסונן חלקית, ופה הוא עבר תהליכי הפרדה נוספים. פסי הנעה רחבים חיברו את מדרונות ההר למבנה שבצידו עמדו מנופים גדולים, וים של גרוטאות כיסה את השטח מסביב. הכל עמד בעזובה מוחלטת, בשלבי התפוררות מתקדמים. עדות מונומנטלית לאחד מהמפעלים המגלומניים של הממשל הקומוניסטי.

"לקראת ערב הגענו לכפר של מואייד. הבתים עומדים בחצרות גדולות עם גדר גבוהה לכיוון הכביש. מעבר לגדר כמה ספסלי אבן, קבוצות של נשים סורגות וגברים מעשנים. למתבונן מהצד האווירה נראית רגועה להפליא" צילום: דורון אראל

במשך יותר משעה זגזגנו, בקצב איטי במיוחד, בדרך לטרנאוז
(Tyrnyauz), עיר המכרות שבלב עמק בקסן (Baksan). יחד איתנו ירדו שתי משאיות זקנות, עמוסות בגרוטאות ברזל לשוק המקומי. העיר מוקפת משני צידיה במדרונות תלולים ובפסגות משוננות. במרכזה מערכת שיכונים מכוערת ומסביב לה שפכים וניחוחות שמזכירים את אתר הפסולת שברמת חובב. מאז סגירת המכרה, רוב תושבי העיר מובטלים. כולם חסרי תקווה.

עמק בקסן הוא הדרך הראשית אל ההר. בתקופה הקומוניסטית היה האיזור אחד מאתרי הנופש המבוקשים ביותר בברית המועצות. תיירים, מטפסים וגולשים מכל הגוש הקומוניסטי הגיעו למקום בקיץ ובחורף. העמק צר ומצוקים תלולים יורדים מדי פעם היישר לתוך המים, מחייבים את הכביש לחצות את הנהר מצד לצד. לקראת סוף העמק צצו משני צידיו פסגות מושלגות ובעמקים הצדדיים נראו קרחונים.

בגובה 1,600 מטר מסתיים הכביש בליבו של יער עצי אשוח. באיזור מפוזרים בתי מלון אחדים, כמה מסעדות, משרד טלפון ודואר ועשרות דוכנים לממכר מזון ומזכרות. זהו שער הכניסה לליבו של הקווקז ולהר הגבוה באירופה. פסגתו הכפולה של האלברוס נראתה היטב, לבנה וגבוהה, הרחק מעל למדרונות המיוערים.

בערב התנער ההר משלוותו
ביומיים שבהם התאקלמנו לגובה למדנו כי החיים בעמק נוחים למדי. הכבש על האש טעים, הבירה מצוינת ואפילו הפרוטקשן מסודר. תמורת שני דולרים ליום לכנופיה המקומית זוכה כל תייר מערבי להגנה. מספרים שלפני שנתיים גירשו המקומיים, לאחר קרב יריות בהרים, כנופיה צ'צ'נית שניסתה לפעול באיזור. שני דולרים ליום נראו לנו מחיר הוגן ושילמנו את הכסף לעובד הרכבל, העוסק גם בגביית הכספים לכנופיה.

בצהרי יום שמש חם העמסנו את התרמילים על קרון הרכבל והתחלנו את הטיפוס הארוך לעבר פסגת ההר, שהתנשא ארבעה קילומטרים מעלינו. שלושה רכבלים – שניים סגורים ורכבל כסאות פתוח, ללא מוט בטיחות – הביאו אותנו אל "מחנה החביות" בגובה 3,800 מטר מעל פני הים.

מחנה החביות הוא 12 מכליות דלק גדולות שהוסבו למגורים והוצבו בשתי שורות מקבילות, כבולות בברזל למשטח בטון מצולק. המחנה שוכן על רכס קטן במדרונותיו המזרחיים של ההר, ומשני צידיו גולשים קרחונים גדולים אל העמק. מצידו השני של העמק כמה פסגות גבוהות וקרחונים גדולים, ואחריהם ים של הרים ככל שיכולה העין לראות. פחות מחמישה קילומטרים מצפון לנו בקו אווירי, 1,800 מטר מעלינו, עמדו שתי פסגותיו של האלברוס, וביניהן מפריד אוכף עמוק.

התארגנו לשהות ממושכת. מסלול הטיפוס אמנם אינו תלול, אך גובהו של ההר ומזג האוויר הסוער שמאפיין אותו עלולים להפוך אותו למסוכן. מזג האוויר יכול להשתנות במהירות עצומה, וההר הופך למלכודת מוות למטפסים. שני עשורים בהרים לימדו אותי להיזהר מההרים שנראים קלים ולקחת אותם ברצינות ועם הרבה סבלנות. יום הפסגה ארוך מאוד – טיפוס של 1,800 מטר באוויר דליל. כדי להתמודד עם זה ועם צרות בלתי צפויות צריך להתאקלם היטב לגובה, ואת זה עושה רק הזמן. רציתי להעביר במקום שלושה לילות לפני הניסיון להגיע לפסגה, ואם מזג האוויר לא יאפשר זאת – לחכות להזדמנות הראשונה. ימים ארוכים של המתנה במקום הזה עמדו לפנינו, ולהמתין אני יודע.

לקראת ערב התנער ההר משלוותו, ומשבי רוח חזקים התחילו לטלטל את החבית שבה השתכנתי וליילל על כבלי הברזל שמצמידים אותה לקרקע. עבים שחורים טיפסו מכיוון העמק, ותוך דקות חלפו על פנינו קרעי עננים במהירות בדרכם למעלה. הרוח התחזקה וגשם שוטף התחיל לרדת. הסופה עלתה במהירות במעלה עמק בקסן, וברקים פרצו מגוש העננים ממש מתחתינו, כשהרעמים שמלווים אותם מרעידים את העמק ואת הגוף יחד עימו. הכל נגמר באותה מהירות שהתחיל, ולאור הירח, בין העננים המתפזרים, התגלו מחדש פסגות ההר. ביום הראשון במקום סיפק לנו ההר תצוגת תכלית נהדרת. טוב היה לחוות זאת עם כוס תה ביד וחבית מחוממת בקרבת מקום.

למחרת יצאנו לחזרה גנרלית. תכננו לטפס לגוש סלעים קטן בגובה 4,500 מטר כדי להתאקלם לגובה, אבל גם כדי להזיז את עצמנו וללמוד קצת את ההר. טיפסנו בקו ישר לאורך המדרון. האוויר היה חם והשלג כבד ורטוב. הזווית מתונה, אבל הגובה מורגש היטב. הרוח הלכה והתחזקה ככל שעלינו, וכשהגענו לאיזור הסלעים היא נשבה בעוצמה.

התיישבתי עייף על הסלע התחתון והוצאתי את התרמוס לשתות תה. ארבע שעות חלפו וטיפסנו 800 מטר. אנחנו עוד לא מאוקלמים לגובה והקצב איטי. הרוח נשבה בחוזקה, כמעט בלי הפוגה. פתיתי קרח עפו מהמדרונות, דקרו את פני והזכירו לי לקחת איתי בפעם הבאה משקפי סערה. זמן קצר אחר כך כבר היינו בדרך למטה, קצרי רוח לחזור אל חמימות החביות.

למחרת, יום יפה, הצליחו 12 מטפסים רוסים להגיע לפסגה. הם סיפרו על רוחות חזקות מאוד לאורך הדרך מהאוכף לפסגה. אנחנו מחלקים את היום בין המיטות לבין השמש בחוץ. במחנה כמה עשרות מטפסים בתחלופה בלתי פוסקת, רובם רוסים, אבל יש גם לא מעט חובבי טיפוס מהמערב. אחר הצהריים פגשתי שני אמריקאים שטיפסו איתי על האוורסט.

בוקר טוב אירופה
אחרי ארוחת ערב מוקדמת התחלנו לארגן את הציוד לטיפוס. הבגדים בערמה בצד המיטה, ובתרמיל ליטר וחצי תה, מעיל פוך ומצלמה. הכל היה מוכן לקראת הסיבה שהביאה אותי להר. התכוננו לצאת לדרך למחרת בארבע בבוקר. יום הפסגה מאיים תמיד, אבל לא התרגשתי במיוחד. ההיכרות מקרוב עם ההר לא שינתה את רגשותי כלפיו. לא מצאתי בו קסם קודם, ואיני מוצא בו כל קסם עכשיו. ידעתי שאני יכול לטפס על ההר הזה. ידעתי גם שהכל יכול לקרות. לא בער בעצמותי לטפס עליו. רציתי רק לשים אותו מאחורי וללכת הביתה.

בארבע בבוקר ירד גשם שוטף והרוח טלטלה את החביות. במזג אוויר כזה לא נטפס. המשכנו לישון בתחושת הקלה מסוימת. ההר יחכה עוד יום. מזג האוויר המשיך להיות סוער. רק אחר הצהריים הרוח נרגעה קצת והגשם הפך לשלג. לא הייתי מוטרד במיוחד. מזג האוויר יכול להשתנות לטובה באותה מהירות שהורע. היה לנו עדיין זמן, ויום נוסף של המתנה עוזר להתאקלמות לגובה. בערב השלג ירד עדיין ומשטח הבטון התכסה ב־15 סנטימטר של שלג טרי, אבל ידענו שהמצב עשוי להשתפר. שוב ארזנו, שוב בחשה הפסגה בבטן, ונרדמתי בתחושה שלפנות בוקר יוצאים.

בארבע בבוקר מזג האוויר היה גבולי. עננים שחורים ורוח חזקה. לסרגיי היתה זו הפעם העשירית על ההר, והוא הציע להמתין. זה היה כבר יום שישי, וביום שני היינו חייבים לרדת לעמק כדי להגיע לטיסה חזרה לארץ. נותרו יומיים בלבד, ולראשונה התחלתי לחשוב ברצינות שלא אצליח לטפס על ההר ואצטרך לחזור הנה בספטמבר. לא נעים. שישה מטפסים יצאו באותו יום לפסגה למרות מזג האוויר. שניים מהם הצליחו להגיע. תחושת ההחמצה התעצמה.

שוב הגיע ארבע בבוקר, הפעם יצאנו לדרך. השמים היו נקיים לחלוטין מעננים, אבל הרוח לא נרגעה. ידענו שהיא תנשוב חזק יותר ויותר ככל שנעלה. מזג אוויר לא אידיאלי, אבל מספיק טוב כדי לנסות. בארבע וחצי טיפסנו על ארגז של חתול שלג, שיקפיץ אותנו 400 מטר במעלה ההר. עטופים במעילים וחמושים בגרזיני קרח ובדוקרני מתכת אחזנו בחוזקה במשענת הספסלים והפלגנו בחושך במעלה הקרח. התחלנו את הטיפוס על ההר. מעולם לא נעזרתי בטכניקה הזאת, ואולי זה אפילו לא כל כך אתי, אבל בתוך חצי שעה הביא אותנו חתול השלג לגובה 4,500 מטר ופרק אותנו אל הקרחון.

הרוח נשבה בעוצמה והעיפה ענן של פתיתי שלג וקרח מהמדרון. עוד לא נראה כל סימן לבוקר המתקרב, ועם פחות מרבע ירח החשכה היתה מושלמת כמעט. סרגיי ואני טיפסנו בקו ישר במעלה המדרון, שומרים על קצב איטי ואחיד, משתדלים לא לעצור. 1,142 מטרים עד לפסגה, ולפנינו יום ארוך. לחלוקת האנרגיה בהרים יש חשיבות עצומה, ותמיד ינצח בהם הצב את הארנב.

בסביבות חמש התחיל המזרח להתבהר, וקו הרכס נראה בבירור כנגד השמים שהחליפו צבעים במהירות. למטה בעמק כיסה שטיח עבה של עננים את העולם הישן. רק נצנוץ פנסי הראש של מטפסים על המדרון שמתחתינו העיד על חיים. מד הגובה הצביע על 4,900 מטר בדיוק כשהשמש צצה מעבר לאופק. קרני השמש הראשונות נגעו בפסגות ההרים והדליקו אותן בכתום זוהר. ענן השלג שסביבנו נראה היה כבוער באור פנימי משלו. היה קר מכדי לעצור והפסגה היתה רחוקה עדיין, אבל האטתי עוד יותר את הקצב והרמתי את הראש להביט באחת הזריחות היפות שראיתי מימי.

המדרון המשיך באותה זווית מעצבנת ובלתי משתנה, אבל הכיוון הוסט מעט לעבר האוכף המפריד בין שתי הפסגות. באורח פלא הרוח נרגעה והפכה למטרד בלתי מורגש כמעט. אני מרגיש חזק. הקצב טוב, אם כי איטי משחשבתי, ואם מזג האוויר ימשיך כך – הפסגה תהיה שלנו.
קצת לפני שמונה הגענו לאוכף והתיישבנו על חורבותיה של בקתת עץ קטנה שהציצה מעל לפני השלג. אנחנו בגובה 5,200 מטר, גבוהים יותר מכל מקום אחר באירופה מלבד שתי פסגותיו של האלברוס.

בדרך לפסגת האלברוס. "ההיכרות מקרוב עם ההר לא שינתה את רגשותי כלפיו. לא מצאתי בו קסם קודם, ואיני מוצא בו כל קסם עכשיו. רציתי רק לשים אותו מאחורי וללכת הביתה | צילום: דורון אראל

נחנו במקום רבע שעה. זו העצירה הראשונה והאחרונה שלנו בדרך לפסגה. ישבתי על התרמיל, תופס מחסה מאחורי כמה קורות עץ עבות. הרוח נרגעה, אבל עדיין נשבה והיה קר מאוד. הקרבה לפסגה גורמת לי להיות קצר רוח. ההרים הגבוהים הם לא מקום לבלות בו, ולמהירות יש תפקיד מכריע בסיכויי ההצלחה ובביטחון. כמה שיותר מהר לטפס וכמה שיותר מהר לברוח למטה, כך יותר טוב.

מעל לאוכף התרומם המדרון בתלילות והסתיר את הפסגה. כשיצאנו שוב לדרך לא נראו עדיין המטפסים האחרים, וחשנו כאילו אנחנו לבד על ההר. טיפסנו על המדרון לכיוון קו הרכס. עוד מדרגה ועוד מדרון, המאמץ גדול מאוד, ואנחנו – איש בתוך עצמו, בלי להחליף מלה. בתשע וחצי בבוקר אירופה היתה לרגלינו, ולא היה עוד לאן להמשיך.

הגובה 5,642 מטר, השמים בהירים והרוח התעוררה שוב. הרחק למטה נפרש רכס הקווקז – פסגות מושלגות, קרחונים בוהקים ועמקים מוצלים. מצפון לרכס הופכים ההרים לגבעות שמשתפלות אל המישור החום, הנאבד מן העין הרחק באובך. על הפסגה ניצב סלע גדול וריקוע נחושת שעליו חרות שם ההר וגובהו. נטיפי קרח אופקיים שבנתה הרוח צמודים לסלע מהצד כמו תסרוקת בן־גוריון.

בעשר וחצי, חצי שעה לאחר שהגענו, התארגנו לירידה. עשיתי שולם עם ההר. התחושות הקשות שהיו לי כלפיו נעלמו, אבל במקומן לא הגיעה אהבה גדולה. פניתי לרדת מהפסגה, כמעט אדיש. 1,500 מטר מתחת ניצב מחנה החביות וממנו עוד 2,200 מטר של רכבלים עד לעמק. דרך ארוכה לפנינו, אבל הצעד הראשון מהפסגה בדרך למטה הוא גם הצעד הראשון בדרך הביתה.