רובוסאורוס, המפלצת

רובוסאורוס רעב. הוא רעב להערצה. לצרחות אימה. למכוניות. בעיקר למכוניות. ראש המתכת העצום שלו, שבמרכזו לוע ענקי עם שיני פלדה חדות, סוקר את מסלול המרוצים ואת הטריבונות שבהן יושבים כעשרת אלפים אוהדים נלהבים. הוא שואג, נוהם, מחפש. והנה, הוא מוצא אחת – פורד משפחתית לבנה שחונה במרכז המסלול ואינה מודעת לסכנה המתקרבת.
שמונת גלגלי המשאית הענקיים שמשובצים בחלקו האחורי של רובוסאורוס מתחילים לנוע באטיות. הזרועות המכניות האדירות שלו נשלחות קדימה, וזוג הצבתות העצומות שבקצותיהן נפתחות לאטן, מוכנות

לתפוס את הפורד האומללה.
"רובוסאורוס רעב", בוקע קול מתכתי ממערכת הרמקולים האימתנית של מסלול המרוצים בניו ג'רזי. "רובוסאורוס רעב מאוד!" זוג הצבתות יורדות לגובה המסלול, משתחלות בקלילות מתחת לגחון כמו מלגזת גרר עירונית שעברה מוטציה ולופתות את המכונית. הן מרימות אותה באוויר לגובה של פחות מחצי מטר, ואז מתחילות להיסגר עליה, מועכות בתוך שבריר שנייה את הגג ומנפצות את כל החלונות לרסיסים קטנים, ואלה מתפזרים על המסלול ונוצצים כיהלומים באור הזרקורים.
כמו זבוב שנלכד ברגליו של גמל שלמה ענקי מתרוממת הפורד המעוכה באוויר עד שהיא ניצבת בדיוק מול לועו הפעור של הדינוזאור המכני, שגובהו כבניין של ארבע קומות. הלסתות מתחילות להיפתח, אבל אז נשמע במערכת הרמקולים קול אנושי כמעט היסטרי: "חכה, רובו! אתה לא יכול לאכול את הדבר הזה נא!" רובוסאורוס משתכנע. נחיריו נעים מעט קדימה, ושני סילונים לוהטים של אש ניתזים מהם היישר אל תא הנוסעים הפרוץ של המכונית. הקהל, שטוחן ערמות של נקניקיות, צ'יז־בורגרים וצ'יז־פרייז, מתהדר ברובו במיטב אופנת הטראש־מטאל: בגדי הארלי דיווידסון, סיכות שעליהן מתנוססות גולגלות ועצמות מוצלבות, שרשראות ארוכות וקעקועים. אנשים שואגים באקסטזה, קופצים ממושביהם ומניחים לתספורות המאלט (הקרויות בישראל "תספורת אוחנה") שלהם להתנופף. רובוסאורוס יורק עוד סילון מכלה אל תוך הפורד הבוערת.
"אתה רוצה אותה קריספית?" שואל הכרוז ממרחק בטוח בקצה המסלול. "א־ק־ס־ט־ר־ה ק־ר־י־ס־פ־י־ת!" מהדהד קולו של רובוסאורוס היורק אש. הצבתות לוחצות חזק יותר, וחלקים בוערים של הפורד נוזלים אל המסלול. הלסתות האדירות נסגרות במהירות על השלד, הפורד נחתכת לשניים בתוך שנייה, וחלקיה אפופי הלהבות צונחים אל המסלול. רובוסאורוס שואג שוב. הוא עדיין רעב.
טרקטור צהוב גדול מגיע מאחוריו ומגיש לו עוד מכונית. לבנה. משפחתית. מוכנה לאכילה.

אוהב את זה אקסטרה קריספי. רובוסאורוס

"אמריקאים תמיד אהבו הרס"
אין זו הסעודה הראשונה של רובוסאורוס, וגם לא האחרונה. כבר 16 שנים שהוא בדרכים; מבעיר, מוחץ, הורס ומבדר את ההמונים. עם זוג להביורים אימתניים, עם צבתות שמפעילות לחץ של כמעט 11 אלף קילוגרם ולסתות שמפעילות לחץ של יותר מ־9,000 קילוגרם, פוטנציאל ההרס של רובוסאורוס כמעט בלתי נתפש.
הוא מתנשא לגובה של כמעט 14 מטרים ומשקלו יותר מ־27 טונות — גבוה פי שניים מדינוזאור הטי־רקס האדיר שבעבר שוטט כמוהו ביבשת הענקית הזאת, וכבד ממנו פי ארבעה. כשהוא מתנייע ממקום למקום הוא מתקפל לתוך עצמו כמו רובוטריק ונגרר על ידי משאית ענקית כאילו היה מכולה. רק פעם אחת נעצר על ידי שוטר תנועה חסר חוש הומור שראה רגל מבד משתלשלת מפיו המפלצתי.
באמריקה יודעים להעריך הרס. הדינוזאור האלקטרו־מכני־רובוטריק שעולה על כל דימיון הפך בשנות התשעים של המאה העשרים לאייקון תרבות נערץ. הוא ממלא אצטדיונים, מתנוסס על חולצות, מופיע בטלוויזיה ומככב בפרסומות. בכל מקום שרובוסאורוס נמצא — מרוץ מכוניות, תערוכה אווירית או יריד גדול — הוא תמיד מסמר המסיבה.
לזרים אולי קצת קשה להבין את כוח המשיכה של הדינוזאור המתכתי, אולם במקום בעל תרבות מוטורית מפותחת כמו ארצות הברית, אנשים מתאהבים בו בקלות. הוא מסמל בעבורם עוצמה פראית, לא מתנצלת, איומה באבסורדיות שלה. אם חיבור מנועי סילון למכוניות ושיגורן על המסלול כמו טילים מונחים נחשב פה ספורט, ואם בחוף המערבי מתקיים בכל שנה אירוע שבו קומביינים חקלאיים מתנגשים זה בזה עד הרס מוחלט, למה שרובוסאורוס לא ירגיש פה בבית?

ג'ינו אנג'לינו מדרום ניו ג'רזי מת על רובוסאורוס. "ראיתי אותו כבר שש או שמונה פעמים. זה לא ייאמן. זה פריקשואו מוחלט. המקום הזה הולך להשתגע", הוא אומר בעודו מצלם את אשתו עושה פוזות על רקע היצור המתכתי החונה, "זה מאה אחוז אמריקאי, רק אנחנו ממציאים את הדברים האלה. אמריקאים תמיד אהבו הרס, מאז המצאת המכונית, ורובוסאורוס הוא התמצית של האהבה הזאת".

הערב רובוסאורוס ידבר
ביום רביעי אפרפר אחד באמצע יולי, שעות אחדות לפני השקיעה, חונה רובוסאורוס, מקופל ותמים למראה, במגרש החניה האחורי של קומפלקס המרוצים באינגלישטאון ניו ג'רזי, מרחק שעת נסיעה ממנהטן. בתפריט המוטורי לאותו הערב נכללו שרשרת ארוכה של מרוצי דראג לרבע מייל, תצוגת מעיכת

מרק הייז, מי שהגה ובנה את רובוסאורוס, בפעולה

מכוניות באמצעות משאיות עם גלגלים ענקיים והופעה מסכמת של הדינוזאור המורעב.
"רובוסאורוס ישן מאחורי הקלעים", מכריז הקריין כשהקהל מתחיל לזרום לטריבונות, אבל רבים אינם מניחים למפלצת לנוח. ילדים ומבוגרים כאחד באים לראות, ללטף ולהצטלם בחברת המפלצת הדוממת. לא רחוק ממנו חונה טריילר עלוב למראה שעליו מתנוסס ציור של סמיילי. איש אינו מתייחס אליו.
ג'ו פולי בן השמונה מניו ג'רזי זוחל אל תוך אחת הצבתות, מתערסל בתוכה ומצווה על חברו, ג'ו בילסון, לצלם אותו. פולי, בנו של נהג מרוצים, מטפח יחסים ארוכי טווח עם הדינוזאור המודרני. הוא פגש אותו לראשונה כשהיה בן חמש. "ילדים אחרים פוחדים ממנו. פעם אחת ראיתי ילד אחד שמרוב פחד נפל ארצה וכיסה את העיניים", מעיד פולי. "אבל אני לא פוחד ממנו. והוא לא היה מצליח לתפוס אותי בצבתות שלו, כי אני קטן מדי, והייתי משתחל החוצה".
ומה עם האש?
"הייתי שופך עליו דלי מים", הוא משיב בתמימות.
האם רובוסאורוס הוא יותר רובוט או יותר דינוזאור?
פולי מהרהר. "הוא מתנהג יותר כמו דינוזאור ונראה יותר כמו רובוט. אני אוהב אותו כמו שהוא".
פולי כבר ראה את רובוסאורוס מוחץ, מבעיר וקורע לגזרים מכוניות ומטוסים, אבל מעולם לא שמע אותו מדבר ואינו יודע שזה מה שרובוסאורוס יעשה הערב לראשונה. הוא גם אינו יודע שהאיש השזוף במכנסיים הקצרים שמסתובב לידו במגרש החניה הוא מארק הייז, המוח שמאחורי רובוסאורוס, פשוטו כמשמעו: הייז, האיש שיצר את המפלצת, הוא גם זה שיושב בתוך הראש של רובוסאורוס ומפעיל כל

תזוזה, צחוק, נהימה, ירי כדור אש ופעולות מחיצה ונשיכה של היצור (ראו מסגרת בעמוד 48). עכשיו רובוסאורוס ישן. רק לאחר שילבש הייז את הסרבל הכחול שלו, יטפס בסולם וישתחל לתוך ראשו, יתעורר רובוסאורוס לחיים ויעשה את הדבר הזה שהוא עושה.
הייז והצוות המצומצם שלו – שני אנשים בלבד -עוסקים בסידורים אחרונים לקראת המופע. בניגוד לדינוזאורים מזנים אחרים, שנכחדו מזמן, רובוסאורוס רק הולך ומתפתח. "עכשיו אנחנו לוקחים אותו לשלב הבא. הערב רובוסאורוס ישמיע קול לראשונה ויבצע מופע קומי. "אנחנו עובדים על פורמט של הופעה חיה", מחייך הייז – שיניו הצחורות בולטות על רקע השיזוף הקליפורני שלו – שדומה דמיון מוזר לגיטריסט בוב וויר מלהקת הגרייטפול דד.
מה הוא יגיד?
"הוא גדול, הוא חזק, והוא יאמר כל מה שירצה לומר. ככה זה כשהוא הטיפוס הכי חזק בשכונה", אומר הייז, ונוכח דבריו כמעט אפשר להשתכנע שאין דבר הגיוני או מתבקש יותר מליצור את רובוסאורוס ולהקדיש להפעלתו חלק ניכר מהחיים.

אני מוחץ מכוניות ואומר "או יה!"
הרעיון הראשוני צץ במוחו של המהנדס דאג מלוויצ'קי, חברו של הייז, במחצית השנייה של שנות השמונים של המאה שעברה. כיצד מישהו בכלל מעלה בדעתו לבנות דינוזאור יורק אש שגובהו ארבע קומות? להייז השאלה נראית תמוהה. "היינו אחוזי התרגשות מהרעיון, וסיפרנו על זה לכל מיני אנשים. הם הגיבו ב'למה?' וב'זה מטומטם', אבל לדאג ולי היה רקע בתעשיית הצעצועים, וידענו מה ילדים אוהבים", מספר הייז את סיפור בואה לעולם של התפלצת. "עבדנו על צעצועי הרובוטריקים – והרי רובוטים ודינוזאורים תמיד היו חביבים על ילדים – אז פשוט חיברנו יחד את כל האלמנטים הללו לדבר אחד ובנינו את הדבר הענקי הזה, שאוכל מכוניות".
בהתחשב ברקע של הצוות, המשימה נראתה אפשרית כבר בשלב הרעיון. "דאג והשותף השלישי שלנו, גארי סרוואני, היו מעורבים בעבר בבניית אופנועים ומשאיות שמונעים במנועי סילון; דאג תכנן ובנה לפעלולן איוול קניוול אופנוע מיוחד לקפיצה שלו מעל לסנייק קניון וגם תכנן ובנה את האופניים המהירים ביותר בעולם – שמהירותם הגיעה ל־250 קילומטרים בשעה. הוא היה מעורב בכל מיני פרויקטים מוזרים, והפרויקט הזה היה כמובן המוזר ביותר שהיה אפשר להעלות על הדעת".
לאחר שהרעיון התגבש לכדי תוכנית רצינית פנו הייז, מלוויצ'קי וסרוואני למעצב מכוניות הצעצוע הראשי של יצרנית הצעצועים הענקית מאטל. מצוידים בשרטוטים הראשוניים שהמעצב הכין בעבורם ניגשו בני החבורה למלאכה, וזו נמשכה עשרים חודשים ועלתה כ־2.5 מיליון דולר. שלא כמו בפרויקטים הקודמים שמלוויצ'קי עבד עליהם, הפעם לא היה מדובר בשדרוג כלי קיים אלא בתכנון כלי ובנייתו מאל"ף ועד תי"ו אגב מציאת דרך יעילה לשלוט בגופו וביכולותיו, שעד אז התקיימו רק במוחם הקודח של השלושה.
ב־1990 הופיע רובוסאורוס באצטדיון אנהיים שבקליפורניה בהופעת הבכורה שלו. "הקהל השתגע לגמרי. אנחנו לא ידענו מה אנחנו עושים, אבל הם מתו על זה", נזכר הייז. "הוא 'טיפוס', רובוסאורוס. כשהוא רוכן קדימה ומסתכל אליך ואז נושף אש וחותך מכוניות לשניים, אפשר להישבע שהוא חי. הוא מצליח לחלץ מאנשים את הילד שבהם. כשאני מביט בגבר בן שמונים ובנכדו בן השש, לשניהם יש את אותו המבט בעיניים. זה היופי שבעניין".

מאז, עם כ־15 הופעות בשנה בממוצע, משוטטים רובוסאורוס, הייז, מלוויצ'קי והצלם שלהם ברחבי אמריקה הצפונית. פעמיים הם הגיעו לאוסטרליה והופיעו בה בפני קהל של 1.2 מיליון איש ביריד אווירי גדול. "ההפעלה שלו יקרה, ויש עלות גבוהה של תחזוקה וביטוח", אומר הייז כשהוא נשאל על הפן הכלכלי של רובוסאורוס – עיסוקו העיקרי אבל לא היחיד. לדבריו, אף שהוא גובה כ־35 אלף דולר לכל הופעה, יש שנים שבהן הוא מצליח רק לכסות את העלויות. "אי אפשר לקרוא לזה עבודה במשרה מלאה", הוא אומר. "אני יזם, מתעסק בנדל"ן. אני מקבל הזמנות ומופיע, אבל לא עובד קשה מדי". מבחינתו, הוא אומר בחיוך, "זו תרפיית הכעס הטובה ביותר שיכולה להיות. קשה קצת לרדת מה'היי' שזה גורם לך להרגיש. זו תחושה של להיות כל־יכול. אתם יודעים, אני מזיז את האצבעות, ויש לי כוח מחיצה של 11 אלף קילוגרם. זה כיף. אני מוחץ מכוניות ואומר 'או יה!'. הברחתי ילדים רבים מספור וגרמתי להם להשתין במכנסיים מרוב פחד, אבל למחרת הם התחננו לחזור".
הייז, שמספר שהתנסה בדאייה, בטיפוס הרים, בצניחה חופשית ובשיט קיאקים, מדגיש שהפעלתו של רובוסאורוס בטוחה למדי. "מעולם, בכל 16 השנים שאנחנו מופיעים איתו, איש לא נפצע. אבל צריך להיזהר. כשרובוסאורוס נושף אש צריך לשים לב לכיוון הרוח, כי אם הרוח מגיעה מהכיוון הלא נכון מבחינתי, אני יכול למצוא את עצמי בתוך כדור אש ענקי שנכנס לי לפרצוף, ואני גם צריך להיפטר במהירות מהמכוניות שאני מבעיר ממש מולי, לפני שיתפוצצו".

רובוסאורוס מקרוב. אוהב על האש

איי לאב בר־בי־קיו!
רובוסאורוס עדיין רעב. הוא טרף כבר את שתי המכוניות שהועלו לו לקורבן, אבל הייז עדיין אינו שבע. הוא מכריז על רעבונו בקולה המסונתז של המפלצת ומצעיד את רובוסאורוס על המסלול.
בקצה המסלול עדיין עומד הטריילר הקטן המעוטר בסמיילי. בחזיתו יושבת חבורה של אנשים בכיסאות פלסטיק לבנים סביב שולחן פיקניק. הם לוגמים בירה, ויש להם צידנית וגריל גדול שעדיין כבוי. רובוסאורוס מחליק לכיוונם, והכרוז פונה אליו בתיאטרליות: "רובוסאורוס! רובוסאורוס! האנשים האלה זקוקים לעזרה! אולי תוכל לעזור להם להדליק את הגריל?" "אין בעיה!" נוהם הייז מבפנים ומרכין באטיות את ראשה של המפלצת. "אני רוצה להדליק את הבר־בי־קיו!"
בני החבורה מזנקים מכיסאותיהם ונמלטים לאחור, ונחיריו של רובוסאורוס יורקים לשונות ארוכות של אש. הגריל בוער עכשיו, וגם הכיסאות. הרובוט מפנה את עיניו אל הטריילר הקטן. ילדים משתוללים. "אתם מתים!" קורא ילד אחד. "שקט!" מהסה אותו ילד אחר, "אני רוצה לשמוע מה רובוסאורוס אומר".
רובוסאורוס שולח צבתות, מרים את הטריילר גבוה באוויר, נושף עוד אש ואז נוגס בו עד ששברים בוערים נושרים מהשמים. "מעולם לא ראיתי אותו עושה דבר כזה", מציין אביו של הילד. "אוי לא, רובו, זה היה טריילר מצוין!" צועק הקריין. "איי לאב בר־בי־קיו!" נוהם רובוסאורוס ומטלטל את ראשו, "מה דעתכם, ילדים? אולי תריעו לכוחות האדירים שלי?"
הבנים והבנות מריעים. רובוסאורוס מתחיל להזדחל בחזרה למגרש החניה. הם מתחננים שיישאר. "רובו! רובו! רובו!" הם קוראים אחריו. הייז ודאי צוחק לעצמו ממקומו בתוך הראש המפלצתי. לא בכל יום הוא משחק בלהיות אלוהים בניו ג'רזי. בסוף השבוע יעלה צפונה לבאפלו, ניו יורק, ושם יפרק עוד כמה מכוניות ואולי יצעיד את היצור שלו עוד שלב קטן באבולוציה. הקיץ של רובוסאורוס רק התחיל.