קקובה, העיר הטבועה של ליקיה

המים בפיורד שקטים וצלולים במיוחד. ההר יורד אל הים במדרון משופע ומכוסה צמחייה ירוקה, שממנה מזדקרות חומות ובולטים מבנים עתיקים: בתי מרחץ, כנסיות ביזנטיות, בורות מים ובעיקר סרקופגים. אלה הם ארונות קבורה ענקיים, מסותתים מאבן גיר מקומית, אשר הוצבו על גבי מסד בנוי ובולטים בכל מקום בשטח. מבני הקבורה המפוארים, הייחודיים לליקיה, פזורים לעשרות גם בין הבתים בכפר אוצ'אגיז ולאורך כל החוף שבינו לבין סימנה, היא קאלה־קוי של ימינו. אלפי שעות עבודה של חוצבים וסתתים ושיתוף פעולה של כמה עשרות פועלים נדרשו כדי לייצר מצבות אלה ולהציבן במקומן. בחבל ארץ שבו חיים הכפריים בבתים פשוטים יחסית, הבנויים מאבני גוויל קטנות ומטיט, עם מרפסות עץ וגגות רעפים, מהווים מבני קבורה אלה מרכיב מרשים ביותר בנוף.

בית מרחץ מתחת למים
אבל לא הסרקופגים הביאו אותנו לאפרלאי. הגענו אליה בעקבות זוג יאכטונרים אנגלים בשם סינתיה ורוברט קרטר, אשר הפליגו לכאן בספינתם ב־1972, 130 שנה לאחר שקצין ימייה בריטי בשם ספראט (Spratt) ערך עם מלחיו את הסקר הארכיאולוגי היחיד באתר עד אז. הקרטרים שכשכו במים, וגילו להפתעתם שהיישוב ובתיו ממשיכים עד קרקעית הים. בעקבותיהם הגיעו שני ארכיאולוגים אמריקאים, בוב הואלפלדר ולינדי ואן, ידידים ושותפים לשעבר במחקר שאני עורך כבר 20 שנה בקיסריה. הואלפלדר וואן ערכו בשנתיים האחרונות סקר תת־ימי מפורט יותר במקום.

כמו בני הזוג קרטר בשעתם, גם אנחנו הוקסמנו מהאפשרות לצלול לאורכו של רחוב מרוצף בעומק של מטר אחד מתחת למים. במהלך הצלילה התרשמנו מרצפת פסיפס תת־ימית, שהיתה אולי עיטור של רצפת כנסייה ביזנטית, ולשכשך בחדרי בית מרחץ רומי. התפעלנו גם מאבני הגזית הענקיות המרצפות את הנמל העתיק, שמזדקר מעומק של כמעט עשרה מטרים ועד כשני מטרים מתחת לפני הים. עיר טבועה אמיתית.

שתי רעידות אדמה עזות החריבו את רוב הערים בליקיה, ומאז לא שככה הפעילותהטקטונית בחבל ארץ זה. אחרי הרעידה הראשונה, בשנת 141 לספירה, תרם מיליונר מקומי בשם אופרמואס חצי מיליון דינרי זהב לפעולות שיקום. בשנת 249 התחוללה רעידה שנייה ונגרם הרס רב, אשר הביא לנטישה סופית של רוב היישובים שנפגעו. בגלל הפעילות הטקטונית הזו נמשך תהליך השקיעה של חוף היבשת, והטייתו לכיוון דרום־דרום־מערב.

אבל זו אינה העיר הטבועה היחידה באיזור. למי ששט בסירה (ורצוי עם קרקעית מזכוכית) בסמוך לקו המים המצוקי של קקובה, צפויה חוויה מיוחדת במינה: לאורך כשני קילומטרים אפשר לראות מעל לים רצף של משטחים ריבועיים, שחלקם משופעים במתינות אל הים. שניים מהם נחתכו על ידי שבר גיאולוגי, כך שחלק אחד עומד באתרו והחלק האחר שקוע במים הצלולים כבדולח. כמו כן, אפשר לראות מדרגות חצובות באבן, מערכות ניקוז ואיסוף של מי גשמים ובית מרחץ עתיק, הניצב כיום על מדרגת סלע צרה, בעומק של פחות משני מטרים. אבל בעיקר אפשר לראות שפע עצום של כדי חרס עתיקים, הצבורים בשכבה עבה לאורך המסדרון התת־ימי שבשולי אותה מדרגה. מוזיאון ארכיאולוגי מתחת לגלים בסביבתו הטבעית. אין פלא שהמשטרה התורכית אוסרת לשחות ברצועת חוף זו מחשש לגניבות, והיא מפקחת על אכיפת האיסור על ידי תצפית במשקפות מקאלה־קוי, בעברו הצפוני של המיצר.

פיצוי מסוים נמצא לא רחוק משם, במפרץ טרסנה (Tersane). מקור השם הוא שיבוש המלה הלטינית "דרסנה", שפירושה מספנות. על החוף החולי של המפרץ הקטן מזדקרת כנסייה מהמאה החמישית לספירה, שחלקה המזרחי השתמר בשלמות, וקבועים בו ציורי קיר צבעוניים המעטרים את חלונות האפסיס. שולי המפרץ, במזרח ובמערב, כוללים רצף של אגנים חצובים, רציפי אבן טבועים ומכלולי מבנים, השקועים מעט מתחת לפני המים. נראה כי במאות הראשונות לאחר הפיכת הנצרות לדת מדינה במזרח האימפריה הרומית, וקודם לשקיעה הטקטונית של האי, שגשג כאן מרכז לבניית כלי שיט. ענף זה נשען על מאגרי העץ שמקורם ביערות האורן האדום, אשר צמחו על מדרונות ההרים המשתפלים אל הים.

בחזרה לקאלה־קוי
עשיתי את דרכי לקאלה־קוי, אותו מקום קסום שבו ביקרתי בראשונה לפני 36 שנה. אותו יישוב, שהיה אז שכוח אל וריק כמעט מתושבים בעונת הקיץ, הוא היום תחנה "הכרחית" לכל ספינת תיירים ולכל גולט (ספינת עץ) המסיע מטיילים בין הנמלים של קָאש ופיניקה. כתריסר מזחי עץ מאפשרים ירידה נוחה לפנינת חמד, שאליה אין עדיין גישה לרכב מן היבשה.

סימנה היתה עיירה קטנה בחסות אפרלאי בתקופה הקלאסית והרומית. לפי ממדי התיאטרון החצוב בסלע, המצוי היום בתחומי המצודה הסלג'וקית שבראש הגבעה, לא היו בה יותר מ־300־400 אזרחים גברים. יש חוקרים הרואים בשם העיירה הליקית, סימנה, שריד לשם קדום יותר – ארצה של האלה־האם, "האלה הגדולה", אותה אלוהות ראשית של התושבים המקוריים באנטוליה.

מלבד התיאטרון, אפשר לראות בתחומי המבצר סדרה של חומות ביצור קדומות יותר ושרידי מקדש לפוסידון. אבל את הרושם העיקרי משאירים על המבקר הקברים הליקיים, החל מסרקופג השקוע במים ועד לאוכף שלמרגלות המבצר, ממזרח. ניצבים כאן עשרות ארונות קבורה אדירי ממדים עם מכסי אבן דמויי גג בית מקומר, שכרבולת בראשו וזיזי הרמה בצידיו. על רבים מהארונות שרדו כתובות בליקית וביוונית המציינות את שם הנפטר, את שם אביו (לא אמו!) ואת עובדת היותו "איש אפרלאי מסימנה".

במדרון הפונה צפונה אפשר לראות סוג אחר של קברים ליקיים, המזכיר את קבר זכריה שבנחל קדרון בירושלים. בקברים אלה מעוצבת חזית כשל מקדש בעל גג גמלוני, הנשען על זוג (או שני זוגות) עמודים מעוטרים בכותרות יוניות, ובמרכזו פתח רבוע, חצוב, אל חדר הקבורה. קברים כאלה, במגוון ובעושר הדומים למה שהעין רואה בפטרה, אפשר למצוא במירה (Myra), אתר השוכן כ־30 קילומטרים מזרחה, עם הכביש הראשי לאנטליה. מירה, הנקראת היום דמרה (Demre), היתה עיר הולדתו ומקום קבורתו של ניקולאוס הקדוש, הוא "סנטה קלאוס" של חג המולד הנוצרי.

לסיום, חזרנו לכפר שאליו מגיעים היום ברכב – אוצ'אגיז. במהדורה מלפני עשר שנים של מדריך השיט הפופולרי ביותר בקרב היאכטונרים, Rod Heikell, מתואר הכפר כ"שריד של זמנים אחרים, מקום שכוח אל, שבו אתה עדיין צפוי למכות אם תנסה לצלם אשה מבנות הכפר". היום יש שם כביש, ועליו דוהרים אוטובוסים ממוזגים. בכפר נבנו מלונות קטנים, אכסניות, מסעדות וחנויות שטיחים (Kilim). בחצי תריסר מזחים עוגנות סירות וספינות טיולים מכל הסוגים – מסירות דיג שבקרקעיתן שובצו חלונות זכוכית ועד לגולטים עם תריסר תאי מגורים זוגיים ושירותים צמודים. את מקום הדייגים תופסים משיטי תיירים עם שמות כמו "רמבו", "יוליסס" ודומיהם. ועם זאת, אפשר עדיין להיתקל בשירות זול, ידידותי, תמים־משהו ונוטה לעזור, גם אם מגישים במסעדה ארוחת בוקר "קונטיננטלית" של פרוסת לחם וחריץ גבינה יבשה עם ביצה קשה, עגבניה וכוס תה.

למרות תנופת הפיתוח, עדיין יש לכפר קסם אמיתי. הבתים החדשים משמרים את הסגנון המקומי המסורתי, וכמה מהם נבנו על יסודות בתי הגזית של הכפר העתיק תאימוסה (Theimussa), ואפילו בתוכם. שם הכפר העתיק שרד בכתובת יחידה על גבי סרקופג דמוי בית, מאלה הניצבים גם כאן, בקו החוף, בשולי הכפר ועל הגבעות שממזרח לו.

גם אם במקומות אחרים אפשר למצוא אוצרות ארכיאולוגיים מרשימים יותר, אינני מכיר צירוף מרוכז כל כך של נוף הרים וצמחייה, ים, מפרצים, איים ואיונים, מעגני חמד נסתרים, שרידי עבר שקפאו במקומם ויותר משמץ של אווירה כפרית אמיתית לאורך חופה הים־תיכוני של תורכיה.