קפסולת הזמן: הפירמידות של המאה העשרים

קפסולת הזמן הישראלית, הכנות אחרונות צילום: משה שי

בחצר מוזיאון ארץ־ישראל ברמת אביב ותכוסה במעטה כבד של בטון. (על תהליך בחירת תוכן הקפסולה הישראלית ראו כאן).

מעליה תיבנה פירמידה קטנה, ועליה כיתוביות בעברית, ערבית ואנגלית המסבירות את פשרה.
תקופת המסע נקבעה ל־100 שנים. קביעה שרירותית, שהרי איש מאיתנו, בני המקום והתקופה, לא יהיה כאן על מנת לחכות לה בקו הסיום. להבדיל ממכונות הזמן בסרטי המדע הבדיוני, המצליחות לגמוא תקופות של מאות ואלפי שנים בפרקי זמן קצרצרים, הקפסולה הישראלית תהיה מונחת בקרקע כל דקה וכל שעה מהתקופה המתוכננת. יתרה מזאת, איש אינו יכול לערוב שהיא תגיע ליעדה. בדרכה אל המאה הבאה יארבו לה סכנות רבות, החל מתמורות גיאולוגיות כגון רעידות אדמה, העשויות לנתצה ואולי לכסותה לעד, וכלה באפשרות שהיא פשוט תישכח במקומה ותאבד לעד בערפילי הזמן.

ויש גם בעיות אחרות, מתסכלות לא פחות. היה ואכן תימצא קפסולת הזמן אי שם בעתיד, האם יידעו המוצאים לקרוא ולהבין את תכולתה? האם מישהו בכלל יתעניין בה או בקפסולות זמן אחרות? השאלות המטרידות הללו חסרות מענה. לא מעט חוקרים סבורים כי גם אם יימצאו כמה מ"בקבוקי הזמן" הללו על ידי תרבויות עתידיות, ספק אם אלה יידעו, או בכלל ירצו, לפענחם. רעיון הקפסולה, הם אומרים, מבוסס על כמה מתכונותיו המובהקות של השולח – המין האנושי היום – סקרנות, פליאה וצימאון לידע. האם תהיינה לנמען בעתיד תכונות דומות? קשה לדעת.

תיבת נח של הציוויליזציה
מדוע, אם כן, אנו מבקשים לשלוח מסרים אל העתיד, גם אם איננו יכולים לוודא כי המשלוח יגיע ליעדו וישיג את מטרתו? התשובה שנתן לכך ת'ורנוול ג'ייקובס (Jacobs), מורה ומחנך אמריקאי מאטלנטה ואבי הרעיון של קפסולת הזמן החדשה, היתה שאין לנו

ברירה. אנחנו חייבים לנסות. נסיון העבר מוכיח כי מידע רב ערך מתרבותן של חברות עתיקות אבד לעד. תפקיד הקפסולה, על פי ג'ייקובס, הוא להיות תיבת נח מודרנית, שתשמר את הידע שלנו ותישא אותו לאנשי העתיד.

במאמר שפרסם בשנות השלושים של המאה בכתב עת אמריקאי, הציע ג'ייקובס להכניס לחדר אטום פריטים שונים שמאפיינים את תרבות התקופה ומשקפים את הישגי האדם בתחומים השונים. בעקבות המאמר, שעורר התלהבות רבה, התחילו להכשיר חדר תת קרקעי בחצר האוניברסיטה באטלנטה,  ג'ורג'יה, שישמש מעין ספינת הצלה של התרבות האנושית.

המבנה, שנועד במקור לשמש בריכת שחייה, נראה מבפנים כחללה של פירמידה קטנה. אל החלל הזה הוכנסו מוצרים טכנולוגיים מחיי היומיום – למשל, מכשיר טלפון, פנס כיס, טוסטר חשמלי, רדיו, נייר אלומיניום, חכת דיג, סרוויס קפה, בירה וגרבי נשים – וגם הקלטות של מנהיגי עולם ומיקרופילמים של הספרות הקלאסית העולמית, החל ב"איליאדה" של הומרוס ו"הקומדיה האלוהית" של דנטה וכלה בתנ"ך ובקוראן.

במאי 1940 הסתיימה בנייתו של החדר, שכונה באותה עת "הקריפטה של הציוויליזציה", כשמם של החללים התת קרקעיים ששימשו את הכנסיות לאכסון שרידים

ת'ורנוול ג'ייקובס, אבי הרעיון של קפסולת הזמן החדשה, אוחז באחד המכלים שאליהם הוכנסו מיקרופילמים של הספרות הקלאסית העולמית

מקודשים. הקריפטה יצאה למסעה אל העתיד כאשר באירופה כבר התחוללה מלחמת העולם השנייה, מה שהעניק לחדר האטום באטלנטה משמעות מיוחדת.

ההדים הרבים שעוררה הצעתו של ג'ייקובס באותם הימים הביאה את חברת הענק האמריקאית ווסטינגהאוז (Westinghouse) ליזום פרויקט מיוחד, שכונה לראשונה "קפסולת זמן". הקפסולה – מכל מתכתי דמוי טורפדו, באורך של כשני מטרים – היתה אמורה לצאת למסע בן 5,000 שנה אל העתיד, כשהיא מכילה בקרבה אוסף גדול ומגוון של פריטים, חפצים וסמלי תרבות של שנות השלושים. על מנת שתוכל לעמוד במסע הממושך, היא נבנתה מתערובת של מתכות, בהן נחושת, כרום וכסף. במהלך היריד העולמי שנערך בניו יורק בשנת 1939, הוטמנה הקפסולה ברובע קווינס בנוכחות נכבדי העיר, שנשאו כמה נאומים לפני ששילחו אותה לדרכה אל המאה ה־70.

הטקסים שנערכו בניו יורק ובאטלנטה קיבלו כיסוי נרחב בכלי התקשורת השונים. הרעיון שאפשר "לדבר" עם בני העתיד קסם לאנשים רבים והתופעה של קפסולות זמן התפשטה במהירות. ארגונים וחברות שביקשו לשמר את הישגיהם, משפחות ששאפו להעביר לדורות הבאים את מורשתן ואפילו אנשים פרטיים ליקטו מזכרות וחפצים משמעותיים עבורם והטמינו אותם בקפסולות במעמקי האדמה כמסר לדורות הבאים. לא פעם הזכירו טקסי ההטמנה טקסים פולחניים: קבוצת אנשים התקהלה סביב בור פתוח ואחד מהם היה נושא דברים, רגע לפני שהקפסולה הורדה אל הבור.

כרטיס לחיי נצח
במהלך שנות השישים והשבעים הוטמנו ברחבי ארצות הברית, אירופה ויפאן קפסולות זמן רבות. אלא שלא היה די בהתלהבות הגדולה שליוותה את בנייתן. בחלוף השנים, לאחר שהיזמים עברו מן העולם, נשכחו רוב הקפסולות ואבדו לעד. אויבן הגדול של הקפסולות הוא הזמן עצמו. ככל שתקופת המסע ארוכה יותר, כך גדל הסיכוי כי

הקפסולה היפאנית, שנבנתה ב-1970 לתערוכת "אקספו" העולמית, שנערכה באוסקה. 2,098 פריטים שיתגלו בעוד 5,000 שנה

עקבותיהן ייעלמו. על פי הערכות שונות הוטמנו במהלך המאה ה־20 יותר מ־10,000 קפסולות, שחלקן הגדול טמון עדיין במקומות מסתור לא ידועים (ראו מסגרת).

בשנים האחרונות, עם ההתקרבות לסוף המאה והמילניום, זוכה קפסולת הזמן לתחייה. בשוק האמריקאי הציעו באחרונה חברות רבות קפסולות זמן משפחתיות מסוגים ומגדלים שונים. הקפסולה המשפחתית המודרנית נטמנת בדרך כלל לתקופה של 10 או 20 שנה, בטקס רב רושם הכולל קרובי משפחה ועדים. התקופה הקצרה מבטיחה כי חלק גדול מבני המשפחה יזכה לראות עוד בימי חייו את החבילה שנשלחה מהעבר. למי שעדיין אינו רגוע, מבטיחה חברה בשם Erie Landmark Company כי אם הקפסולה לא תשרוד, אפשר יהיה לפנות אליה בעוד 100 שנים ולקבל את הכסף חזרה.

אנתרופולוגים וארכיאולוגים אינם מופתעים מאופנת הקפסולות. רצונם של האנשים להציג את עצמם ואת פועלם בפני הדורות הבאים, הם אומרים, איננו בגדר קפריזה חולפת, אלא תכונה המלווה את בני האדם מאז שעמדו על דעתם. אתרים היסטוריים עמוסים באנדרטאות, באובליסקים ובמבנים מסוגים שונים, שנועדו לספר על יוצריהם ולהנציח אותם לעדי עד, זמן רב לאחר שכבר לא יהיו בחיים. במובן זה לפחות, קפסולות הזמן הן הניסיון שלנו לספר משהו על עצמנו.

הניסיון ההיסטורי מלמד שצורות מסוימות של תקשורת בין תרבויות הן אפשריות, אפילו לאורך אלפי שנים. למשל, הפירמידות במצרים – קפסולות זמן מסיביות מאבן שנשלחו אל העתיד לפני יותר מ־4,500 שנה. האבן, עד כמה שזה עשוי להישמע מפתיע, היא עדיין ההימור הטוב ביותר לנשיאת מידע לתקופות ארוכות, למרות הופעתן של טכנולוגיות מורכבות וחדשניות יותר, החל בגומא ובנייר וכלה בדיסקים ובמדיום הדיגיטלי של המחשבים המודרניים. אם תבנו לעצמכם מונולית גדול מאבן מתאימה, קיים סיכוי רב שקניתם כרטיס לחיי נצח, או לפחות לכמה אלפי שנים.

טקס חנוכת דלת הקריפטה, 28 במאי 1938. הקריפטה יצאה למסעה אל העתיד כאשר באירופה כבר התחוללה מלחמת העולם השנייה, מה שהעניק לחדר האטום משמעות מיוחדת

דרך פשוטה וזולה הרבה יותר להגיע לנצח בחר לעצמו בתחילת המאה ה־19 הרפתקן וחוקר איטלקי בשם ג'ובאני בלזוני (Belzoni). בלזוני, לשעבר איש קרקס, החליט לשנות את חייו ולהפוך לחוקר עתיקות. הוא הסתובב כמה שנים במצרים על מנת לבצע מחקרים בפירמידות. במהלך הבדיקות שערך, חרת בלזוני את שמו על קיר פנימי באחת הפירמידות של גיזה. גם הגרפיטי של בלזוני ודומיו הוא סוג של הנצחה עצמית.

אתרי אבן קדומים רבים – למשל, הפסלים באי הפסחא, פירמידת הירח במכסיקו ומעגל האבנים בסטונהנג' (ראו עמ' 76) – הם עדיין בחזקת תעלומה. הידע שהם נושאים עימם מחברות אנושיות ששגשגו לפני מאות ואלפי שנים בכדור הארץ נותר בחלקו עלום וחסר כל פשר עבורנו. אגב, לא צריך ללכת רחוק מדי. בשנת 1908 נמצאה באי כרתים לוחית חומר קטנה המכונה "דיסקית פאיסטוס" (Phaistos Disc). בדיסקית, שקוטרה כ־15 סנטימטרים, היו חרותים 241 סימנים, שמקורם באלפבית ממקור לא ידוע, הכולל 45 סימנים לפחות. החוקרים שבדקו את הדיסקית קבעו את גילה – בסביבות 1,700 לפני הספירה – אולם המסר שהכילה נותר סתום. בהעדר דוגמאות אחרות מן ה"כתב" הזה, או אינדקס מתאים, נותרה קפסולת הזמן הזאת בבחינת חידה שאולי לא תיפתר לעולם.

מסעות אגו ומסעות לחלל
האם תהיה גם קפסולת הזמן שלנו לדיסקית פאיסטוס של תרבויות העתיד? ניסיון מעניין לפתור את הבעיה נעשה בשנות השבעים והשמונים של המאה על ידי מדענים מסוכנות החלל האמריקאית: נאס"א שיגרה אז לחלל חלליות שנועדו לצלם את כוכבי הלכת הרחוקים של מערכת השמש. עם סיום משימתן, יצאו החלליות, וויאג'ר 1 ו־2 ופיוניר 10 ו־11, למסע ממושך במעמקי החלל שמעבר למערכת השמש. הן נשאו עימן קפסולות זמן זעירות, שנועדו למפגש אפשרי עם יצורים מעולמות אחרים. הקפסולות הללו היו דיסקים מיוחדים, מצופים זהב, שהכילו מידע מגוון על המין האנושי ותרבותו בצורה של צלילים, מראות וסימנים. למודי ניסיון מתגליות העבר, צירפו החוקרים לאותן דיסקיות סוגים שונים של "אינדקסים", המורכבים מסמלים ומסימנים פשוטים שאמורים לסייע לחוצנים הסקרנים להפעיל את הדיסק ולפענח את תוכניו.

קפסולות הזמן המודרניות מעוררות שאלות ותהיות נוספות. יש הטוענים כי הן לא יותר

טכנולוגיה של שנות השלושים: מכונת כתיבה, מכונת חישוב ומכונת תפירה. לקפסולה הוכנסו גם מכשיר טלפון, פנס כיס, טוסטר חשמלי, רדיו, נייר אלומיניום, חכת דיג, בירה, גרבי נשים

מאשר אגו טריפ של המין האנושי – מעין הצהרה, לא נעדרת יוהרה, שאנחנו היינו כאן. בחינת הפריטים המוכנסים אל הקפסולות עשויה לעיתים לחזק קביעה זאת. ד"ר גרגורי בנפורד (Benford), פיזיקאי וסופר מדע בדיוני שפרסם ב־1999 את הספר "הזמן העמוק – כיצד מתקשרת האנושות לאורך המילניה", סבור כי קפסולות הזמן הן קודם כל תוצר של חרדה גדולה מפני עתיד, שבו כל האמונות והמנהגים החשובים לנו היום יהיו חסרי משמעות.

בשנת 1990 הוקמה באוניברסיטת אוגלת'ורפ בעיר אטלנטה, "האגודה של קפסולת הזמן הבינלאומית"
(ITCS). מטרותיה העיקריות הן לטפח את המורשת של הקריפטה ולשמר את כל קפסולות הזמן המודרניות באמצעות רישום מסודר, אספקת מידע לציבור ועידוד מחקרים וכנסים בינלאומיים בנושא. על רקע הקשיים הכרוכים במסעות אל העתיד, נראית האגודה באטלנטה כחבורה תמימה, אולי רומנטית מעט.

"האם יהיה לאגודה החביבה הזאת זכר עוד 100, 200 שנה?", אני שואל את פול הדסון, ממקימי האגודה ומנהליה. "שימור הקריפטה הוא בהחלט אתגר רציני", אומר הדסון. "היא נאטמה ב־1940 וכמעט שנשכחה. בשנת 1990 חגגנו לקריפטה את יום הולדתה ה־50 והקמנו את האגודה. האירוע עורר הד תקשורתי בכל העולם, והקריפטה חזרה להיות ידועה כמו פעם… הקמנו אתר מיוחד באינטרנט, הזוכה לביקורים רבים, ואנחנו מנסים ליצור פולקלור סביב הקריפטה. למשל, הזמנה שאנו שולחים מדי פעם לרשימה גדולה של אנשים, ובה אנו מזמינים את מקבלי המכתב ואת יורשיהם לטקס הפתיחה החגיגי של החדר, שייערך בשנת 8113. דוגמה נוספת היא הטקס שנקיים בחודש הבא, ובו נישא תפילה מיוחדת לקריפטה, אשר נכתבה לפני 50 שנה על ידי אבי הרעיון, ת'ורנוול ג'ייקובס, ומאז לא הושמעה בפומבי".

הניסיון מראה כי אמונות רבות אכן השתמרו לאורך תקופות ממושכות בהיסטוריה, באמצעות מסדרים וקבוצות של מאמינים, ששמרו בקנאות על המורשת והעבירו אותה מדור לדור. האם זה יספיק?

נא להמתין 50 אלף שנה
יש דרכים אחרות להגדיל את סיכוייהן של הקפסולות להגיע אל יעדיהן. למשל, להשקיע בסיכוי ההישרדות שלהן – החל בשימוש בחומרי בנייה מיוחדים ובבחירת מיקום יציב מבחינה גיאולוגית, וכלה בנקיטת אסטרטגיות מגוונות לשימור עובדת קיומן.

אחת הדוגמאות המרתקות לכך היא הקפסולה שנבנתה לפני כ־30 שנה באוסקה

שביפאן, לרגל תערוכת "אקספו" העולמית שנערכה שם בשנת 1970. הקפסולה היתה פרויקט משותף של רשת העיתונים "מיניצ'י" וחברת החשמל היפאנית "מאטושיטה".

לאחר כשלוש שנות מחקר ותכנון, בנו מהנדסי החברה שתי קפסולות זהות לחלוטין. לכל אחת מהן הוכנסו 2,098 פריטים, שנבחרו על ידי ועדת מומחים בשיתוף הציבור היפאני כולו. הם כללו חפצים, הקלטות ורישומים מתחומי האמנות, הספרות והמוסיקה, המייצגים את התרבות האנושית ואת חיי היומיום ביפאן. כל פריט טופל בצורה פרטנית בטכניקות השימור המתקדמות ביותר שהיו באותה עת. הקפסולות תוכננו להגן על תוכנן מפני לחות, חום, קרינה אולטרה סגולה, חמצן וגזים אחרים.

שתי הקפסולות נטמנו בעומקים שונים בגן גדול הסמוך לטירת אוסקה, מקום שלא אירע בו שום רעש אדמה גדול באלפי השנים האחרונות. לפי התוכנית אמורה אחת מהן, שנטמנה רק כמה מטרים מתחת לפני הקרקע, להיפתח כבר בשנת 2000. תוכנה ייבדק ויטופל במידת הצורך לפני שתוטמן שוב במקומה. הקפסולה הזאת אמורה להיפתח כל 100 שנים, ובכך לתת תזכורת קבועה באשר לתאומה שלה, העמוקה יותר, שתישאר קבורה במקומה 5,000 שנה.

רוב קפסולות הזמן נטמנו בקרקע, בעומק לא רב במיוחד, מסיבות של נוחות. אלא

פריטי הקפסולה היפאנית. טכניקות שימור מתקדמות

שאמא אדמה, כפי שחוזרים ומצביעים כמה חוקרים, אינה בהכרח המקום האידיאלי לשמר גופים אטומים לתקופות ארוכות. רעשי אדמה וסחף הופכים את המקום הזה, לאורך זמן, למקום לא בטוח. זו הסיבה לכך שיש המבקשים להניח את קפסולות הזמן שלהם במעמקי האוקיינוס, בקרחונים גדולים באנטארקטיקה או בחלל.

קבוצה של אמנים ואנשי מדע מצרפת יזמה לפני כמה שנים קפסולת זמן מרתקת במיוחד. לפי תוכנית הפרויקט הנקרא "קיאו" (Keo), תשוגר לחלל בעוד כשנתיים חללית עמוסה במכתבים של אנשים מכל רחבי הפלנטה, המיועדים אל בני העתיד. המכתבים נאספים בשקידה כבר יותר משנה באמצעות אתר אינטרנט מרהיב, שבו הולכים ונערמים אלפי טקסטים, מכל העולם, של אנשים המבקשים להעביר מסר לעולם המחר. בכוונת היזמים לשגר את החללית למסלול מיוחד, שיביא אותה בחזרה לכדור הארץ 50 אלף שנים לאחר ששוגרה, נושאת עימה מסרים מתרבות העבר לתרבות עתידית.

המסרים הנאספים ב"קיאו", כמו כל אותם עצמים, תמונות וקולות שאותם אנו בוחרים להכניס אל קפסולות הזמן האחרות, יסייעו לארכיאולוגים של העתיד לקבל יותר משמץ של מושג עלינו ועל התרבות שפיתחנו כאן בכדור הארץ של סוף המאה ה־20. אולם לקפסולות הזמן תפקיד נוסף, חשוב לא פחות. הניסיון לשתף את הציבור, ליידע ולערב אותו בתכנים הנשלחים אל העתיד עשוי אולי לתרום לתקשורת טובה יותר גם בינינו לבין עצמנו. היטיבה להגדיר זאת קתלין אוקונל (O'Connell), מפיקה עצמאית מסיאטל, ארצות הברית, שעסוקה בשנים האחרונות בהכנת סרט על קפסולות הזמן בעולם: "אחת האמיתות בנוגע לקפסולות הזמן היא שהן מיועדות לכאן ולעכשיו, בדיוק כפי שהן מיועדות לעתיד".

לסרטון וידיאו על קפסולת הזמן הישראלית של מסע אחר