תפריט עמוד

קרפדות: מתקפת הענקים המקרקרים

קרפדות הענק מצליחות להפתיע בכל פעם מחדש. הביאו אותן כדי שישמידו מזיקים והן הפכו למטרד בלתי נסבל, ניסו להיפטר מהן בדרכים שונות אבל הן התרבו בקצב מדהים; האוסטרלים ניסו אפילו ללקק אותן, וכך נולדה צרה חדשה. אקולוגיה כאן היא רק חלק מן הסיפור

עד לפני 60 שנה חיו קרפדות הענק (Bufo marinus) בשלווה באזורים החמים של יבשת אמריקה, ולא הפריעו לאיש. אבל אז החליט מישהו שאפשר, וכדאי, להשתמש בשירותיהן. בתחילה היו אלה האוסטרלים. חקלאי אוסטרליה ניסו אז להילחם במזיקים שפגעו ביבול קני הסוכר. הקרפדות, חשבו האוסטרלים, יאכלו את המזיקים ויפתרו את הבעיה. ולכן הם ייבאו אותן ליבשת המבודדת. אך היתה זו טעות גורלית. חמישים שנה אחר כך החליטו גם בפלורידה לנסות את הרעיון, וגם שם הוא לא נחל הצלחה. בפלורידה תוהים עכשיו איך להיפטר מקרפדות הענק, ולהחזיר אותן למקום ממנו הובאו. גם בפיליפינים, בהוואי ובפורטו ריקו היו שמחים להיפטר מן המטרד.
לא מדובר בקרפדה ירוקה, שאנו מכירים משלוליות ארצנו. הקרפדה הענקית, כשמה כן היא. בהגיעה לבגרות היא עשויה להגיע לאורך של 20 סנטימטרים, ומשקלה קילוגרם וחצי. אחד העיתונים האמריקאיים דימה את היצור הזה, לצורך המחשת גודלו, לצלחת פריסבי.
הקרפדה המיובאת אינה רק ענקית, אלא גם ארסית. מאחורי אוזניה היא מפרישה רעלן לבנבן, כדי להרתיע את האויב. הנפגעים העיקריים הם כלבים, הנוטים לתקוף את המפלצת. בכל שנה מדווחים בפלורידה על פגישות טראומטיות של כלבים עם קרפדות. לכלב המקבל מנה קטנה של ארס בפניו, כשהוא מקרב את אפו אליה, צפוי יום רע, כולל הקאות. כלב הבולע את החומר – ימות.

מלקקים קרפדות

החומר שמפרישות הקרפדות נקרא בופוטנין (BUFOTENINE) והוא דומה לנוירוטרנסמיטור – סרוטנין. במינונים מסוימים עשוי החומר הרעיל לשמש סם הזיה (הלוצינוגן), והתרבויות האמריקאיות הקדומות אכן נהגו להשתמש בו בטקסי פולחן.
הבטאון "SCIENTIFIC AMERICAN" מוסר כי בשנות החמישים ערכו חוקרים אמריקאים ניסויים בבופוטנין, כמו גם בחומרים אחרים. הם קיוו כי חומרים אלה יסייעו בידיהם להבין טוב יותר את מחלות הנפש. חוקרים אחרים, שהשתייכו לסוכנויות הביון האמריקאיות, קיוו שאפשר יהיה להשתמש בחומרים אלה לצורך שטיפת מוח. כך, למשל, הוזרק הבופוטנין לאסירים מתנדבים בכלא במדינת אוהיו, ארצות־הברית. האסירים דיווחו על הזיות הדומות לאלה המתקבלות מאל.אס.די.
בזה פחות או יותר הסתיימו הניסויים הרשמיים בבופוטנין והחל שימוש שונה בהם. בשנות השישים ניסו אנשים ללקק את הקרפדות הענקיות כדי להתמסטל. על פי דיווח של מרפאה לטיפול בסמים בסן פרנסיסקו, לא עלו נסיונות אלה יפה. הם גרמו בעיקר בחילות וכאבי בטן.
במשך שלושים שנה הניחו אמצעי התקשורת לקרפדות לחיות בשקט, אך לפני שנתיים הסתיימה האידיליה בעזרתה של העיתונות האמריקאית. בצהובונים התפרסמו סיפורים על אוסטרלים המסתובבים בהרים ומסתממים מליקוק קרפדות. קרפדות כאלה, הכריזו הצהובונים, אפשר להשיג גם בארצות־הברית. האוסטרלים הכחישו בתוקף ובכעס מסוים את הסיפור, אבל העיתונות האמריקאית דבקה בו. בכנס בנושא הסמים, שנערך בארצות־הברית, התבדח מנהל תוכנית לגמילה מסמים בקליפורניה על ליקוק הצפרדעים שרווח בארצות־הברית בשנות השישים. לא כולם הבינו את ההומור, ובחודשים הבאים קראו כמה עיתונים לחקור "את התופעה המדאיגה".
כמו במקרים רבים אחרים, מיהרה המציאות להדביק את הדמיון. היה מי שקרא והתלהב והלך לבדוק בשטח, וכך הזדמנו לעיתונים סיפורים אמיתיים שהם מיהרו לדווח עליהם בהרחבה. האמת שלא צריך היה ללקק קרפדות (שלא לדבר על לנשק); עד לא מזמן היה הבופוטנין חוקי לשימוש, וניתן היה לקנות אותו בחנויות. ה"ניו־יורק טיימס", למשל, דיווח על ארבעה בחורים שקנו את החומר בתור אפרודיזיאק (מעורר תאווה מינית). ברוב חפזונם להגיע לתוצאות הם לא קראו את ההוראות, ובמקום למרוח את החומר על איבר המין – בלעו אותו, ובכמות גדולה. הם מתו. עיתון אחר דיווח כי שני נערים מניו־מכסיקו אושפזו בבית חולים לאחר שבלעו את החומר, ואוסטרלי אחד מת לאחר שבחר לאכול דווקא את ביצי הקרפדות.
בקבוצת דיון מאלפת במיוחד באינטרנט למדתי, שהחומר המופק מקרפדת הענק אינו עונה על דרישות ההוזים. לעומת זאת, מקרפדה אחרת, הקרפדה הפסיכודלית (Bufo alvarius), המצויה באיזור נהר קולורדו, אפשר להפיק יופי של חומר. נורמן, שניסה את העניין, דיווח למבקרים באתר כי תפס את הקרפדות, "הוציא מהן את המיץ" ועישן. וכך הוא תיאר את החוויה: "תפיסת המרחב שלי היתה מעוותת, האורות נראו לי זזים וצבעוניים. הרגשתי מרחף יותר מאשר מהלך. תחושת הפראנויה ומעט הזיות ויזואליות ושמיעתיות נמשכו כשעתיים אחרי שלקחתי את החומר". נורמן מבטיח לחזור על הניסוי, בתנאים מבוקרים יותר.

קולות של טרקטור

כל זה אמנם נשמע כמו קוריוז משעשע, וייתכן שהיה נותר כזה אם לא היתה זו בעיה אקולוגית. כמו בפעמים רבות אחרות, כשהאדם מתערב בטבע – הטבע נוטה לנקום. תושבי פלורידה אובדי עצות וכך גם תושבים באזורים שונים באוסטרליה (שאינם מלקקים קרפדות). אין להם מושג איך נפטרים מהמזיק הזה שמשמיע, לפי דיווחיהם, קולות של טרקטור. הקרפדות גדלות, מתרבות ומטרידות את כולם. גם התיירים כבר לא מתלהבים מנופש באזורי מחייתן.
מי שאינם מוטרדים מנוכחותן של קרפדות הענק הם דווקא המזיקים שהקרפדות נועדו לחסל. ג'יי סוואג', ביולוג מאוניברסיטת מיאמי בפלורידה, אינו מבין מה חשב מי שייבא את הקרפדות. "אולי מישהו חשב שזה יגדיל את יבולי קנה הסוכר", הוא כתב באחד העיתונים, "אבל זה לא. כדי לפתור את הבעיה, צריך היה למלא את השדות בקרפדות שיעמדו כתף אל כתף ויאכלו את המזיקים". הקרפדות, התברר, אולי אוכלות מזיקים, אבל לא רק אותם. הן אוכלות כל דבר כמעט: חרקים, ציפורים קטנות, שאריות מזון שונות ומגוונות של בני אדם ואפילו את מזונם של הכלבים והחתולים.
בפלורידה עדיין לא נערכו לטפל בתופעה, ואין נתונים מדויקים על היקפה. מה שיש הן טענות החקלאים. בקווינסלנד, אוסטרליה, התרבו הקרפדות עד כדי כך שהמערכת האקולוגית כולה השתנתה. האוכלוסייה הגדולה של הקרפדות המיובאות דחקה את רגלי הדו־חיים המקומיים, וגרמה לזיהום מקורות מים, להרעלה של חיות המחמד, ובמקרים מסוימים – כפי שמדווח
"SCIENTIFIC AMERICAN" – להתמכרות של כמה כלבים לליקוק קרפדות.

באוסטרליה, כבר החלה המלחמה בקרפדות הענק. בכמה מקומות יצאו תושבים למבצע "חיסול קרפדות" עם אלות בייסבול. המשרד לפיתוח כלכלי של העיר בריסבן ניסה לשלב דחפים אלימים אלה בכלכלת המדינה. כך, לדוגמה, עלה רעיון לייצא את הקרפדות לסינים, שמשתמשים בבופוטנין לצרכים רפואיים. כמו כן הציע מישהו למכור אותן לסוחרי עורות שייצרו מהן חפצי עור.
אבל השלטונות האוסטרליים, ובעיקר המדענים שעובדים למענם, יכולים להיות נבזיים מאוד כשהם כועסים. זה זמן־מה שהם עובדים על רעיון מפלצתי: וירוס קטלני שיחסל את הענקים המקרקרים אחת ולתמיד.

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.