תפריט עמוד

רומא – חתולים בחורבות

שתפו:
סילביה ויוויאני היתה פעם זמרת סופרן, שעלתה כפורחת על במות האופרה של רומא. היום, לבושה מעיל ניילון זול ובלוי, שיבה זרקה בשערה, היא הגברת הראשונה של חתולי העיר.
בדירתה שברומא חיים שישה ("לפעמים יותר, אני משתדלת שלא יהיו יותר מעשרה"), אבל היא מטפלת בעוד מאות חתולי רחוב – נטושים, חולים, פצועים וגם לא מעט בריאים

סילביה ויוויאני, זמרת סופרן וגטארה גאה צילום : אמיר קידר

ומאושרים, המסתובבים חופשי חופשי בין שרידי הסנאט הרומי הזמני לבין חורבות ארבעה מהמקדשים העתיקים ביותר בעיר, שהקדום בהם מתוארך למאה הרביעית לפני הספירה.
מפתיע ונעים לפגוש כל כך הרבה חתולים בלב לבה של רומא, לא הרחק מהגטו היהודי, באתר ארכיאולוגי הנקרא האיזור המקודש (Area Sacra) – רחבה לא גדולה, מגודרת, מוקפת בכבישים סואנים במיוחד, בעיר שכמעט כל רחובותיה הומי מכוניות.
מקלט החתולים טוֹרֶה ארגנטינה, שסילביה היא הרוח החיה שלו, פועל במערה בפינה הדרום־מערבית של האתר. לפני 2,045 שנה, באיזור הצפון־מזרחי של האתר, נדקר למוות יוליוס קיסר בידי ברוטוס וחבר מרעיו. "יוליוס קיסר היה אויב של חתולים, כמו נפוליאון, כמו היטלר. כך שמה שאנחנו עושות כאן זה צדק היסטורי", אומרת סילביה חיוך של ניצחון על פניה.
אבל הדרך לצדק ההיסטורי הזה לא היתה קלה.
ב־1929, עם תחילת החפירות הארכיאולוגיות, כמה חתולים מצאו מקלט במפלס שמתחת לגובה הרחוב. קבוצה של נשים החלה להאכיל אותם, ובשלב מסוים, כשמספר החתולים עלה, השתלטו הנשים על מערה טחובה, אפלה, בפינת האתר. שם הן טיפלו בחתולים פצועים, בתנאים לא תנאים – ללא מים זורמים, חשמל או חיבור לרשת הביוב.
"התייחסו אליהן כאל תמהוניות", מספרת סילביה. "אמרו שהן מטפלות בחתולים כי אין להן ילדים, טענו שהן מפגע סביבתי וקראו להן בשמות. כינו אותן בבוז: גָטארֵה (gattare, בעברית: נשות חתול), ועד היום יש כאלה שמכנים אותנו ככה. להם אני אומרת שכמו
שהייתי פעם זמרת סופרן גאה, כך אני היום גטארה גאה".

האתר הארכיאולוגי נמצא ממש במרכז העיר. "היתרון היחיד של המתקן הפרימיטיבי שלנו הוא מיקומו כאטרקציה לתיירים. אנו פונות בבקשה לתרומות מתיירים שמגלים עניין בחתולים לא פחות מאשר בשרידים היסטוריים" | צילום : אמיר קידר


מהשרידים הארכיאולוגיים שנתגלו באתר מתברר כי בתקופת האימפריה פעלו כאן שני בתי שימוש משיש. במאה ה־21 מקלט החתולים עדיין לא מחובר לרשת הביוב. אנשי מחלקת העתיקות של רומא מערימים קשיים. "אנחנו כמו עצם בגרון בשבילם, וכל הזמן מרחפת מעלינו סכנת גירוש", אומרת סילביה. "הם לא מבינים שחתולים נקיים ומטופלים היושבים על פסגת עמוד משוחזר דווקא תורמים לדימוי החיובי של העיר".
הרומן של סילביה עם המקום החל ב־1994, כאשר עזרה לאשה שטיפלה שם לבדה בתשעים חתולים, ומספרם הלך וגדל מיום ליום. "שנה וחצי עבדנו, בלי תקווה רבה, סוחבות דליי מים מהמזרקה הקרובה, מחפשות בנרות וטרינרים שיעקרו ויסרסו חתולים בחינם. אגב, לגברים רומאים קשה מאוד עם הרעיון שצריך לסרס חתולים", אמרה ולא פירשה.
בשלב מסוים יצרה סילביה קשר עם אנשי "החברה האנגלו־איטלקית להגנה על בעלי חיים", שלימדו אותה רבות על דרכי טיפול בחתולים וגם על שיטות לגייס כספים. "היתרון היחיד

המרכז פועל במערה תת קרקעית, בצפיפות וללא חיבור לרשת הביוב | צילום : אמיר קידר

שיש למִתקן הפרימיטיבי שלנו הוא המיקום שלו כאטרקציה לתיירים בגלל החשיבות ההיסטורית של השרידים. הם הציעו שנפנה לתיירים לבקש תרומות", היא נזכרת. "הזדעזעתי מהרעיון. 'שאני, זמרת סופרן גאה, אפנה לקבץ נדבות? בחיים לא'. אבל לא היתה ברירה, ובבוקר יום ראשון אחד בלענו את גאוותנו ואת המבוכה, התלבשנו יפה – אז עוד היה חשוב לנו להראות שאנחנו ליידיז – והתחלנו לפנות לתיירים שנראו מעוניינים בחתולים יותר מאשר בעתיקות.
"זה הצליח. אספנו כסף, וגם מתנדבים ובעיקר מתנדבות הגיעו בדרך הזאת מכל העולם. ישראלית אחת עבדה כאן זמן קצר, אבל איבדנו איתה קשר. אם היא קוראת את המגזין, אז בבקשה, שתתקשר, מאוד נשמח לשמוע ממנה. ובכלל, שיבואו תיירים מישראל. שיבקרו, שיתרמו והעיקר – שיאמצו. אני בטוחה שאין הרבה ישראלים עם חתול רומאי בבית".

למידע נוסף על רומא>>

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: