עורק החיים הקדום – נהר הטיבר הוא מרחב אינסופי להתפייטות. אז אני עוצר כאן…
משהו שאם הייתי קורא תחתיו את הצירוף: ״בלי מילים״, הייתי מתעצבן. ׳מה בלי מילים? אין לך מה להגיד?' אז הנה, בלי מילים אפילו שיש לי מה להגיד
בהגדרה האישית – כמה שאני אוהב את רומא. וואוו.
כיכר פיורי. פרחים יש בדוכנים, המרחב כולו הוא שוק של 18 שעות ביממה, והכי אהבתי את פסלו של ג׳ורדנו ברונו זצ״ל, שמחפש בעיני הברונזה הריקות שלו את הבלאטה המדוייקת שעליה האינקוויזיציה שרפה אותו בשנת 1600.
סיפור שלם עומד מאחורי הפיל והשטיח שעל גבו. סיפור שקשור למתחים, לעלבונות ול״נקמות״ קטנות המלוות את עיצוב הפסל ואת כיכר נרווה על ידי אבי הפואטיקה בשיש ג׳ובאני ברניני (מאה 17). האובליסק הקטן שעל גבו, זו כבר גניבה מסיפור אחר.
עוד אובליסק (הגדול בכל האובליסקים המוכרים), שנוצר בימיו ובשמו של אחד מגדולי הפרעונים המצרים – תחותמס ה-3 (מאה 15 לפני הספירה!!). הרומים התאהבו במונומנטים הפרעוניים האלה וגנבו אותם ממצרים במומחיות וביעילות כזו, שהיום מתנוסס ברומא מספר כפול של אובליסקים מאשר בארצם המקורית – מצרים…
אחד מגיבורי ילדותי היה יוליוס קיסר. היו עוד, אבל הם לא מהפרק הזה. כאן רצחו אותו. ממש על הבמה המעוגלת שבאמצע המרחב הזה המלא ברומא של פעם-פעם
וכאן – ללא תואר וללא הדר – שרפו את גופתו ויש בתושבי רומא היום, בלי קשר למרחק הזמן, כאלה שעדיין מגיעים להניח פרחים במקום. לראות כדי להאמין…
אין לי מה להכביר מילים על אורני רומא, שממעמדם הראשוני כערך בוטני-אסתטי הגיעו אל תחומי הספרות, המוסיקה וכיו״ב ביטויים אמנותיים. כאן הם בשכונה ובצילום הבא הם מעל הראש…
עיר הנצח (בערך, כי השנה היא רק בת 2,777 שנים ואצלנו בשכונה יש ערים עם יותר נצח…), לא יכולה בלי להתנאות במציאות אלוהיות שיש רק בה (ועם אינספור סיבות). ולמשל: הכבלים ה׳אמיתיים׳ שבהם רותק פטרוס הקדוש (האפיפיור הראשון וממלא מקומו של ישוע, וגם שומר שער השמים, ממש בעצם הימים האלה) בימיו האחרונים, טרם שצלבו אותו עד צאת נשמתו.
את דמותה של פלס-אתנה, דמיינתי כל חיי (ומן הסתם לא רק אני) כאישה יפהפייה, חובשת קסדת נחושת ממורטת, חמושה – כאלת המלחמה – בשריון ומגן ורומח. מסתבר שבתקופה אשר בה באמת היא חיה בליבם של המוני העם, ובמקדשיה ממש, היו מי שגילפו את אידאל היפהפייה הלוחמת בדמות, נו, קצת רחוקה ממה שחשבנו. משהו בין המדוזה היוונית לחתחור המצרית
בית האצילים של בורגזה יכול למלא מדף שלם של ספרי היסטוריה, דת, ספרות פשע וארוטיקה פרועה ומזל שהיום הם כבר לא איתנו. אני, מכל מקום, התאהבתי בסמלי הדרקונים שלהם, שנראים לי בסך הכל אהבלים מוחלטים ולא ממש מטילי אימה
ועוד משהו שהוא כמעט הכי רומאי – פסלים (לא גדולים, לא מפוארים, לא משיש ולא בעיצובים המדהימים של אמני הרנסאנס), מגולפים מאבני המקום וכאלה שנלקחו במהלך מאות שנים מתוך המוני המזבלות הארכיאולוגיות בעיר ושולבו בבניינים חדשים, ״סתם״ ברחוב, בפינת בניין. שיהיה. החתול הזה נאסף מן הסתם ממקדש מצרי, שהיה ואיננו עוד, ומסתכל על הרחוב ממרומי הקומה ה-3. ולא, הוא לא מיילל, לא נושף ולא יורק. חתול ביתי לחלוטין.
צ׳ירקוס מאקסימוס הוא חלק מסיפור גדולתה של בירת האימפריה (הכי אימפריה שבעולם). לא, אני לא נכנס כאן לעניין המונומנט הזה, והתמונה היא של מה היום עושים תושבי רומא במקום שבו טסה המרכבה של בן-חור
בוקר טוב על גבעת הקפיטול
קבצן בסטייל. 100% made in Italy
בכל 21 באפריל חוגגים ברומא את יום ההולדת של העיר. מילא תהלוכות עם רעש ובלגן, שופרות חצוצרות ותופים, אלא גם משחזרים במדוייק את צורת לבושם של כל המעמדות ושכבות האוכלוסיה של רומא העתיקה. סנאטורים, טריבונים, לגיונרים וחילות עזר, כוהנות ופרוצות ומה לא. ו… השמחה רבה. הייתי עד. ואגב, הקשתות העתיקות והעמודים ברקע – אינם בקולוסיאום
ובמסגרת המשוגעת (קצת) של מה אנשים נורמלים מוכנים לעשות ולהשתטות, כאילו אם אתה תייר אז אתה גם קצת טמבל, הנה המקבץ הבא:
במבוא לאחת הכנסיות המדיבאליות של רומא, ניצבת אבן עם גילוף של מסכה. מישהו הצמיד לה את הסיפור שאישה הרוצה להוכיח לבעלה את חפותה וישרה (אם הטמבל פיקפק בכל…), תשים את ידה בלוע מסכת האבן. אם היד יוצאת שלמה, אז היא תמה וברה וגו׳. אהבלים מכל העולם מגיעים, משלמים כניסה, עומדים בתור ומצלמים זה את זה באקט בחינת התומה והטומאה, וגנבי הדעת שליחי אלוהים, סופרים את הכסף…
אירוע נוסף מתחום הטימבול העולמי (תיירים. תיירים…) : התור הוא כדי להגיע את השער הירוק הנעול תמיד, שמבעד לחור המנעול שלו אפשר לראות את כיפת סנט פטרוס. מאז שיש גם טלפונים סלולארים, אפשר גם לצלם את הכנסייה מבעד לחור. אז למה באמת לא לעמוד בתור חצי שעה (ביום נטול תנועה ולא בעונת התיירות)? במרחק 24 מ׳ מהשער יש מרפסת תצפית נהדרת שממנה אפשר לצלם את סנט פטרוס, אבל את מי זה משכנע?
ועל גבול האימה: פונטנה-טרווי. אני בחרתי את הזווית הזו של המזרקה, ובליבי כיניתי אותה ״זווית הרחמים על האהבלים״…
מה שחשוב כאן זו המגנוליה. כלומר – הפריחה המדהימה שלה באביב. שווה פי 100 מהכנסייה שברקע
קוציץ. כלומר אקאנתוס. לא סורי כמו אצלנו, כי הוא רומאי במאה אחוז, אבל יפה, ומאד ברור מדוע היה המודל לגילוף עיטורי הכותרות הקורינתיות בעולם הקלאסי העתיק
ככה, נכנס הסנאי הזה לצילום. בעוד שנייה הוא יתחבא מאחורי סרקופאג עתיק משיש, אבל את זה כבר לא הספקתי לצלם
תיאטרון מרצ׳לו. שוב, מונומנט קיסרי שאנחנו מכירים מהספרים את כל הקיסרים שהיו מעורבים בבנייתו. הוא באמת מונומנט חשוב ומפואר אבל הפרגים בחזית. הפרגים. היו שווים את הכל.
————-