| רומא, הכריז הרודן בניטו מוסוליני, נוסדה ב־21 באפריל. באותו יום, 2,690 שנים אחר כך, נוסדה גם צ'ינה־צ'יטה (Cinecittà). מוסוליני, שכמו לנין והיטלר, ראה בקולנוע את האמנות החשובה מכולן, ביקש לקשור אותה אל המיתולוגיה של העיר הנצחית ואל סמליה, ולכן בחר בתאריך הטעון הזה כיום פתיחתם החגיגית של אולפני הקולנוע החדשים שייסד. אלא שהטקס התקיים רק שבוע לאחר מכן, ב־28 באפריל 1937, שעה שמוסוליני בכבודו ובעצמו גזר את הסרט, כשמאחוריו מתנוסס שלט המכריז: "הקולנוע הוא הנשק החזק מכולם". צ'ינה־צ'יטה היא בעברית "עיר הקולנוע", או אולי יש לומר "קולנועיר" וכך לשמור על ריתוך המלים המתקיים במקור. העיר הוקמה, כאמור, בשנות השלושים על ידי השלטון הפשיסטי מתוך מגמה להעמיד על רגליה את תעשיית הקולנוע האיטלקי המקרטעת ולספק לאיטלקים תרבות תוצרת בית, שתרחיק אותם מן הקולנוע ההוליוודי הדקדנטי ובד בבד תכשיר את לבבות האומה למעשה המהפכני שיועד לה.
בקצה וִיָה טוּסקוֹלאנה (Tuscolana) נבנה תחילה המרכז הנסיוני לקולנוע, Centro Sperimentale del Cinema, בניין סימטרי רב רושם, שנועד להכשיר אנשי קולנוע, בית הספר היחיד לקולנוע באותן שנים מחוץ לברית המועצות. תחת הנהלתו של לואיג'י קיאריני השמאלן חונכו, בין השאר, באותן שנים ראשונות, הבמאים לעתיד: רובּרטו רוֹסֵליני, לוּאיג'י זאמְפָה, פייטרוֹ ג'רמי ומיכלאנג'לו אנטוֹניוֹני. מצדו האחר של הרחוב נבנתה עיר סרטים בדוגמת אולפני UFA הגרמניים, שכללה 16 אולפני צילום, 600 דונם לצילומי חוץ וקילומטרים של חדרי הלבשה. בשורת הקולנוע האיטלקי
כבר בשנת הפעלתה הראשונה הופקו בצ'ינה־צ'יטה יותר משמונים סרטים, ובהמשך המספרים אף גדלו. התוצרת הקולנועית של העידן הפשיסטי לא הביאה לעולם יצירות מופת של ממש, ועיקרה היה סרטי תעמולה ראוותניים ומלודרמות מטופשות, שהיוו דרכי מילוט זולות לתודעה האיטלקית הקולקטיבית.
רק לאחר המלחמה, כשאיטליה החלה לצאת אט אט מן המשבר החברתי והכלכלי שעבר עליה, החלה עיר הסרטים לצבור לעצמה מעמד בינלאומי, ובשנות הזוהר שלה הפכה מעין אלטרנטיבה אירופית לאולפנים האמריקאיים.
סיבות כלכליות דחפו מפיקים הוליוודיים לחפש תחליפים לתעשיית הקולנוע היקרה בארצם, והם העתיקו את זירת הפעילות שלהם לאיטליה. ב־1948 בחרו אולפני מטרו גוֹלדווין מאייר להפיק את "קווֹ ואדיס" בצ'ינה־צ'יטה. כוח העבודה הזול והמיומנות האיטלקית בעיצוב תלבושות ותפאורות הפכו את "קוו ואדיס" למסמן הדרך. "עיר אופקית", כינה אותה פליני, "אתר אידיאלי לאמנים ולאינטלקטואלים, המעופפים בה בין מציאות לדמיון, ורק טבורה של העיר קושר אותם לאדמה".
פליני הפך את רומא לאולפן ואת אולפני הקולנוע לעיר
של ממש |
אחריו באו "חופשה ברומא", "הקץ לנשק", "בן חור" ו"קליאופטרה". כוכבי הקולנוע הפכו אותה לביתם השני, ובבתי הקפה של וִיָה וֵנְטוֹ אפשר היה לפגוש באותן שנים את ליז טיילור, דֶבּורה קר, רוֹד שְטייגֶר, סטיוארט גרנג'ר וריצ'רד ברטון. האמריקאים התאהבו ברומא, וצ'ינה־צ'יטה איימה לרגע על בירת הקולנוע שמעבר לים ואף זכתה לכינוי "הוליווד שעל הטיבר".
עיר הסרטים הרומאית הביאה לעולם את בשורת הקולנוע האיטלקי. ויסְקוֹנְטי, דה סיקה ואנטוניוני עבדו באולפנים והפיקו בהם משנות החמישים ועד שנות השבעים את מיטב יצירות המופת של הקולנוע האיטלקי. סֵרְג'יוֹ לֵאוֹנֵה הלך צעד אחד רחוק יותר והפיק באיטליה סדרה של מערבונים ("הטוב, הרע והמכוער" הוא הנודע שבהם), שחתרו תחת הז'אנר האמריקאי ובסופו של דבר עיצבו אותו מחדש. לאונה מכר קרח לאסקימואים, ומערבוני הספגטי שלו (שצולמו בחלקם בספרד דווקא) הפכו לחלק מן התרבות האמריקאית.
אך מי שהפך את האולפנים לאחד מסמליה המובהקים של רומא המודרנית יותר מכל אחד אחר היה פדריקו פליני. הבמאי, יליד רימיני, שעבר מהפרובינציה לבירה כדי לנסות בה את מזלו, צילם את מרבית סרטיו באולפן; גם את התמונות המתרחשות ברחובות רומא העדיף, יותר מפעם, לצלם מאחורי הקירות המגוננים של צ'ינה־צ'יטה. כך, למשל, ויה ונטו של "לה דולצ'ה ויטה", האוטוסטרדה ב"רומא" ואפילו הים ב"והספינה שטה", כולם שוחזרו בתוך האולפנים.
צ'ינה־צ'יטה נותרה עיר סרטים פעילה עד היום, ולאחרונה היא אף זוכה לעדנה לא מבוטלת. אחדות מן התפאורות המקוריות עומדות מעוקמות ודהויות בחצרות האחוריות של האולפנים, והשיטוט ביניהן הוא מסע נוסטלגי, הניזון מעוצמת הדמיון והמקצוענות שהושקעו בעיצוב סרטים כמו "בן חור", "קליאופטרה" ו"לה דולצ'ה ויטה". עם קצת מזל אפשר לחזות גם בהפקת סרט איטלקי חדש.
מעבר לרחוב טוּסקוֹלאנה עומד לו עדיין בית הספר לקולנוע, אחת הדוגמאות המובהקות לבנייה הפשיסטית בשיא המונומנטליות שלה. המרכז הנסיוני לקולנוע שינה לאחרונה את שמו לבית הספר הממלכתי לקולנוע. כמה אירוני: בעידן ההפרטה מאבד בית הספר את שמו המהפכני לטובת שם כה שמרני. רק העובדה שהוא בניין לשימור מנציחה על החזית את שמו המקורי. אפשר גם לבקר ביקור וירטואלי באתר האולפנים ולשוטט בין התפאורות של ניו יורק, ונציה, מרחבי המערב הפרוע, "הברון מינכהאוזן" של טרי גיליאם וסרטיו של פליני. רגע של שחרור וחלום
זירה קולנועית נוספת, לבד מצ'ינה־צ'יטה, ואולי כוכבת הקולנוע המצליחה מכולן ברומא היא הנודעת שבמזרקות העיר – פוֹנְטאנָה דֵי טְרֵווי. כל תייר קולנועי שמבקר ברומא מגיע אל המזרקה הזו ומנסה באמצעות מטבע זעיר להגשים את חלומותיו הרומנטיים. טוטו, הקומיקאי הדגול, ניסה בסרט האפיזודות "טוטו רמאי" למכור את המזרקה כולה לתיירים ולעוברי אורח תמימים.
אך את כניסתה לנצח הקולנועי סיפק למזרקה הבארוקית פדריקו פליני. בסרטו "לה דולצ'ה ויטה", החיים המתוקים, שלח לתוך המים את אניטה אַקְבֶּרג, הסקנדינבית המהממת, באקט שנחשב אז פרוע וארוטי מאין כמוהו. חוזה בה מן הצד מרצ'לו מסטרויאני, המאוהב במלאכית הבלונדינית השופעת, ובסופו של דבר מצטרף אליה אל תוך המים ברגע נדיר של שחרור וחלום. מסטרויאני סיפר לימים כיצד נאלץ לאפר את אצבעותיו, שהיו צהובות מניקוטין, ובלטו באופן גס ולא נעים שעה שליטפו את פניה הצחורים של הכוכבת הנורדית. סיבות כלכליות דחפו מפיקים הוליוודיים לחפש תחליפים לתעשיית הקולנוע בארצם, והם העתיקו את זירת הפעילות שלהם לאיטליה. ב־1948 בחרו אולפני מטרו גולדווין מאייר להפיק את "קוו ואדיס" בצ'ינה־צ'יטה. אחריו באו "חופשה ברומא", "הקץ לנשק", "בן חור" ואחרים |
אֵטוֹרֵה סְקוֹלָה, במאי רומאי מהדור שאחרי פליני, חוזר אל אותה התמונה בסרטו המרגש, "אהבנו כל כך". במחווה נדירה, שכולה הערצה לפליני הוותיק, הוא משחזר את צילומי הסצינה המפורסמת עם מסטרויאני ופליני בכבודם ובעצמם, שכמו במכונת זמן חוזרים לאחור 14 שנה, אל 1959, ליום שבו צילמו יחדיו את אחת התמונות הנודעות בתולדות הקולנוע האיטלקי.
בחלוף 13 שנים נוספות, ברגע שמשולבים בו נוסטלגיה ואכזריות, מפגיש פליני בסרטו "אינטֶרְוִויסטָה" את מרצ'לו מסטרויאני ואניטה אקברג לפגישת מחזור קסומה. מסטרויאני מגלם את עצמו לאחר שירד כביכול מגדולתו. עתה הוא נאלץ להשתתף בפרסומת לאבקת כביסה בתפקיד קוסם. הוא שולף את מטה הקסמים, ובאורח פלא נפרש מסך, ועליו מוקרנת תמונת המזרקה. פליני כופה על שני שחקניו המזדקנים להתבונן בעצמם, צעירים ויפים. זהו רגע של קולנוע טהור, שבו משולבים הנצחת הרגע ותיעוד השינוי במעשה פלאים שרק אמן כפליני יכול היה לחולל. מציתת הדמיון
קולנוע ורומא לא נפגשים רק סביב המזרקה של אקברג ומסטרויאני, גם לא רק באולפנים שייסד מוסוליני. מימיו הראשונים של הסרט האילם ועד לסרטיו של נאני מוֹרֶטי הציתה הבירה האיטלקית את דמיונם של יוצרי הקולנוע. חורבותיה ורחובותיה התוססים, הכיכרות והמזרקות, הפיסול הרנסאנסי והארכיטקטורה הפשיסטית חוזרים ומככבים ב־840 סרטים, כפי שעולה מן הסטטיסטיקה הפרטית והלא מדעית של אנטוניו סְפאדָה, איש מחלקת התרבות של עיריית רומא (המספר האמיתי, כנראה, גבוה בהרבה).
הקולוסיאום, הפורום, ההיפודרום והמרחצאות קמו לתחייה בשורה ארוכה של סרטים. החל ב"קָבּירְיָה", סרטו המונומנטלי של ג'וֹבאני פַסְטרוֹנֵה, ששינה
ב־1914, כך אומרת האגדה, את תפישת העולם הקולנועית של אבי הקולנוע העלילתי, ד. וו. גריפית; דרך האפוסים ההוליוודיים, "קְווֹ ואדיס", "ספרטקוס" ו"יוליוס קיסר" על כל גרסאותיהם, "סטיריקון" של פליני; וכלה ב"טיטוס", גרסתה הפוסטמודרניסטית של ג'ולי טיימוֹר למחזהו של שייקספיר.
התיירים הקולנועיים מאבדים בה את עשתונותיהם. אודרי הפבורן המלכותית התאהבה כך סתם בגרגורי פק ב"חופשה ברומא", נערות זימרו "שלושה מטבעות במזרקה" ב"עיינות רומא", אניטה אקבּרג קפצה למים ב"לה דולצ'ה ויטה", ומט דיימון סיכן בה את חייו ב"הכישרון של מר ריפלי".
כיכרות רומא ורחובותיה שימשו רקע למניפסטים החברתיים שכתבו בצלולואיד מיטב במאיה של תעשיית הקולנוע האיטלקי. מי לא זוכר ברעדה את חדרי המדרגות והגגות ב"רומא עיר פרזות" של רוֹסֵליני, שצילומיו החלו תחת הכיבוש הנאצי; את השיכונים, השווקים והדירות העלובות ב"גנבי האופניים" וב"אומברטו די" של דֵה סיקָה; ואת שכונות העוני, שזכו לתיאור כה נשגב בסרטיו של פָזוֹליני, "מאמא רומא" ו"אָקָטוֹנֶה".
במאים מסוימים הציבו את אתרי העיר בשורה אחת עם כוכבי סרטיהם. כך פיטר גרינאוויי, שהפך את הארכיטקטורה הפרה־פשיסטית של פיאצה ונציה לפרטנר העיקרי של בריאן דֶנֵהי ב"כרס של ארכיטקט", וכך נאני מורטי בסרטו "היומן של נאני מורטי", שבו הוא כותב שיר אהבה לעירו באמצעות הווספה שלוקחת אותו בחודש אוגוסט לגשרים שעל הטיבר, לשכונות היוקרה, לשיכונים המנוכרים ולבסוף, במסע ארוך ועצוב לצלילי הפסנתר של קית ג'ארט, כל הדרך בכיוון הים, עד למגרש הכדורגל העלוב שבו נרצח פייר פאולוֹ פָזוֹליני, גדול משוררי הקולנוע האיטלקי.
"עיר אופקית" כינה אותה פליני, "אתר אידיאלי לאמנים ולאינטלקטואלים, המעופפים בה בין מציאות לדמיון, ורק טבורה של העיר קושר אותם לאדמה". פליני הפך את רומא לאולפן. גיבורי סרטיו, "השיח' הלבן", "לילות כֵּבּיריה", "לה דוֹלצ'ה ויטה", "8 וחצי", "רומא", "בּוּקצ'יוֹ 70", "אינטרוויסטה", באים והולכים בין פְיאצָה די סְפאנְיָה לוויה וֵנֶטוֹ, קמים בפוֹרוּם רוֹמאנוּם ומסיימים את היום על גדות הטיבֶּר, יוצאים מן הוותיקן ונכנסים לאולפני צ'ינה־צ'יטה. למידע נוסף על רומא>>
|
