עשר שנים אנחנו ושכנינו במושב מדברים על טיול קרוואנים בארצות הברית ובקנדה. מכיוון ששני ילדינו הבוגרים נולדו בהפרש של שבועיים בלבד, הסכמנו שנצא לטיול כזה כשיגיעו הילדים לגיל בר מצווה. באיחור של שנה, החלטנו לצאת למסע שעליו חלמנו. חיים רק פעם אחת. עשרה ימים לפני תום שנת הלימודים עזבנו מקומות עבודה למשך חודשיים תמימים והוצאנו את הילדים — שחר (בן 14.5), עמיר (בן 13), יעל (בת 10) ואודי (בן 5) — מבית הספר ומהגן. ארזנו את מיטלטלינו הלא רבים וטסנו לניו יורק עם משפחת צדוק השכנה, שלה שלושה ילדים בגילים דומים. מניו יורק, אחרי כשעתיים של המתנה, המשכנו לסיאטל (Seattle). התוכנית היתה לשכור בסיאטל קרוואן לכל משפחה (שם המחיר היה הנמוך ביותר), ובחמשת השבועות הראשונים לטייל בו בחוף המערבי של קנדה וארצות הברית, בין הנופים הייחודיים והמרחבים הבלתי נגמרים. את שלושת השבועות האחרונים של הטיול בילינו בוואן רגיל בחלק המזרחי, האורבני יותר, בוושינגטון ובניו יורק. הרי הרוקי בקנדה: סע לאט המבוגרים הבינו שהם רואים את המראות האלה אולי פעם בחיים. הילדים קיבלו את הנופים בטבעיות, כמו שהם מקבלים כל דבר מסיאטל עלינו עם הקרוואן על מעבורת לאי ונקובר (Vancouver) בקנדה, וממנו במעבורת שנייה לעיר ונקובר. משם יצאנו למסע אל תוך הטבע הפראי שיש לאמריקה הצפונית להציע: נסענו להרי הרוקי (Rocky Mountains) הקנדיים. הדרך אל ההרים נקראת Sea to Sky, והיא הממה אותנו בצבעי הכחול העזים של האוקיינוס והאגמים, בירוק של היערות ושל משטחי העשב, ובהרים הגבוהים המשורטטים בצורה שטרם ראינו כמותה. הרי הרוקי מכוסים שלג גם בשיא הקיץ, האגמים צבועים בכחול־סגול מעולם אחר, שמקורו בחומר שמצוי בקרחונים שמסביב. השמש שוקעת שם סמוך לאחת בלילה, כל עמק הוא עמק, כל הר הוא הר. טיפסנו לאט על ההרים בשל דלילות האוויר בגבהים, לנו בחניונים בין עצים עבותים, נזהרנו מפגישה עם דובי גריזלי אימתניים. כל יום חשף מראות שטרם ראינו וזימן הרפתקאות לא צפויות. יום אחד עלינו ברכבל בהרי הרוקי עד לתחנה הכי גבוהה שלו, והמשכנו לטפס לאט לעבר הפסגה. פתאום ראינו ענן ענקי וקיר גשם מתקרב עימו לעברנו. פנינו אחורה ורצנו את כל הדרך למטה. הגענו למבנה רגע לפני שסערה פקדה את האזור לשעה ארוכה. אף שמשפחתנו מורגלת בטיולים של כמה ימים בג'יפ המשפחתי, בשבוע הראשון היה קשה מאוד להתרגל לצפיפות הרבה וליחד הבלתי פוסק, אך נופי הרים נישאים ויערות שנשפכים לחופי האוקיינוס השקט – ובעיקר ההבנה שצפויים לנו עוד שבעה שבועות של טיול משותף – שכנעו כל אחד מאיתנו להוריד טונים ולהסתגל לחיים ב"מעברה" שלנו.
ארצות הברית: המערב הפרוע לאחר שהות של כמה ימים בעיירה הנהדרת ג'קסון (Jackson) נסענו דרומה בכבישים ראשיים מעולים, חצינו עיירות אמריקאיות טיפוסיות שבהן מתרכזת כל הפעילות סביב כביש ראשי יחיד, עצרנו בתערוכות ובאטרקציות מזדמנות ועברנו ברבים מהפארקים הלאומיים המדהימים שביוטה (Utah) ובאריזונה (Arizona). הנופים השתנו, ולעינינו התגלה המערב הפרוע של אמריקה: מישורים מדבריים מרהיבים שנמשכים עד האופק, צבועים בצהוב כהה, וסלעים בגובה רב שנישאים מהם במאונך כמו קִני נשרים ענקיים. בנופים הללו, בשמורת הנוואחו (Navajo National Monument), פגשנו גם אינדיאנים שרצו להישאר על השטח שבו חיו אבותיהם. הם נותרו להתגורר בשמורות, בבתים הנראים כפסיפס של פח ואזבסט, ולא נראו כלל כמו אלה שרואים בסרטים, רכובים על סוסים ועטורים נוצות צבעוניות וצבעי קרב. לנו היה נראה שעליבות שורה בכל.
המבוגרים הבינו שהם רואים את המראות האלה אולי פעם בחיים, אולי מעט יותר. הילדים קיבלו את הנופים בטבעיות, כמו שהם מקבלים כל דבר. הם ביקשו לפוש באטרקציות שונות, רצו לראות ערים, בתים, מקדונלד'ס. לאט לאט למדנו לשזור בין אתרי הטבע גם אטרקציות לילדים כמו לונה פארק, רכיבה על סוסים, טיול אופניים עירוני או בילוי במקומות שראינו בדרך. נכנסנו לפארקי השעשועים, לאולפני יוניברסל ולסיקס פלאגז. לגדולים נתנו להסתובב שם לבדם. לאודי, הקטן שלנו, הלבשנו חולצה, ועליה רשמנו את מספר הטלפון שלנו. לימדנו אותו לומר באנגלית: "סליחה, זה מספר הטלפון של ההורים שלי, תוכלו להתקשר אליהם?". הוא היה מבסוט, הסתובב בין אנשים ואמר להם את השורה שלו.
החלפנו בית גדול במושב בבית קטן על גלגלים. ה"בית" כולו הוא חלל אחד – תא הנהיגה, כיסאות שהופכים למיטות בלילה, מטבח, מקלחת ומרחב השינה של ההורים. על פרטיות אפשר לחלום רק בתא השירותים
התרגלנו לחיות, לישון, לאכול ולהתקלח בקרוואן. יום עזיבת הקרוואן היה טראומטי לכולנו. התרגלנו אליו ואהבנו אותו. הוא סיפק את כל צרכינו והפך ממש לבית חם. אם בתחילת הטיול היה קשה להסתדר יחד, הרי שבהמשך הפכנו למשפחה קרובה יותר מזו שיצאה לדרך כמה שבועות קודם לכן. לקראת סוף אוגוסט חזרנו לארץ. היום המשפחה שלנו משפחתית יותר. למדנו לעבוד כצוות, ואנחנו מצפים בקוצר רוח לטייל עוד כמשפחה, בטרם יתחילו הילדים את שירותם הצבאי. העולם הוא יפה, יפה מאוד, והמרחבים קוראים לנו לנדוד. מפת המסלול
|