קרמיקה – תהילת איזניק

מנורות, כלים ומשטחי אריחים
במאה ה־15 התפתחה באיזניק תעשיית קרמיקה, שבפרספקטיבה אמנותית־היסטורית נחשבת לאחת  המעניינות והיפות שנוצרו אי־פעם. לשיאם הגיעו אמני הקרמיקה של איזניק בייצור אריחים מצוירים, נפלאים במינם, אשר שימשו כאלמנטים קישוטיים  במבנים המונומנטליים, שנבנו ברחבי האימפריה העות'מאנית בסוף המאה ה־15 ובמאה ה־16.
באיסטנבול מעטרים אריחים אלה, בין השאר, כמה אולמות בארמון טופקפי, את המסגדים האימפריאליים (הסולימאניה והמסגד הכחול), את מסגד רוסטֶם פאשה, המסגד המיוחד במינו סוקולו מחמט פאשה, וכן את קברו של איופ סולטאן, נושא הדגל בצבא הנביא מוחמד, הקבור לפי המסורת בפרבר צפוני של איסטנבול.
אין הסבר חד־משמעי להתפתחותה של תעשיית הקרמיקה המיוחדת דווקא באיזניק. ודאי לא קרה הדבר בשל זמינות חומרי גלם, שכן לא היה לה כל יתרון ייחודי בכך. ייתכן שהסיבה לכך היא שתעשיית קרמיקה, פשוטה למדי, התקיימה באיזניק מאות שנים קודם; וייתכן שהיתה זו תוצאה של החלטה שרירותית, אופיינית לשלטון העות'מאני, שהגלה לעיר אמנים־אומנים מפרס אשר הביאו איתם ידע וטכניקות חדשות וייחודיות לייצור קרמיקה. כך או אחרת, בתוך כ־100 שנים, מסוף המאה ה־15, הגיעה אמנות הקרמיקה באיזניק לשיאים שלא הצליחו לחזור עליהם באימפריה העות'מאנית.
באיזניק יצרו כלים מונומנטליים מקרמיקה, כמנורות למסגדים, וגם כלים לשימוש ביתי – קערות, ספלים וכדים. מעטים מכלים אלה הגיעו לידינו, ונראה כי רובם נשברו בשימוש יומיומי או ניזוקו בשריפות התכופות שפקדו את ערי האימפריה העות'מאנית, שרוב בתיהן היו בנויים מעץ. הכלים ששרדו, מרהיבי עין ביופיים, עד שמתמיה מדוע לא נהגו בהם כבוד ושמרו עליהם ביתר קפידה. אבל פאר היצירה היה, כאמור, האריחים.

טורקיז, ירוק ואדום־אלמוג
את האריחים מתקופת הזוהר של איזניק מייחדת קישוטיות שופעת ומרהיבה, שהיתה, עם זאת, מתוחמת בכללים אסתטיים חמורים, הן בעיצוב הדוגמאות והן בשימוש בצבעים. הקירות של חללי המבנים צופו במשטחי אריחים נרחבים, ולכל אריח מוטיב קישוטי החוזר על עצמו. כאשר המשטחים מופיעים בקבוצות, משטח נושק למשטח, נוצרת הרמוניה של מתווים צבעוניים, גיאומטריים ופרחוניים, המותירים רושם עצום על המתבונן. גם האריחים הבודדים מעוררים השתאות באיכותם האמנותית הגבוהה. רבים מהם הובאו בעבר למערב אירופה בידי תיירים, והיום הם נמכרים בבתי המכירות הפומביות בעולם באלפי דולרים לאריח יחיד.
האריחים מתקופת הזוהר של איזניק מאופיינים בזיגוג שאינו שקוף לחלוטין. הזיגוג יוצר ציפוי בעל נוכחות משלו, שלבד מהגנה על העיטור, מעניק לצופה תחושת עומק וגם מונע סינוור, במיוחד למתבונן במשטחים גדולים. לאריחים מגוון נפלא של צבעים: לבן כחלחל, כחול קובלט עמוק, טורקיז, ירוק, שחור, סגול ואדום־אלמוג מיוחד במינו.
שמץ מן החוויה האסתטית המזומנת למתבונן בשטיחי האריחים במבנים העות'מאניים הגדולים אפשר לקבל מהתצלום בעמוד הקודם, אבל לצפייה הבלתי אמצעית מתלווה גם חוויית המגע. צבעי איזניק, ובמיוחד האדום־אלמוג, הונחו על האריח בשכבה עבה יחסית, כעין משחה. אחרי שריפתו, שימר האריח מתחת לזיגוג מרקם תלת־ממדי. ולכן, כדי לחוות את היצירה באופן מלא, יש להרחיק לאיסטנבול.

מזל, אינטואיציה והרבה עבודה
הרבה מלים נכתבו והסברים שונים הועלו באשר לסיבות לדעיכתה של תעשיית הקרמיקה באיזניק מהמאה ה־17 ואילך, ולהיעלמותה, פשוטו כמשמעו, במאה ה־18 (למעט ניסיון קצר ימים של הסולטאן אחמד השלישי, במחצית המאה  ה־18, לחדש את הייצור בפרבר ליד איסטנבול). קרוב לוודאי שיש לתלות את התהליך בניוון התפיסה האסתטית הפרפקציוניסטית ששלטה במאות ה־15 וה־16 בחצר האימפריאלית. הסולטאנים הם שהזמינו את האריחים לקישוט המבנים המפוארים, שבנו האדריכל הגדול סינאן (Sinan) ותלמידיו. וכשלא באו הזמנות, קרסה התעשייה.
את הקרמיקה של איזניק ירשה תעשיית קרמיקה חדשה בעיר קוטהיה
(Kutahya), הנמצאת כ־100 קילומטרים דרומית לאיזניק. גם היום קוטהיה היא מרכז תעשיית הקרמיקה הגדול בתורכיה, אלא שאיכות תוצרתה, מבחינה אסתטית לפחות, נופלת מזאת של קודמתה.
ועתה לחדשות הטובות: באחרונה נושבת בתורכיה רוח של רנסאנס באמנויות המסורתיות, בהן האברו (Ebru) – טכניקת ציור על נייר (שהועתקה במערב בשם "נייר שיש", Marbled Paper) – ואמנות הקליגרפיה, המשתמשת בכתב כאמצעי ביטוי אסתטי ואמנותי.
רנסאנס זה לא פסח על האמנות המפוארת של איזניק, אבל שחזור מסורת הייצור של קרמיקת איזניק קשה במיוחד, כי השתמרו רק מעט מאוד כתובים על שיטות העבודה. ידועים השלבים הבסיסיים בעבודת הקרמיקה: ייצור גוף הכלי או האריח, שריפתו הראשונית, עיטורו בדגם קישוטי, צביעתו, זיגוגו ושריפתו השנייה והסופית. בימים קדומים חולקה העבודה, כנראה, בין מומחים לכל שלב. האמנים־אומנים שמחדשים את ייצור הקרמיקה באיזניק נאלצו להתחיל כמעט מאפס בכל שלב.
המשימות שעמדו בפניהם היו שחזור הרכבם של חומרי הגלם לייצור גוף הכלי או האריח, קביעת הטמפרטורה המתאימה לשריפה ומשך השריפה, הבנת הדרך להכנת מתווי העיטורים, גילוי הרכבם של חומרי הצביעה, ואחרון אחרון – פענוח של טכניקת הזיגוג הייחודית, המעניקה לאריחי איזניק את קסמם המיוחד.
עבודת השחזור החלה כפעולה פרטיזנית של כמה משוגעים לדבר, שבעמל מפרך, משולב במזל, ידע ואינטואיציה, הגיעו להישגים מרשימים. מבדיקות מעבדה התברר כי ההרכב הכימי של גוף האריחים שיוצרו באיזניק שונה מזה של אריחי קרמיקה אחרים, המיוצרים בעיקרם על בסיס חומר (clay). אריחי איזניק מורכבים
מ־80 אחוזים סיליקה (חול וקוורץ טחון) והשאר – חומר וזכוכית גולמית.
עבודה עם חומר כזה היא מורכבת וקשה, שכן הוא נקבובי ו"נושם" ולכן נוטה להתכווץ בזמן שריפתו. שחזור תהליך השריפה על סמך דוגמאות הכלים הדוממות שהשתמרו היה קשה במיוחד, ואפילו שימוש בציוד מעבדה משוכלל ביותר לא הביא למרשם המדויק. עד שלתמונה נכנס פאיק קירימלי (Kirimli) – אמן, חוקר וסופר.

קירימלי, ארוגלו וטונה
בשנת 1965 הקים קירימלי, מאמצעיו וללא כל עזרה ממסדית, סטודיו לקרמיקה, ראשית באיסטנבול ואחר כך גם באיזניק. קירימלי התחיל בנסיונות לייצר קרמיקה בשיטות שנהגו באיזניק בימי זוהרה. עבודתו נסמכה על ממצאי חפירות ארכיאולוגיות שנערכו באיזניק באותה תקופה – בהם שרידי תנורים לשריפת קרמיקה שחלק מהם נמצאים ממש במרכז העיר, ואפשר לצפות בהם – על אינטואיציה כבירה, ידע בסיסי בכימיה ויותר מכל – חריצות לאין גבול. העבודות שהצליח ליצור לאחר כמה שנות עבודה היו מעולות עד כדי כך, שהן נרכשות היום במחיר גבוה מאוד כיצירות אמנות על ידי אספנים ומביני דבר.
בפגישתי איתו בסטודיו הצנוע שלו באיסטנבול, סיפר קירימלי – איש קשיש שכמעט פרש מעבודה – כי החלק הקשה ביותר בעבודתו היה למצוא את הנוסחה הנכונה לשריפת הכלים והאריחים, שכן הרכב המינרלים הייחודי עשה אותם רגישים ביותר. עד היום משתקף כאב בעיניו, כשהוא מספר על כלים ואריחים יפהפיים שהתפרקו לרסיסים תוך כדי שריפתם בתנור. ניסויים שערך בשימוש בצבע האדום־אלמוג היו ארוכים ומתסכלים במיוחד; הצבע הקפריזי הזה נוטה לבעבע במהלך השריפה, והתוצאה היא נקבוביות המכסות את פני האריח ופוגעות בשלמותו.
אחת המסקנות שאליהן הגיע פאיק קירימלי היתה, שתהליכי השריפה באיזניק בוצעו בטמפרטורה נמוכה יחסית, 800־900 מעלות צלזיוס, לעומת 1,100־1,200 מעלות שבהן נשרפת קרמיקה רגילה. מסקנה זו נסמכה על שחזור של תנור המוסק בעצים, שעמדו לרשות אמני העבר, בסביבה המיידית של איזניק. שריפה בטמפרטורה נמוכה יחסית זאת איפשרה להם להשתמש, כחומרי צביעה, בסוגי פיגמנטים שבטמפרטורות גבוהות יותר היו ניתכים ונוזלים על פני השטח.
בזמן עבודתו באיזניק שיתף קירימלי פעולה עם אמנים מקומיים ופועלים, שפרשו מאז כנפיים ופתחו בתי מלאכה משל עצמם. היום פועלים בעיר ובסביבותיה קרוב לעשרה בתי מלאכה קטנים לייצור קרמיקה בטכניקה המסורתית; מי פחות ומי יותר. היקף הפעילות שלהם מצומצם, איכות עבודתם אינה אחידה, ולכל הדעות היא נופלת מאיכות העבודות של קירימלי.
כך, למשל, איכות החומר וטכניקת הזיגוג של אשרף ארוגלו (Eroglu), שעבד בזמנו עם קירימלי ולו בית מלאכה קטן באיזניק, טובה למדי, אך איכות הציור על האריחים והכלים פחותה. לעומתו, טורגוט טונה
(Tuna), שלו בית ספר קטן באיזניק ללימוד עבודות קרמיקה, יוצר עבודות מעולות מבחינה אסתטית, אך משתמש בחומרים ובזיגוג דומים, לא זהים, לאלה שמייחדים את הקרמיקה המקורית של איזניק (עם השנים רכשתי כושר אבחנה של איכות העבודה, ובביקורים בבתי המלאכה נתקלתי לא אחת בסירוב למכור לי כלי או אריח מסוים, ובמקומם הוצעו לי באדיבות כלים אחרים – "זהים לחלוטין" – ברמה נמוכה יותר).

מכון איזניק מציג: צהוב־חלמון
פאיק קירימלי וחבריו היו מורי הדרך, אך לפרויקט החייאת המסורת סייעה בהמשך גם ממשלת תורכיה, שהכריזה לפני תשע שנים על 1989 כ"שנת איזניק". במהלך אותה שנה נערך כינוס מיוחד בהשתתפות מומחים מרחבי העולם ומתורכיה עצמה, ובו הוצג רוב הידע הקיים בנושא.
בצד הכנס, התקיימה תערוכה של כלים ואריחים מאיזניק. קטלוג התערוכה, ספר עתיר ממדים המשופע בתמונות ובתצלומים מדעיים, הוא הריכוז העדכני ביותר של מידע בנושא זה (בדומה לפרויקטים תרבותיים רבים בתורכיה, הלוואי כך עלינו, נעזר גם פרויקט זה בתמיכה נדיבה של חברה כלכלית פרטית; במקרה זה, הבנק הכלכלי התורכי, TEB).
התוצאה החשובה ביותר של "שנת איזניק" היתה הקמתו, בשנת 1993, של מוסד איזניק (The Iznik Foundation), שיקומם להערכתי את תעשיית הקרמיקה של איזניק ויחזיר לה את כבודה. את המוסד הקימה אישיל אקבייגיל (Akbeygil), פרופסור לכלכלה מדינית באוניברסיטת איסטנבול ורעייתו של אחד ממנהלי הבנקים הגדולים בתורכיה; אשה נמרצת ופעלתנית, אשר בתנופה מעוררת השתאות ובתוך זמן קצר פיתחה מערכת משומנת של מחקר, ייצור ושיווק, המוקדשת להשבתה של תעשיית הקרמיקה של איזניק לגדולתה.
למוסד איזניק יש בית מלאכה גדול ומסודר על גדות אגם איזניק, בשולי העיר. עובדים בו כמה עשרות פועלים ופועלות, ומתקיימים בו לפרקים סמינרים ואף קורסים קצרים לאורחים. במכון מתרכז ידע הנאסף ממחקר עצמאי שנערך בו וממומחים למינרלוגיה, לתולדות האמנות ולכימיה ברחבי העולם.
המכון, שהחל את פעילותו בהעתקה של מתווים ועיצובים מימי הזוהר של קרמיקת איזניק, מעז עתה להציע, בזהירות מעוררת הערכה ותוך הסתמכות על מתווי העבר, מתווים ואף צבעים חדשים, כצהוב־חלמון. דווקא בחדשנות הזהירה הזאת מתגלה רוח יצירתית שתבטיח, להערכתי, את הצלחת המסע לחידוש פניה של תעשיית הקרמיקה של איזניק.
לתשומת ליבם של קוני הקרמיקה העתידיים: פעילות המכון הביאה להעתקת סגנון הקרמיקה של איזניק על ידי יצרנים במקומות אחרים בתורכיה, בהם קוטהיה ומרכזי ייצור הקרמיקה בקפדוקיה.
למכון איזניק בית הארחה צנוע, שבו ביליתי עם רעייתי סוף שבוע גשום אך מהנה, ובמהלכו ליווינו את ייצור האריחים על שלביו השונים. תוצרת המכון אינה זולה. מחיר אריח של 23X23 ס"מ הוא 150 דולר. איכות האריחים לא תמיד עומדת בקריטריונים שמציב אספן מומחה ונופלת מזו של אריחי איזניק המקוריים. כשהערתי על כך לפרופ' אקבייגיל, ענתה לי במחווה תורכית אופיינית: "השלמות היא אך לאללה"; ואף על פי כן, נראה כי בדבקותם במטרה יצליחו פרופ' אקבייגיל ועוזריה לקדם בתוך שנים ספורות את תוצרת אריחי איזניק לרמה קרובה, אם לא זהה, לזאת שיוצרה כמטחווי זריקת אבן מהמכון לפני כ־450 שנה.