קרוואן באמריקה: משפחתי והדוד סם

עשר שנים אנחנו ושכנינו במושב מדברים על טיול קרוואנים בארצות הברית ובקנדה. מכיוון ששני ילדינו הבוגרים נולדו בהפרש של שבועיים בלבד, הסכמנו שנצא לטיול כזה כשיגיעו הילדים לגיל בר מצווה. באיחור של שנה, החלטנו לצאת למסע שעליו חלמנו. חיים רק פעם אחת.

עשרה ימים לפני תום שנת הלימודים עזבנו מקומות עבודה למשך חודשיים תמימים והוצאנו את הילדים — שחר (בן 14.5), עמיר (בן 13), יעל (בת 10) ואודי (בן 5) — מבית הספר ומהגן. ארזנו את מיטלטלינו הלא רבים וטסנו לניו יורק עם משפחת צדוק השכנה, שלה שלושה ילדים בגילים דומים. מניו יורק, אחרי כשעתיים של המתנה, המשכנו לסיאטל (Seattle). התוכנית היתה לשכור בסיאטל קרוואן לכל משפחה (שם המחיר היה הנמוך ביותר), ובחמשת השבועות הראשונים לטייל בו בחוף המערבי של קנדה וארצות הברית, בין הנופים הייחודיים והמרחבים הבלתי נגמרים. את שלושת השבועות האחרונים של הטיול בילינו בוואן רגיל בחלק המזרחי, האורבני יותר, בוושינגטון ובניו יורק.

הרי הרוקי בקנדה: סע לאט
החלפנו בית גדול במושב תלמי מנשה בבית קטן על גלגלים. לאף אחד אין חדר משלו, וה"בית" כולו הוא חלל אחד – בראשו תא הנהיגה, מאחוריו כיסאות הנוסעים שהופכים למיטות בלילה, מרחב המטבח, השירותים והמקלחת ומרחב השינה של ההורים. לכולם מחשב אחד, שבו משתמשים לניווט ולמציאת אטרקציות. על פרטיות אפשר לחלום רק בתא השירותים.

מסיאטל עלינו עם הקרוואן על מעבורת לאי ונקובר (Vancouver) בקנדה, וממנו במעבורת שנייה לעיר ונקובר. משם יצאנו למסע אל תוך הטבע הפראי שיש לאמריקה הצפונית להציע: נסענו להרי הרוקי (Rocky Mountains) הקנדיים. הדרך אל ההרים נקראת Sea to Sky, והיא הממה אותנו בצבעי הכחול העזים של האוקיינוס והאגמים, בירוק של היערות ושל משטחי העשב, ובהרים הגבוהים המשורטטים בצורה שטרם ראינו כמותה. הרי הרוקי מכוסים שלג גם בשיא הקיץ, האגמים צבועים בכחול־סגול מעולם אחר, שמקורו בחומר שמצוי בקרחונים שמסביב. השמש שוקעת שם סמוך לאחת בלילה, כל עמק הוא עמק, כל הר הוא הר.

טיפסנו לאט על ההרים בשל דלילות האוויר בגבהים, לנו בחניונים בין עצים עבותים, נזהרנו מפגישה עם דובי גריזלי אימתניים. כל יום חשף מראות שטרם ראינו וזימן הרפתקאות לא צפויות. יום אחד עלינו ברכבל בהרי הרוקי עד לתחנה הכי גבוהה שלו, והמשכנו לטפס לאט לעבר הפסגה. פתאום ראינו ענן ענקי וקיר גשם מתקרב עימו לעברנו. פנינו אחורה ורצנו את כל הדרך למטה. הגענו למבנה רגע לפני שסערה פקדה את האזור לשעה ארוכה.

אף שמשפחתנו מורגלת בטיולים של כמה ימים בג'יפ המשפחתי, בשבוע הראשון היה קשה מאוד להתרגל לצפיפות הרבה וליחד הבלתי פוסק, אך נופי הרים נישאים ויערות שנשפכים לחופי האוקיינוס השקט – ובעיקר ההבנה שצפויים לנו עוד שבעה שבועות של טיול משותף – שכנעו כל אחד מאיתנו להוריד טונים ולהסתגל לחיים ב"מעברה" שלנו.

יאיר, עפר ושחר אוכלים גלידה. חוץ מגלידה, שנאכלה בכמויות מסחריות ממש, הכנו לעצמינו את כל הארוחות

הילדים, שהתכוננו לנסיעות הארוכות, לקחו איתם ספרים, חוברות סודוקו ומשחקי מחשב ודאגו לצרוב עשרות שירים לדיסקים. אריק איינשטיין ליווה את כולנו לאורכה ולרוחבה של אמריקה הצפונית. הביטלס הצטרפו אף הם, שרית חדד הנעימה בקולה, שירי הפסטיגל, דיג דיג דוג, שלום חנוך ואחרים, כולם הצטרפו אלינו ונהנו מהצפיפות המקרבת. גם הגשש החיוור הצחיק אותנו, כל משפחה עבדה על רעותה אינסוף פעמים, ואת הימים והנסיעות הארוכות מילאנו בשירים יחד, בחוויות, בנופים, בסיפורים על ילדותנו, על תולדות המשפחה המורחבת, על הצבא, על הלימודים, על העבודה ומה לא. גילינו שהילדים שלנו נחמדים ושכיף לטייל איתם בעולם.

ארצות הברית: המערב הפרוע
מקלגרי (Calgary) שבדרום שרשרת ההרים הקנדית המשכנו דרומה וחצינו את הגבול לארצות הברית ולפארק גליישר (Glacier National Park) שבחלק האמריקאי של הרי הרוקי. פנינו לדרום־מזרח ונסענו לפארק ילוסטון (Yellowstone National Park) שבמדינת וואיומינג (Wyoming). ישבנו סביב המקום של הגייזר הזקן והנאמן וחיכינו עם כל שאר המטיילים עד שיואיל להתפרץ. הגייזר פורץ מהאדמה לגובה של עשרות מטרים בערך מדי שעה וחצי, וכשעשה זאת, פצחו כל המבקרים במחיאות כפיים סוערות. זה היה מרשים, אך הפארק הזה מתויר מאוד, אולי יותר מדי.

לאחר שהות של כמה ימים בעיירה הנהדרת ג'קסון (Jackson) נסענו דרומה בכבישים ראשיים מעולים, חצינו עיירות אמריקאיות טיפוסיות שבהן מתרכזת כל הפעילות סביב כביש ראשי יחיד, עצרנו בתערוכות ובאטרקציות מזדמנות ועברנו ברבים מהפארקים הלאומיים המדהימים שביוטה (Utah) ובאריזונה (Arizona). הנופים השתנו, ולעינינו התגלה המערב הפרוע של אמריקה: מישורים מדבריים מרהיבים שנמשכים עד האופק, צבועים בצהוב כהה, וסלעים בגובה רב שנישאים מהם במאונך כמו קִני נשרים ענקיים. בנופים הללו, בשמורת הנוואחו (Navajo National Monument), פגשנו גם אינדיאנים שרצו להישאר על השטח שבו חיו אבותיהם. הם נותרו להתגורר בשמורות, בבתים הנראים כפסיפס של פח ואזבסט, ולא נראו כלל כמו אלה שרואים בסרטים, רכובים על סוסים ועטורים נוצות צבעוניות וצבעי קרב. לנו היה נראה שעליבות שורה בכל.

הגייזר בפארק ילוסטון פורץ מהאדמה לגובה של עשרות מטרים מדי שעה וחצי. המבקרים מגיבים במחיאות כפיים סוערות | צילום: סשה בורקרד

ביקרנו בגרנד קניון (Grand Canyon), בברייס קניון (Bryce Canyon) ובפארקים נוספים ועמוסי מבקרים, אבל אהבנו במיוחד דווקא את פארק דד הורס פוינט (Dead Horse Point State Park) הבלתי מטויל. לנו לא היה ברור למה הוא ריק. הבטנו בנהר קולורדו (Colorado) מתפתל מאות מטרים מתחתינו, ומאחר שהיינו לבדנו, השתוללנו וצעקנו אל תוך הקניון, והטבע החזיר לנו תשובה בהד. פתאום שמענו צעקות חזרה. התברר שהיינו רק כמעט לבדנו. מלבדנו היו שם עוד ישראלים שהגיעו לטייל באזור על אופנועי הארלי דייווידסון אימתניים.

המבוגרים הבינו שהם רואים את המראות האלה אולי פעם בחיים, אולי מעט יותר. הילדים קיבלו את הנופים בטבעיות, כמו שהם מקבלים כל דבר. הם ביקשו לפוש באטרקציות שונות, רצו לראות ערים, בתים, מקדונלד'ס. לאט לאט למדנו לשזור בין אתרי הטבע גם אטרקציות לילדים כמו לונה פארק, רכיבה על סוסים, טיול אופניים עירוני או בילוי במקומות שראינו בדרך. נכנסנו לפארקי השעשועים, לאולפני יוניברסל ולסיקס פלאגז. לגדולים נתנו להסתובב שם לבדם. לאודי, הקטן שלנו, הלבשנו חולצה, ועליה רשמנו את מספר הטלפון שלנו. לימדנו אותו לומר באנגלית: "סליחה, זה מספר הטלפון של ההורים שלי, תוכלו להתקשר אליהם?". הוא היה מבסוט, הסתובב בין אנשים ואמר להם את השורה שלו.

חוץ מגלידה, שנאכלה בכמויות מסחריות ממש, הכנו לעצמנו את כל הארוחות. ערכנו שולחנות מפוארים של אוכל, יותר מאשר בבית. לכל אחד היה תפקיד: הילדים היו אחראים על עריכת השולחן ועל פינויו בסוף הארוחה. לנו היה זמן לתבל, לחשוב על האוכל ולהגיש אותו כהלכה. כל ערב עברנו על התוכנית של היום למחרת וסיכמנו אותה. למרות החששות, מריבות בין המשפחות פשוט לא היו.

התרגלנו לחיות, לישון, לאכול ולהתקלח בקרוואן. יום עזיבת הקרוואן היה טראומטי לכולנו. התרגלנו אליו ואהבנו אותו. הוא סיפק את כל צרכינו והפך ממש לבית חם. אם בתחילת הטיול היה קשה להסתדר יחד, הרי שבהמשך הפכנו למשפחה קרובה יותר מזו שיצאה לדרך כמה שבועות קודם לכן. לקראת סוף אוגוסט חזרנו לארץ. היום המשפחה שלנו משפחתית יותר. למדנו לעבוד כצוות, ואנחנו מצפים בקוצר רוח לטייל עוד כמשפחה, בטרם יתחילו הילדים את שירותם הצבאי. העולם הוא יפה, יפה מאוד, והמרחבים קוראים לנו לנדוד.

מפת המסלול

להגדלת המפה לחץ כאן
למפה בקובץ PDF