רואנדה – מסע לארץ אלף הגבעות

מה יש לך לחפש ברואנדה? זה מקום של רצח עם, יש שם אלימות, מלוכלך ולא בטוח… אם היה לי פרנק רואנדי על כל פעם שמישהו אמר לי את זה… לא הייתי מגיע לשום מקום כמובן, כי 1,500 פרנק שווים בקושי שקל אחד, אבל זה כבר סיפור אחר. וגם רואנדה היא סיפור אחר. הכי רחוק ממה שחשבתי.

ברוכים הבאים לרואנדה. 12 מיליון בני אדם שמתגוררים במדינה שגודלה 26 אלף קמ"ר, בערך חמישית יותר ממדינת ישראל – המדינה הצפופה ביותר באפריקה. רואנדה נמצאת במרכז היבשת השחורה, וגובלת במדינות בורונדי, אוגנדה, טנזניה וקונגו. אין לה מוצא לים, אבל יש בה לא מעט אגמים, והיא מהווה חלק מאזור הניקוז – והמקורות – של הנילוס. ברואנדה שורר אקלים טרופי מתון, עם טמפרטורות נוחות בדרך כלל ומשקעים רבים שמפוזרים על פני השנה.

לרואנדה אין מוצא לים, אבל יש לה אגמים רבים | צילומים בכתבה: אמיר ירחי

קיגאלי (Kigali) הבירה היא עיר של קרוב למיליון נפש, אבל האוכלוסייה היא כפרית ברובה הגדול – 90% מהרואנדים מתגוררים בקהילות בנות 10,000 תושבים או פחות מזה. רוב הרואנדים הם נוצרים (בעיקר קתולים, אבל גם פרוטסטנטים) וחלקם הקטן מוסלמים ואחרים. החוויה הכללית היא של נסיעה בין כפר אחד למשנהו, שמייצרים רשת כמעט אינסופית של בתים ואנשים. רשת הכבישים חדשה וטובה ברובה, למרות שעדיין בהרבה מקומות הכביש נגמר פתאום והופך לדרך עפר, עדיין טובה ונוחה לנסיעה.

בצדי הדרכים אנשים הולכים ברגל, נושאים (לרוב על הראש) משאות כבדים

הטיסה הישירה של רואנדה אייר יוצאת מנתב"ג בחצות פעם ביומיים ומנחיתה אותך בשדה התעופה הקטן של קיגאלי מוקדם בוקר. משם לעיר ולאזור בתי המלון בנסיעה קצרה של 30-20 דקות. כמי שזהו לו הביקור הראשון באפריקה, ישבתי מרותק לחלון. הניגוד העצום בין בתי המלון המפוארים לשכונות האינסופיות של בתי אבן קטנים ולאנשים ברחוב שהולכים ברגל או רוכבים על אופניים כשהם סוחבים (הרבה פעמים על הראש) שקי אורז, אשכולות בננות, קנה סוכר, קורות עץ, המראה הזה יחזור על עצמו בכל נסיעה. רואנדה מכונה "ארץ אלף הגבעות" וקיגאלי בהחלט מצדיקה את הכינוי – העיר בנויה על גבעות צפופות ומשתרעת על שטח עצום.

קיגאלי, בירת רואנדה, משתרעת על שטח עצום

קיגאלי: שווקים, אמנות וזיכרון כואב

קיגאלי היא המרכז הכלכלי, התרבותי והתחבורתי של המדינה – רוב מבני השלטון נמצאים כאן, כמו גם מרכזי תרבות, ספורט והופעות. העיר מרגישה בטוחה מאוד להליכה, גם אחרי החשיכה, אבל השטח העצום ופיזור הרחובות, שלא מזכיר בדבר את ה"גריד" שכולנו מכירים ואוהבים מארה"ב ואירופה, מקשה מאוד על הניווט למי שלא מכיר. כדאי להיעזר במוניות המקומיות והזולות – בכל פינה יש מונית אופנוע אדומה, שבעלות של דולר פחות או יותר תקפיץ אותך לכל פינה בעיר (חובה קסדה!), תוך עקיפת הפקקים. יש גם מוניות רגילות שעולות מעט יותר.

שוק קימירונקו, הלב הפועם של קיגאלי

אתרים מרכזיים שבהחלט שווים ביקור: שוק קימירונוקו (Kimironko Market) הססגוני, בעיקר החלק העצום של מוכרי הבדים – הנשים בחבורה אהבו מאוד את החוויה של בחירת בד, מדידה בשוק עצמו, ובערב המתינה במלון שמלה חדשה תפורה לפי מידה. מרכז הכנסים הוא מבנה מרשים ששווה ביקור בעיקר בלילה, בזמן בו הכיפה הצבעונית, שניתן לראות כמעט מכל פינה בעיר, מוארת וזורחת בצבע.

מרכז הכנסים. יפה במיוחד בלילה, כשהכיפה מוארת

בעיר יש סצנת אמנות חיה, מוזיאונים וגלריות רבות. אני ביקרתי ואהבתי מאוד את מרכז האמנות אינמה (Inema Art Center) – גלריה יפהפייה בלב שכונת מגורים, שהוקמה על ידי שישה אחים – כולם אמנים יוצרים רואנדים, שחיו באוגנדה וחזרו אחרי רצח העם בשנת 1994 כדי להיות חלק מהבנייה של האומה המתחדשת. הגלריה מציגה עבודות שלהם ועבודות של תלמידים בפרויקטים קהילתיים שהם מובילים, כאשר חלק מההכנסות חוזר לקהילה (אתר אינטרנט).

גלריית Inema Art Center, על הבניין דיוקנו של נשיא המדינה, פול קאגמה

הביקור בקיגאלי לא יכול להיות שלם בלי סיור במוזיאון הג'נוסייד (Kigali Genocide Memorial). האתר נבנה בתחילת שנות האלפיים כדי לאפשר להביא לקבורה נאותה מאות אלפי גופות של רואנדים שנותרו ברחבי קיגאלי אחרי המלחמה. היום המוזיאון כולל קברי אחים שבהם טמונות כ-250,000 גופות (מתוכן רק 60,000 זוהו), ומספר תערוכות שמספרות את סיפור רצח העם הרואנדי ומביאות דוגמאות ממקרים נוספים של רצח עם במקומות שונים בעולם, בהם חלק מרשים שעוסק בשואת העם היהודי (אתר אינטרנט).

רצח העם והתקומה

רצח העם ברואנדה הוא סיפור סבוך ומורכב, שאי אפשר להסביר בכמה משפטים. הרואנדים עצמם מפנים אצבע מאשימה כלפי הקולוניאליזם, בעיקר השלטון הבלגי, שיצר מעמדות ברורים על בסיס כלכלי בעיקרו, ולאחר מכן, בשיטת "הפרד ומשול" המוכרת לנו היטב, שיסה את בני ההוטו הרבים והעניים במיעוט הטוטסי העשיר. ההיסטוריה הרואנדית ידעה אירועי טבח בודדים רבים, שגרמו לבני טוטסי רבים לעזוב למדינות שכנות, השפלה והפרדה באמצעות מערכת החינוך, הסתה מתמשכת בכלי תקשורת ממשלתיים ועד למלחמה הגדולה בשנת 1994 – מטוס הנשיא הופל, אירוע שנתן את האות לארבעה חודשים עקובים מדם בהם נרצחו כ-800,000 בני אדם, רובם מבני הטוטסי, באכזריות בלתי נתפשת ובמקרים רבים על ידי שכניהם ומכריהם.

מוזיאון הג'נוסייד. קברי אחים ל-250,000 חללים

המוזיאון בקיגאלי לא חוסך שבטו מהקהילה הבינלאומית – כוחות האו"ם שקיבלו התראות ומיד עם התחלת הקרבות פינו את חייליהם מהאזור ואפשרו לטבח להימשך ללא הפרעה, התקשורת הבינלאומית שהתעלמה, מדינות מערביות שחימשו ואימנו את בני ההוטו. ארבעה חודשים של גיהינום, עד שצבא הטוטסי, שהוקם על ידי גולים רואנדים באוגנדה השכנה, הצליח לכבוש את המדינה ואת קיגאלי, ולהקים ממשלה חלופית שהביאה להפסקת מעשי הטבח.

אחד החוקים הראשונים שנחקקו ביטל למעשה את ההפרדה בין טוטסי להוטו, ומאמצים רבים הושקעו ועדיין מושקעים כדי להביא לאחדות העם הרואנדי. בתור ישראלי סקפטי, קצת מוזר לי לכתוב את זה – אבל זה עובד להם. דיברתי עם הרבה אזרחים רואנדים, בקיגאלי ובקהילות פריפריאליות, ביקרתי בפסטיבל לאומי ובשמורות הטבע, ובכל מקום שמעתי את אותו הסיפור – רואנדה אחת, אזרחים שמחויבים לבנייה מחדש ולצמיחה של המדינה הזו על מנת להבטיח לילדיהם עתיד טוב יותר. אני ממליץ מאוד לקרוא על הנושא ובשום פנים ואופן לא לוותר על ביקור במוזיאון כשמגיעים לקיגאלי.

הרואנדים מחויבים לצמיחה ובנייה של מדינה מאוחדת על מנת להבטיח לילדים עתיד טוב יותר

טבע: רואים ירוק

הגענו לרואנדה כדי לראות טבע. וטבע יש כאן בכל פינה, טבע מרהיב, מאוד שונה ממה שציפיתי מ"אפריקה". נוף טרופי ירוק על גבעות אינסופיות, אגמים גדולים ומפרצונים, נוף שמזכיר אולי יותר תבניות שאנחנו מכירים מטיולים בדרום מזרח אסיה. הפארק הראשון שהגענו אליו הוא Nyungwe – יער גשם עצום, המשתרע על שטח של יותר מאלף קמ"ר. יער הגשם מקבל למעלה מ-2,000 מ"מ גשם בשנה, ומספק יותר משני שליש ממי השתייה במדינה. בנוסף, מזין היער במים שניים מהנהרות הגדולים באפריקה – הקונגו והנילוס. ביער חיים למעלה מ-300 מיני ציפורים, 75 מיני יונקים ו-13 מיני קופים שונים (כבר על כביש הגישה פגשנו חבורה מקסימה של בבונים).

יער הגשם Nyungwe

ביער מסלולי הליכה רבים ומגוונים בדרגות קושי שונות, אבל האטרקציה העיקרית היא מסלול גשרים תלויים הארוך והגבוה באפריקה – באורך של 160 מטר ובגובה 70 מטר מעל הקרקע. הגשרים מאפשרים מבט על היער העצום מגובה הצמרות וצפייה מקרוב בציפורים וקופים – אם אתם מגיעים בקבוצה קטנה ושקטה. כך או כך, הנוף המרהיב שווה את הביקור וההליכה בשבילי היער היא חוויה עוצמתית ומרגשת (אתר אינטרנט).

מבט מגובה הצמרות: הגשרים התלויים הגבוהים באפריקה בפארק Nyungwe

מיער הגשם המשכנו לאגם קיבו (Lake Kivu). האגם המשתרע על שטח של 2,700 קמ"ר הוא חלק מהשבר הסורי אפריקני המוכר לנו היטב, והוא האגם הגדול ברואנדה והשישי בגודלו באפריקה כולה. רובו של האגם נמצא בשטח רואנדה, וחלקו בשטחה של קונגו השכנה.

הנסיעה סביב האגם עוצרת נשימה מבחינת הנוף הנשקף מהחלון: מפרצונים וערים/כפרים שבנויים על קו המים ובגבעות מעליו. באזור האגם מתחיל ה-Congo Nile Trail, שביל הליכה אהוב בקרב מטיילים ורוכבי אופניים באורך כולל של 227 ק"מ לאורך נופים מרהיבים. סביב האגם פזורות עיירות נופש עם מלונות ברמות שונות, ואפשרויות לפעילויות מים, כמו חתירה בקיאקים במי האגם הנעימים (אתר).

נוף קסום באגם קיבו

השטחים הירוקים לאורך האגם ובמקומות רבים נוספים במדינה הם מטעי תה עצומים, חלקם בבעלות ממשלתית וחלקם בבעלות פרטית. התה הגיע לרואנדה רק בשנות החמישים, אבל האקלים הנוח והאיכות הגבוהה הפכו אותו במהירות למוצר הייצוא המרכזי של המדינה, ולענף שאחראי לפרנסתן של 60,000 משפחות.

מטעי התה, מוצר הייצוא החשוב ביותר ברואנדה

הפועלות (בעיקר נשים) קוטפות את עלי התה העליונים לתוך סלים גדולים שהן נושאות על גבן. משם הם מועברים לשקים במשקל של כחמישה קילוגרמים – מכל שק כזה יופק קילו  אחד של המשקה הפופולרי. מהמטע עוברים העלים לייבוש ועיבוד במפעל – התהליך הוא זה שיקבע את סוג התה שיגיע לבסוף לשווקים (תה ירוק ושחור מופקים מאותם עלים בדיוק, ההבדל הוא בתהליך החימצון).

קוטפת תה. מחמישה קילוגרמים של עלים מפיקים קילו אחד של תה

שמורת וולקנוס: בחברת הגורילות

אחת האטרקציות המרכזיות ברואנדה למטיילים חובבי חיות וטבע היא סיור צפייה במשפחת גורילות הרים בשמורת וולקנוס (Volcanoes). נתחיל מהסוף: זו חוויה יקרה (מאוד!), וספק אם הרבה ישראלים יבחרו לשלם 1,500 דולר לאדם בעבור השהות הנעימה בחברתן של החיות הסופר אינטליגנטיות האלה, כשמדינות שכנות מציעות חוויה דומה במחירים נמוכים יותר. אבל, וזה אבל גדול – מדובר בחוויה לא פחות ממדהימה, והכנסות תיירות הגורילות מקיימות את הכפרים השוכנים באזור הפארק הלאומי. כספי התיירות מושקעים בהקמת בתי ספר (חינוך חינם), מרכזים רפואיים כפריים ואפילו אמצעי ייצור (פרה לכל משפחה!), שמאפשרים פרנסה טובה ומסייעים להפחית את הציד הלא חוקי שעד לפני שני עשורים איים על עצם קיומן של הגורילות. ההגעה לגורילות היא בקבוצות של שמונה אנשים בלבד, ויש 12 משפחות של גורילות, כך שהחוויה מוגבלת ל-96 מבקרים ביום וכרוכה בהזמנה והרשמה מראש.

משפחת גורילות בשמורת וולקנוס. בטבע אפשר לפגוש גורילות הרים רק בקונגו, אוגנדה ורואנדה

כמה מילים על גורילות ההרים: זוהי אחת החיות שנמצאות בסכנת ההכחדה החמורה ביותר בעולם והיא נמצאת בטבע אך ורק באזורים מצומצמים מאוד בהרים של קונגו, אוגנדה ורואנדה. בירוא יערות וציד נרחב הביאו לירידה דרמטית במספרן של גורילות ההרים, עד שלפני חמישים שנה (זוכרים את דיאן פוסי? גורילות בערפל?) מספרן הכולל נאמד בכ-300 בלבד. מאמצי שימור כבירים מצד המדינות והקהילה הבינלאומית, תיאום בין-מדינתי מרשים ומעורר השראה של הריינג'רים בשלושת המדינות, ובעיקר מודל כלכלי מתוחכם בו תושבי הכפרים יודעים שעתידם ושגשוגם תלוי בשימור הגורילות, הביאו להפסקה כמעט מוחלטת של הציד ולגידול מדהים במספר גורילות ההרים, שמוערכות היום בכאלף פריטים, 350 חיים מהם ברואנדה.

מאמצי שימור כבירים ותיאום בין-מדינתי אחראים לכך שמספר הגורילות בטבע עלה מ-350 לכאלף

ההרים הגעשיים והצמחייה הטרופית מהווים מצע גידול אידיאלי לגורילות ההרים, שחיות במשפחות של עד 30 פריטים, מונהגות על ידי הזכרים המזוהים בפס אפור על הגב (Silverback). עם זכר כזה  אף אחד לא רוצה להתעסק… גורילה יכולה להגיע למשקל 200 ק"ג ואף למעלה מזה, וכדי להתקיים היא אוכלת בכל יום כ-15% ממשקל גופה, וחיה בממוצע עד גיל 45, כאשר הנקבות חיות קצת יותר. תתמודדו.

טרק במעבה הצמחייה בשמורת וולקנוס, בדרך אל הגורילות

אז איך מתכוננים לפגישה כמעט אישית עם חיה החולקת איתנו 98.4% מהדנ"א? קודם כל, קמים מוקדם מאוד. בשבע בבוקר כבר היינו אחרי שעתיים נסיעה (אומרים שבנוף מרהיב, אני חייב להודות שבעיניים עצומות לא רואים הרבה…), עומדים במרכז המבקרים של הפארק, מוכנים לתדריך מהריינג'ר שילווה את הקבוצה במהלך הסיור. קאליקסטה הריינג'ר שלנו הוא בחור קשוח ומלא אינפורמציה, אחד כזה שראה הרבה גורילות בחייו, אבל גם הרבה תיירים נלהבים. התדריך הוא בטיחותי בעיקרו – הצפייה בגורילות ממרחק שבעה מטרים בלבד, כדאי להשתדל להסתכל לזכר השליט בעיניים, קולות מסוימים שמסמנים לגורילות שהאנשים המוזרים האלה (אנחנו…) מתכוונים לטוב, ובעיקר כללי נסיגה בטוחה – אם הגורילה מתקרבת לאט, יש לסגת אחורה בזהירות, אם היא באה במהירות, לרדת לקרקע ולהחזיק את הידיים על הראש כסמל כניעה. מרגיע משהו.

קבוצת גורילות ביער. ניתן לזהות את הזכרים הבוגרים בעזרת הפס האפור שעל גבם

נסיעה של למעלה משעה ממרכז המבקרים לתחילת המסלול, ומשם הליכה קשוחה במעבה היער למקום בו הסיירים איתרו את משפחת הגורילות אותה אנחנו מיועדים לבקר. ההליכה היא לא פשוטה – שביל מסודר בחלקו, מאולתר באמצעות המאצ'טה של הריינג'ר בחלקו האחר. שיפוע חד בעלייה, בוץ חלקלק. כשאנחנו מגיעים סוף סוף אל הגורילות, אנחנו בהחלט לא נראים כמו מישהו שמהווה איום… ואז קורה הקסם – שעה (על השעון!) שבה אתה מקבל הזדמנות לצפייה כמעט חוץ גופית בחיה שנראית ומתנהגת ממש כמונו. הבעות פנים, תקשורת, אינטראקציה משפחתית, עד לרמת החיטוט באף. גם בתור אחד הבודדים בקבוצה שלא גדל אל תוך החלום של ביקור הגורילות, אני חייב להודות שהחוויה מרגשת ומפעימה, והשעה הזו חולפת כהרף עין. אני חושב שבשלב הזה אתן לתמונות לדבר בעד עצמן, ורק אוסיף שהדרך בחזרה למטה הרבה יותר קלה.

משקיעים בשימור הטבע

בזמן שביקרנו ברואנדה התקיים פסטיבל Kwita Izina, מסורת רואנדית שנתית שמציינת את הצלחת שימור הגורילות וחוגגת אותה ביחד עם הקהילה המקומית. בפסטיבל משתתפים למעלה מ-50 אלף חוגגים, והאטרקציה המרכזית היא ידוענים מתחומי הבידור/מדע ושימור/כלכלה ושלטון בין לאומי שמגיעים לרואנדה ומעניקים שם רואנדי לאחד הגורילות שנולד במהלך השנה האחרונה – כל זה על רקע מוזיקה וריקודים בתלבושות שבטיות מיוחדות ותחפושות גורילות.

ריקודים מסורתיים בפסטיבל Kwita Izina, חגיגות שנתיות לציון הצלחת שימור הגורילות

השנה זכו לכבוד בפסטיבל דוגמנית העל נעמי קמפבל, אגדות הכדורגל לואיס ואן חאל וטוני אדמס, וגם שגריר ישראל ברואנדה רון אדם. בכלל, הרואנדים עוסקים רבות בשימור (Conservation) – מעבר לעבודה העצומה בשמורות הטבע, יש איסור על הכנסת שקיות ניילון/פלסטיק למדינה, השקעות עצומות בשתילת יערות חדשים והרחבת הקיימים, ומעורבות גבוהה של הנשיא פול קגאמה ובכירי הפוליטיקאים במאמצי השמירה על הסביבה.

כדי לרכך את החזרה לארץ ולשגרה נסענו לשמורת הספארי אקגרה (Akagera National Park). במרחק של שעתיים בלבד מהבירה קיגאלי, זהו עוד סיפור הצלחה של שימור הודות לשיתוף כפרי הסביבה ברווחים, אכיפה קשוחה להפחתת הציד והחזרה של בעלי חיים אטרקטיביים (אריות, קרנפים) לחיות ולהתרבות בשטח הפארק. מרכז בקרה משוכלל ומרושת לוויינים חולש על שטח הפארק ומאפשר מעקב תמידי אחרי התנהגות בעלי החיים – ובני האדם שנמצאים בשמורה. בנסיעה בכבישי/שבילי הפארק העצום ניתן לראות מינים רבים של בעלי חיים – פילים, ג'ירפות, זברות, אנטילופות, תנינים, קופים מסוגים שונים, עדרי בפאלו עצומים ואחרים (אתר אינטרנט).

ממראות הספארי בשמורת אקגרה. האריות לא האירו לנו פנים…

הנסיעה חזרה לקיגאלי חולפת במהירות. בדרך – כמו בכל הנסיעות ברואנדה – עוברים בכפרים בהם הילדים מנופפים לשלום למראה רכבי התיירים וצועקים "מוזונגו! מוזונגו!" (אנשים לבנים ברואנדהקירי, השפה הרשמית לצד אנגלית, צרפתית וסווהאילית). יש משהו שנראה למתבונן מבחוץ קצת נאיבי במדינה הזו ובאנשים החמים שמרכיבים אותה, כאלה שפעם היו אויבים בנפש. יש משהו שמעורר השראה בעם שהצליח לקום משפל חסר תקדים לבנייה משותפת של חברה ועתיד טובים יותר. מזכיר לנו משהו? כך או כך, רואנדה היא בהחלט לא מה שחשבתי. אני עוד אחזור.

נוף ירוק וגבעות רכות. אוגנדה – לא מה שחשבתי

___________

אמיר ירחי היה נציג של מסע אחר אונליין במשלחת עיתונות בינלאומית בהזמנת הקרן לפיתוח רואנדה (RDB) ורואנדה אייר RwandAir, חברת התעופה הלאומית המפעילה שלוש טיסות ישירות בשבוע בין ישראל לקיגאלי, בירת רואנדה, ומשם טיסות המשך ליעדים נוספים באפריקה.